מבוא לשיטת האר"י | 1

 

שיעור זה מוקדש להצלחת בננו היקר,
מאת אורית ומוטי סימפסון

אנו נכנסים הפעם להכרת טעם התפילה בכתבי האר"י. סוגיית התפילה בכתביו של האר"י היא עצומה וגדולה וגם סבוכה מאוד, וכל מה שנגיד על התפילה במשנתו יהיה רק כטיפה בים, מבחינה כמותית וגם מבחינה איכותית, במיוחד לאור העובדה שהיא נעוצה עמוק בעולמה הרוחני של תורת הקבלה. עם זאת, עלינו לראות את מושגי היסוד שהוא מציב, מפני שהם יעמדו בתשתית הגותם של חכמי ישראל בדורות הבאים אחריו. לא כולם יתבססו עליו, אבל רבים יפתחו את שיטתם בנושא התפילה על בסיס שיטתו, כגון הרמח"ל, נפש החיים, זרמים מרכזיים בבעלי החסידות והראי"ה קוק.

בסדר הזמנים הגענו בלימודנו עד כה לדורו של המהר"ל. האר"י חי פחות ממחצית שנותיו של המהר"ל ונפטר בגיל 38. הוא נולד לא מעט שנים אחרי שנולד המהר"ל, ונפטר לא מעט שנים לפני שנפטר המהר"ל. בשונה מהמהר"ל שעסק רבות בכתיבת ספרים, מהאר"י כמעט לא נשארו לנו כתבים מקוריים. דבריו נמסרו לנו בעיקר דרך מה שכתבו תלמידיו מדבריו שבעל פה, ובראשם רבי חיים ויטל. משך פעילותו של האר"י היה קצר למדי – הוא היה ידוע רק למשך שנתיים, מתחילת פעלו בצפת ועד פטירתו שם; ובכל זאת, באופן מדהים, הוא הכה גלים בכל העולם היהודי. אנשים שלמדו ממנו מתארים פגישה עם אדם בעל רוח הקודש גלויה. התוכן שהוא לימד לא היה סידור מחדש של סוגיות ידועות (כפי שעשה למשל קודמו בצפת – רבי משה קורדבירו, בספרו פרדס רימונים), אלא פרץ של יסודות חדשים. רוב גדולי ישראל לא היו כאלה, הם התבססו על מה שנאמר לפניהם; האר"י הוא מדמויות הענק המעטות שאמרו דברים שלא נאמרו לפניהן כלל – ודרכן עובר חוט השדרה של התורה לדורותיה.  

רבי חיים ויטל, תלמידו המובהק של האר"י (שלפי המסורת, האר"י אמר לו שהוא בא לצפת רק בשבילו), סידר את דברי האר"י בשמונה כרכים. בכרך אחד קטן הוא סידר את מה שמצא מכתבי יד של האר"י – "שער מה שמצאתי מכתיבת מורי", שזה מעט מאוד, ובכרכים אחרים כתב בשמו דברים שסיכם מתוך שיעוריו ודבריו שבעל פה. ביניהם "שער ההקדמות", "שער הפסוקים", "שער הכוונות", "שער הגלגולים", "שער רוח הקודש" ועוד. לאחר מכן הוא המשיך לסדר את כתבי האר"י במהדורות שונות, ותלמידי תלמידיו כבר הוציאו אותם בספרים המוכרים "עץ חיים" ו"פרי עץ חיים".

יש פער גדול בין התפילה כפי שהיא מוכרת לנו, ובין תפילתם של המקובלים שמתפללים לפי האר"י. תפילה עם כוונות האר"י יכולה להיות ארוכה פי כמה מהתפילות הרגילות, וכולה כוונות וייחודים. את ההבדל בינינו ובין התפילה של האר"י אפשר לדמות למבט שלנו על חפץ כלשהו, בהשוואה למבטו של מדען הרואה את האטומים שממנו הוא מורכב. זו הרזולוציה של האר"י: אנו רואים מולנו משפטים ומבינים אותם, ובכוונות האר"י המשפטים מתפרקים למילים ולאותיות, שגם הן מתפרקות לאות עצמה ולתגים, לנקודות ולטעמים הנלווים אליה. בדומה לדברי הרמב"ן על התורה, שכולה שמותיו של הקב"ה, אפשר להגיד שלפי האר"י כל התפילה היא שמותיו של הקב"ה.

 

עולמות אבי"ע

כדי לאפשר לנו להיכנס אל דברי האר"י, נראה שני קטעים מדברי הרב הנזיר בקול הנבואה, המסכמים את דברי האר"י על התפילה:

"האדם צריך לעבוד ולתקן העולם במעשה ובדבור. העבודה זו תפלה, לתיקון העולם. בכל יום ובכל תפלה, מתבררים בירורים חדשים, מה שלא נתבררו. באים מוחין חדשים, ואחר התפלה חוזרין ומסתלקין. אמנם כללות העולמות אינם עולים עד ביאת המשיח ב"ב"   (קול הנבואה עמ' רמ, פרק סט).

"צריך להעלות העולמות ממטה למעלה, ומתקשרים עולם התחתון בעולם העליון ממנו, עד שנמצאים כל העולמות יחד קשורים בעולם האצילות, בעת שמתפללים תפלת י"ח בעמידה, ואח"כ צריך להוריד מעילא לתתא.

"בכל יום, מן תחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא עולם העשיה. ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה. ומן יוצר אור עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה. וכל העמידה הוא עולם האצילות"   (קול הנבואה עמ' רמא, פרק עא).

הקטע הראשון מדבר על בירורים הנעשים בעת התפילה, והקטע השני על העלאת העולמות שמתרחשת בתפילה. אלה המושגים הראשיים שטובע האר"י בנושא התפילה – בירורים, ועליית עולמות.

נתחיל מביאור מושג העולמות. אנו פוגשים כאן בדברי האר"י את אחת ממערכות המושגים היסודיות ביותר בדבריו: המציאות בנויה במבנה של ארבעה עולמות, המכונים ארבעת עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.

התפיסה האמונית הפשוטה כלפי העולם מדברת על שני מצויים (כמובן, מדובר ברמה אחרת לגמרי של מציאות): א-להים והעולם. התבוננויות שונות, בפסוקים (בשני הפסוקים הראשונים בתורה, המבחינים בין השמים השלמים כביכול, ובין הארץ שנבראה תהו ובהו) ובדברי חז"ל, או על פי השכל וההיגיון הפילוסופיים, הובילו את הראשונים למסקנה שהעולם הלא-א-להי מורכב לפחות משתי רמות, שמימית וארצית, ושהעולמות השמיימיים שונים מהעולם הארצי.

תפיסה זו מפותחת יותר בפילוסופיה היהודית שחילקה את העולם לשלושה חלקים: העולם שלנו חומרי לגמרי, עולם הגלגלים בנוי מחומר זך ומופשט יותר, למעלה משניהם מצוי עולם המלאכים – העולם הרוחני הנבדל – והוא מופשט לחלוטין. אלו שלושה ממדים שונים של העולם.

באו המקובלים ולימדו על קיומם של ארבעה עולמות. הם לימדו כי למעלה מכל העולמות הנבראים קיים עולם האצילות, עולם שאינו נפרד מהעולם הא-להי אלא מבטא אותו (לא נעסוק כאן בשאלה המרכזית פחות, האם את שלושת העולמות התחתונים מבינים המקובלים באופן זהה לפילוסופים). עולם האצילות הוא העולם ש"אצל" הבורא, הוא מקושר אליו. עולם זה הוא עולם הספירות, המידות של הקב"ה; בדומה לתכונותיו של אדם, שמשקפות אותו אף על פי שאינן הוא, כך הקב"ה מתגלה דרך הספירות. אי אפשר להפריד בין האדם ובין תכונותיו, או בינו ובין שמו.

המקור לשמותיהם של עולמות אבי"ע הוא הפסוק בישעיהו: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מ"ג, ז'). "כל הנקרא בשמי ולכבודי" – אלו הספירות שהן שמותיו של הקב"ה, והן מתגלות אחר כך בבריאה, ביצירה ובעשייה. כאמור, אי אפשר להפריד בין האדם ובין שמו, ואף שמותיו של הקב"ה הם גילוייו. העולם שתחתיו, עולם הבריאה, כבר נפרד מהקב"ה.

מקור נוסף למושגים אלה הוא פרשת הבריאה, שם מופיעות הבריאה, היצירה והעשייה. פרשת בראשית מתחילה ממושג הבריאה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים" (בראשית א', א'). בהמשך הפרק הראשון של התורה מופיע מושג זה עוד פעמים אחדות, ובאופן בולט בהקשר של האדם: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א', כ"ז). בשאר תיאורי פרשת הבריאה עצמה מופיע בעיקר מושג העשייה, "ויעש א-להים". בפרק ב', המתאר גם הוא מזווית נוספת את התהוות המציאות, מופיע הביטוי "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב', ז'). אך אין בזה די: ביטוי לקשר עמוק יותר בין הקב"ה ובין העולם מופיע לאחר מכן בהתהוות האדם – "ויפח באפיו נשמת חיים". על ביטוי זה אומר הזוהר: "מאן דנפח מדיליה נפח". הנשמה א-להית, היא נאצלת מהקב"ה.

המושגים שונים זה מזה במשמעותם: בריאה היא יש מאין, יצירה מולידה דבר חדש מתוך דבר קיים, עשייה היא פעולה בתוך המציאות הקיימת שאינה בהכרח חידוש. היא יכולה להיות, לדוגמה, סידור של החפצים המצויים. או במילים אחרות: אצילות היא אין, בריאה – יש מאין, יצירה – יש חדש מיש, עשייה – יש שאינו חדש. אם כן, מה שמתרחש בפרשת בראשית הוא קודם כל בריאת עולם חדש, ואחר כך בעיקר סידור של הברואים כאשר הם כבר קיימים. בהמשך, אצל האדם, מופיעות גם רמה נוספת – האצלת נשמה בתוך האדם, שמבטאת את עולם האצילות. קביעה זו, שלאדם יש נשמה א-להית (ובזה היא שייכת לעולם האצילות), מופיעה כבר בדברי הרמב"ן שהיה מראשוני המקובלים. 

לפי זה, כל ארבעת הממדים האלה, שמופיעים בפרשת הבריאה, אינם מתארים רק את רגע הבריאה בלבד, אלא גם את ההווה. ארבע ההתרחשויות האלו מצויות בכל רגע ורגע.

 

מהלך התפילה – מעולם העשייה לעולם האצילות

את ארבעת העולמות מקשר האר"י לשלבי התפילה, כפי שמופיע בעקבותיו בסידורים רבים בנוסח עדות המזרח. מברכות השחר עד "ברוך שאמר" נמצאים בעולם העשייה; בפסוקי דזמרא בעולם היצירה; בקריאת שמע וברכותיה בעולם הבריאה; בתפילת עמידה בעולם האצילות.

ננסה לפענח משהו מהמבנה הזה. נתחיל מברכות השחר. לפי הגמרא, ברכות השחר אמורות להיאמר תוך כדי עשיית הפעולות הרגילות של הבוקר. מברכים כשקמים מהמיטה, מברכים כשמתלבשים, מברכים כשנועלים נעליים וכן הלאה. רק בהמשך עברו ברכות אלו לבית הכנסת. הברכות האלו שייכות למעשים ועל כן לעולם העשייה. סדר הקרבנות שייך גם הוא לשלב זה של התפילה, וגם הוא מתאר עשייה.

לאחר מכן באים פסוקי דזמרא, שהם פרקי שירה. שירה היא יצירה. בשלב זה אנו מתבוננים על העולם בעיניים של שירה, דרך שירתו של דוד המלך. שירה היא משהו חי, משהו שנוצר ומתהווה. אנחנו עדיין באותו עולם שבו היינו בברכות השחר, אבל מחליפים את המשקפיים, ולא מסתכלים עליו דרך תיאורים מעשיים אלא דרך שירה. פסוקי דזמרא מדברים על המציאות הקיימת, אבל מתארים כיצד הקב"ה מצמיח אותה ויוצר בתוכה. כך התפילה עוברת ממבט של עשייה למבט של יצירה.

מתי בתפילה אנו עוסקים בבריאה? בברכת יוצר אור. בברכה זו מוזכר גם הביטוי "יוצר", אך היא עוסקת בעיקר בבריאת העולם, בשונה מהשלב הראשון שקשור בעיקר למעשים של האדם. הברכה השנייה של קריאת שמע מייצגת גם היא בריאה, כיוון שהיא עוסקת בהופעת התורה – שגם היא בריאה שחודרת לעולם. גם את יציאת מצרים המתוארת בברכה השלישית אפשר לראות כסוג של בריאה. ניסי מצרים העידו באופן מקיף וכולל כי יש בורא ומנהיג לעולם (ראה למשל בדברי הרמב"ן, שמות י"ג, ט"ז). כאן אנו מתבוננים כבר על הבריאה ופוגשים לא רק את היצירה בתוך המציאות, אלא אף את פעולות החידוש של הקב"ה יש מאין. חידוש העולם, חידוש התורה, חידוש הגאולה.

האמירה שתפילת עמידה שייכת לעולם האצילות היא אמירה משמעותית, שמשנה את ההסתכלות שלנו כלפי מהותה של תפילה זו. על פיה בתפילת העמידה אנחנו מצויים כביכול אצל הקב"ה. כיצד משתקפת קביעה זו בתפילה? השלב בתפילה שבו המילה "אתה" נוכחת במיוחד – הוא תפילת העמידה, שכל ברכותיה חותמות ב"ברוך אתה ה'", וארבע ברכותיה הראשונות גם פותחות בה (ברוך אתה, אתה גבור, אתה קדוש, אתה חונן). אנו פונים בה ישירות אל הקב"ה. מי שניגש לתפילת עמידה מתוך עמדה של בקשות בלבד, וכולו אומר רק "אני, אני, אני", עשוי להחמיץ את ההתרחשות המיוחדת בתפילה – אשר פונה שוב ושוב אל "אתה, אתה, אתה".

ייתכן שמתרחשת בתפילת העמידה מהפכה עמוקה יותר. בסוף תפילת העמידה באה ברכת "המחזיר שכינתו לציון". בשלב זה כבר לא ברור אם אנו עדיין מבקשים בקשה בשביל עצמנו, או בשביל הקב"ה, ששכינתו תשוב להתגלות. העמידה הנפרדת שלנו מול הקב"ה הולכת ומיטשטשת, ונוצרים ערבוב ושילוב בין הבקשות שבשבילנו ובין הבקשות שבשבילו.

מהלך התפילה משנה את מבטנו על העולם. מה שנראה לנו לפני התפילה כאוסף של מעשים הופך ליצירה. אפשר להסתכל על פַּסָּל שעושה כל מיני מעשים בחומר הגלם שלו, ולראות בהם פעולות טכניות, עד שמתגלים תווי ההיכר של הפסל – והוא כבר הופך בעינינו ליצירה אמנותית. המעשים מתגלים כיצירה. אחר כך אנו נחשפים לחידוש שביסוד המציאות – לבריאה. רק לאחר שלושת השלבים האלה, נעלה מהמציאות אל מפגש עם הקב"ה בתפילת העמידה. בתפילת העמידה אנו עומדים לפניו ממש, נמצאים "אצלו" בעולם האצילות.

כל המהלך הזה מכניס אותנו עמוק פנימה, ואחרי תפילת עמידה באים שלבי היציאה החוצה, שלושה שלבים של חזרה אל המציאות.

בשיעור הבא נשלים את תיאור התפילה כנעה בתוך מרחב ארבעת עולמות אבי"ע, ושיאה בתפילת העמידה השייכת לעולם האצילות, ובעיקר נמשיך ליסוד השני של האר"י בעניין התפילה – עבודת הבירורים.