הברכה על הפרשת תרומות ומעשרות
לכבוד ט"ו בשבט, נעסוק הפעם בנושא ממסכת ברכות המשיק לסדר זרעים, שאליו משתייכת המסכת.
הגמרא בברכות טו ע"א קובעת שגם לשיטת רבי יוסי, ש"הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו - לא יצא", חרש המדבר ואינו שומע יכול (בדיעבד) להפריש תרומות ומעשרות, למרות שהוא אינו יכול לשמוע את הברכה, משום שחיוב הברכה על ההפרשה הוא מדרבנן בלבד, ואינו מעכב את קיום המצווה מדאורייתא.
לכאורה, דברי הגמרא מוקשים ביותר: לו ברכת המצוות הייתה מדאורייתא, ואכן החרש לא היה יוצא ידי חובת הברכה לשיטת רבי יוסי - האם היינו מסיקים מכך שתרומתו אינה תרומה? מדוע אי-אמירת הברכה מעכבת את חלות ההפרשה? הלוא אפילו אם נבין, כפי שמשתמע מפירוש המשנה לרמב"ם בסוף פ"ג בתרומות, שקיום מצוַת ההפרשה הוא תנאי לחלות התרומה, עדיין אין סיבה לומר שאי-אמירת הברכה יעכב את קיום המצווה?!
קושיה זו הניעה את ה"פני יהושע" להסביר שהגמרא לא דיברה בדווקא: אכן, גם אילו חובת הברכה הייתה מדאורייתא - חרש המדבר ואינו שומע היה יכול להפריש; קל וחומר שכאשר הברכה היא רק מדרבנן - ודאי שתרומתו של חרש המדבר ואינו שומע חלה. אמנם, בתוספות הרא"ש מבואר שלא כדברי ה"פני יהושע": "אי הויא ברכת תרומה דאורייתא - משמע דתרומתו אינה תרומה, דהברכה מעכבת ההפרשה. אע"ג דברכות אינן מעכבות - היינו משום דהויין מדרבנן, אבל אי הויין דאורייתא - מעכבות, ולא הויא הפרשה".
ושמעתי מהרב אשר וייס שליט"א, שבניגוד ל"פני יהושע", הרואה את ברכת המצווה כקיום נפרד מזה של המצווה, תפיסת הרא"ש היא שמדובר בחלק אינטגרלי מקיום המצווה, ועל כן אילו תוקף חיוב הברכה היה מדאורייתא - היא הייתה מעכבת את קיום המצווה.
ויש להעיר, שאף שמדברי הרא"ש משתמע שזהו יסוד כללי בברכות המצוות, ניתן היה להבין שהדבר נכון דווקא בברכה על הפרשת תרומות ומעשרות, שהיא מהווה חלק מהשבח וההודיה לקב"ה, העומדים ביסוד המערכת של תרומות ומעשרות. ואכן, הקשר בין חובת ההפרשה לבין חובת הברכה כמעט מפורש ברש"י על הגמרא המבארת את נוסח וידוי המעשרות (ברכות מ ע"ב): "'לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי' - לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו", ופירש רש"י: "מלברכך - ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומה ומעשר".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)