הבריאה ומחשבת הבריאה

(המקורות בשיעור מדברי מניטו – מתוך סוד מדרש התולדות ג, עמ' 63-69)

האם העולם נברא מושלם?

קריאה פשוטה בפרשת הבריאה יוצרת את הרושם הכללי שנברא עולם טוב. כך נראה לאורך הפרק, ואף בסיומו נראה שא-לוהים השלים את כל מלאכתו. העולם כולו, כולל האדם אשר בו, כולו טוב מאוד.

אבל לא קל לקבל את המסקנה הזו. על פי המציאות שאנו חיים בה – כשאנו מסתכלים על העולם, על החיים האנושיים, על סביבתנו הקרובה, איננו רואים רק טוב. המציאות נראית רחוקה מאוד מהרושם המושלם של פסוקי הבריאה.

ייתכן שהעולם שאנו חיים בו שונה ממה שמתואר בפרק א' בבראשית: העולם שלנו אינו מושלם כדי שתהיה לנו בחירה חופשית. זו תשובה דתית קלאסית לשאלת הפער בין שלמות הבריאה ובין החיסרון בעולמנו. ההסתכלות הדתית הפשוטה רואה עולם שא-לוהים ברא אותו, הוא ציווה לעשות בו מצוות כלשהן, המצוות מצריכות לבחור בהן בבחירה חופשית – ואם האדם יבחר בהן הוא יקבל שכר בסוף ימיו.

אולם הסתכלות זו אינה מספקת. אחת הבעיות בהסתכלות זו נוגעות לציר מרכזי שאנו רואים בתורה – ההיסטוריה. כפי שמדגיש מניטו, היסטוריה איננה ביוגרפיה, כלומר סך חייו של אדם כלשהו, אלא מהלך של אלפי שנים. עצם קיומו של מהלך משמעותו שמתרחשים בעולם שינויים. לו היו לעולם תנאי פתיחה מושלמים, הם היו גם נצחיים, כיוון שלא הייתה כל סיבה לשנות אותם. גם אם כל אדם כשלעצמו אמור לעבור שינויים במשך מאה ועשרים שנות חייו, העולם בכללו היה אמור להישאר אותו דבר. אבל זו אינה המציאות, העולם עובר מהלך.

מניטו מחדד את עניין המהלך ההיסטורי על ידי קריאה במדרשי חז"ל. מדובר במדרשים המוסבים על אותם פסוקים שבהם עסקנו, פסוקי בריאת העולם, ויוצרים תמונה אחרת מזו שתיארנו.

העולם מצריך השלמה

תחילה נציין שאת פרשת הבריאה עצמה אפשר לקרוא אחרת. בפסוק הראשון מופיעה לכאורה הבריאה הראשונית והיסודית של העולם, ומיד אחר כך מתגלה שהעולם תוהו ובוהו. לא כך היינו מצפים שיתחיל תיאור אידיאלי של בריאה. בנוסף, כשהאדם נברא, א-לוהים מצווה אותו לפרות ולרבות ולרדות בארץ; תביעה זו מוטלת על האדם, ולא מוכרח שהוא יעמוד בה. בנקודה זו מתגלה שהעולם אינו מושלם, אלא שלמותו תלויה באדם, וכעת השאלה היא אם ידאג שהעולם יהיה שלם או לא.

חז"ל דורשים את המילה "בראשית" כתיאור תכלית, יש ראשית כלשהי שבשבילה נברא העולם. באופן פשוט, תיאור זה אינו נראה מתאים לבריאה, שהרי איננו מוצאים לה תכלית ויעד. א-לוהים אינו מסביר לשם מה הוא בורא כל פרט בעולם, וגם לא את יעדו של העולם בכללו. חז"ל מחדשים שיש מחשבה שקדמה לבריאה, תכלית שכל הבריאה נועדה לממש.

שני מדרשים אחרים מתייחסים לסוף הבריאה. האחד דורש את התרשמותו של א-לוהים מכלל הבריאה:

"הנה טוב מאד – זה יצר טוב, והנה טוב מאד – זה יצר הרע"   (בראשית רבה, ט).

פסוק זה נראה כתיאור של שלמות הבריאה, אך חז"ל מוצאים בו דווקא רמז לחיסרון הגדול שבה. עוד מדרש המתייחס לסוף הבריאה, ומשלים את המדרש הראשון הדורש את תחילתה, הוא "אשר ברא א-להים לעשות":

"כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ׳אשר ברא אלוקים לעשות׳ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון"   (בראשית רבה, פרשה יא).

לפי המדרש, המילה "לעשות" מלמדת שהעולם עדיין דורש עשייה. הוא אינו שלם. במילים אחרות, חז"ל אומרים כאן שכל מה שנברא בששת ימי בראשית הוא חסר. אמירה זו מנוגדת לחלוטין לרושם הפשוט שקיבלנו, אבל מסבירה את כל התורה שבאה אחרי פרשת הבריאה: כעת מתחיל תהליך העשייה שמשלים את העולם.

הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה. במחשבת הבריאה הכול כבר קיים שלם. אולם בעולם המציאות אין זה כך: נדרשת עשייה כדי להגיע למדרגה הרצויה. תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא. כאשר הופך העולם הזה להיות העולם הבא, אין עוד פער. העולם מתוקן.

אם כן, יש מחשבה שקדמה לבריאה, יעד שהבריאה באה להגשים. יעד זה לא מומש כבר בשלב הבריאה; הבריאה הייתה רק נקודת פתיחה לתהליך ארוך, שאמור להביא את מחשבת הבריאה לידי מימוש.

השלמת העולם – בציר ההיסטורי

כיצד מתבצעת השלמת העולם? הציר שבו מתרחש התהליך הוא ההיסטוריה. רואים זאת באופן מובהק במדרש אחר, על הפסוק השני בבראשית:

"ר״ש בן לקיש פתר קריא בגליות: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ" (בראשית א', ב') זה גלות בבל שנאמר "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ" (ירמיהו ד', כ"ג), ׳וָבֹהוּ׳ זה גלות מדי "וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן" (אסתר ו', י"ד), ׳וְחֹשֶׁךְ׳ זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל, ׳עַל פְּנֵי תְהוֹם׳ זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן, ׳וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת׳ זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'" (ישעיה י"א, ב')"   (בראשית רבה, פרשה ב).

לפי ריש לקיש, הפסוק מונה את ארבעת החסרונות התשתיתיים שנמצאים ביסוד הבריאה. חסרונות אלה הם בסיס לכוחות השליליים שיתפתחו מהם, וכל אחד מהם יופיע בשלב אחר על במת ההיסטוריה, עד להשלמת כל החסרונות. זהו הרצף ההיסטורי – מתקופת בבל לתקופת פרס, משם לתקופת יוון והלאה. מהלך זה אמור להסתיים בימות המשיח, כאשר יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לפי ר״ש בן לקיש היסטוריית עם ישראל, לב האנושות על־פי הגדרתו של רבי יהודה הלוי,[1] נראית כרצף של גלויות ורדיפות, של מצבים לא נורמליים. האם יש סוף להיסטוריה עגומה זו? המקור לאופטימיות של ר״ש בן לקיש הוא הימצאותו של "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" כבר בהתחלה, כאשר הכול נראה כתוהו ובוהו בלבד. יש מגמה, יש תכלית להיסטוריית העולם הזה, ותכלית זו כבר כלולה בהתחלה. יש תכלית לעמלנו בעולם הזה, ובזכות עמלנו מתהווה העולם הבא מתוך העולם הזה.[2]

המושג ״אורו של משיח״, המכוונן את ההיסטוריה העולמית והאנושית למטרה הרצויה, להצלחה, הוא מושג מרכזי אצל חז״ל משום שתהליך התפתחותי, דינמי כשלעצמו יכול להיות אקראי ומקרי ועלול להביא לידי מבוי סתום או חזרה לנקודת ההתחלה – חזרה לאי סדר, לתוהו ובוהו, במקרה של כישלון טוטלי.[3] יש בעולם כוח אחדותי. הכול מתחיל מן האחדות המוחלטת ואותו כוח אחדותי מביא לידי הופעת האחדות – אחדות ההפכים, בסופו של התהליך ההיסטורי. בין שתי נקודות אלו מתנהלת ההיסטוריה של עולמנו – העולם הזה.

תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם עולם שלם סטטי, שמורכב מבני אדם שכל אחד מהם מקיים מצוות ומקבל את שכרו. העולם הוא דינמי, הוא רצף של התרחשויות, יש כוחות שעולים ויורדים בו. לדברי מניטו זו תפיסת היסוד של ההיסטוריה, ולפיה צריך להסביר את כל המושגים הקשורים לציר ההיסטורי. כך אמור להיות, לדוגמה, המבט על ימות המשיח: איננו אמורים לקחת באופן אקסיומטי את המושג "ימות המשיח" ולהסביר את ציר ההיסטוריה לפיו, אלא מתוך העיקרון של המהלך ההיסטורי להבין מה משמעותם של ימות המשיח.

השלכותיה של תפיסת מחשבת הבריאה

מניטו טוען שכאשר מבינים את התפיסה הזו, מתבררים גם יסודות אחרים ביהדות. מלבד תפיסת ההיסטוריה, מתבאר כך גם מושג הנבואה. אנו רואים לאורך כל התנ"ך שהקדוש ברוך הוא בוחן את המציאות, ומודיע על ידי עבדיו הנביאים מה שיפוטו כלפיה. שיפוט זה בא לידי ביטוי גם בדין מדי ראש השנה. השיפוט נעשה בהתאם למחשבת הבריאה, ליעד שאליו העולם אמור להגיע. הקריטריונים לשיפוט אינם המציאות כפי שהיא כרגע, אלא המגמה שבה נע העולם לתכליתו.

הזכרנו את מקומם המרכזי של המשיח והגאולה. משמעותם הפשוטה של מושגים אלה היא שתהיה מציאות שלמה בעתיד, יש לעולם מגמה שאמורה להתממש. עיקרון זה בא לידי ביטוי גם באופיו של עם ישראל, באופן ממשי: לאורך כל הדורות עם ישראל היה בשפל המדרגה, ועם זאת הוא התאפיין באופטימיות בלתי רגילה, אמונה מוחלטת שיהיה טוב. זו אמונה בתהליך שבו צועד העולם למימוש מגמתו.

תפיסת מחשבת הבריאה ייחודית לעם ישראל על פני שאר העמים והאמונות. נקודה זו משמעותית אצל מניטו, שבכל כתביו עסוק בדיאלוג מול גורמים אחרים בעולם. הוא מנסה תמיד לחדד מה ייחודה של היהדות, מהי האמירה שרק אנו אומרים. בסוגיה זו, התפיסה השלטת בעולם היא סטטיות, מחזוריות. בתפיסה זו החזיקה הפילוסופיה היוונית, שדגלה בעולם סטטי-נצחי שתמיד היה ותמיד יישאר אותו דבר. עולם ללא תכלית וללא מגמה.

אצל האיסלאם תפיסה זו מופיעה בלבוש הדטרמיניזם. העולם כולו הוא הווה א-לוהי. הכל מכתוב, הכל גזור מראש בידי הא-לוהים, וכל תפקידו של האדם הוא להיות כנוע מלפניו ולקבל את גזרתו. זהו תפקידו כלפי פנים, וכלפי חוץ הוא צריך להכניע גם את האחרים. גם במזרח, האידיאל הוא בריחה מההיסטוריה, לא פעילות לתיקון העולם אלא הפסקת הניסיון לתקן. השלמה עם המציאות כפי שהיא.

בנצרות מוקדש דווקא מקום מרכזי למשיח, ואין זה מפתיע, כיוון שהיא בנתה את עצמה על בסיס היהדות. היא שללה מעם ישראל את היותו עם ישראל, אבל השאירה את יסוד העתיד השלם. בהמשך הנצרות התגלגלה במודרנה, שאימצה גם היא את יסוד התהליך, והציבה את השאיפה לפתח את העולם. למעשה היא לקחה את הרעיון היהודי, לאחר שהופיע בכלים נוצריים, אלא שהיא הוציאה את הא-לוהים מהסיפור והניחה במקומו את האדם. אבל עצם רעיון ההתקדמות של העולם אל שלמותו – זהו חידוש של היהדות.

זרמים רבים של הפילוסופיה מתארים את החיים כתאטרון אבסורד וטוענים כי אין טעם במאמץ מוסרי, שכל תקווה לשינוי, לשיפור המצב היא תקוות שווא משום שבסופו של דבר תגבר חוקיות העולם. פסימיות מוחלטת. כאן באה התורה ומחדשת חידוש עצום: המציאות נראית אכן מציאות של אי צדק מוחלט, של אי סדר, של חוקיות עיוורת, נוראית, וגורל הצדיק נראה דומה לגורל הרשע, אולם מציאות זו אינה המילה האחרונה אלא שלב ביניים, הכרחי, אבל זמני. הכרחי משום שהעולם הזה הוא ה״מקום״ שבו קונה האדם בזכות מעשיו, בזכות עמלו, את היש שניתן לו כמתנת חינם על ידי הבורא שברא אותו, כאקט של חסד מוחלט. אין מקום אחר לקנות את היש שלנו. לכן העולם הזה הוא הכרחי, אבל הוא בן חלוף משום שהוא אינו מצבה הסופי של הבריאה.

עדיין איננו יודעים מדוע נברא כך העולם, ולמה לא נברא שלם – זה כבר קשור לסוגיה הרחבה של טעם הבריאה וייעוד האדם. אבל מכל מקום יש לבריאה ייעוד, וזה עניינו של הציר ההיסטורי. תפיסה זו של ההיסטוריה משליכה על פרשנותו של מניטו לכמה פרשות בתורה, ואת זאת נראה בהמשך.