דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה כ"ז | האמת והשלום אהבו (2)

קובץ טקסט

 

הקדמה

בשיעור הקודם על תורה כ"ז למדנו על היחס בין אמת לשלום. כדי שאדם יהיה מסוגל להכיל בכנות את עומק האמת, כדי שיהיה מסוגל להשליך את אלילי כספו, עליו להיות בשלום. אלא שזהו שלום מאתגר, שלום של אחדות ההפכים שיודע לקבל את הסתירות שבמציאות. בשיעור הזה נלמד בעז"ה על המפתחות לשלום זה ועל היחסים ביניהם: הארת הפנים, דרושי התורה, תיקון הברית וזיכוך הקול. מפתחות המהווים מושגי יסוד בתורתו של ר' נחמן.

 

א.  הארת הפנים שמביאה לידי שלום

איך אפשר להגיע לשלום שתיארנו בחלק א'? הרי זו ציפייה גדולה וקשה להשגה. מתשובתו משמע שגם ר' נחמן, בעצמו, שואל  שאלה זו:

"ואי אפשר לבוא לבחינת שלום אלא ע"י הארת פנים, הדרת פנים, וזה "ויבוא יעקב שלם עיר שכם", אתערותא של בחינת "לעובדו שכם אחד", הוא ע"י שלום. ושלום הוא ע"י בחינת יעקב שהוא הארת פנים בחינת שופרֵה דיעקב כעין שופרֵה דאדם (בבא מציעא פ"ד. עיין שם) וזה בחינת "מבקשי פניך יעקב." 

טוען ר' נחמן שאי אפשר להגיע לשלום אלא ע"י הארת פנים. מהי הארת הפנים? הארה הפנים היא מצב בו פנימיותו של האדם מאירה את פניו ללא מסכים – ללא מנגנוני הגנה שונים – במפגש עם המציאות. מדובר באדם שמחובר לעצמו ולנשמתו באופן כנה במישור הרוחני והפיזי. הארת הפנים מנכיחה על פניו של אדם את השתקפות ההתרחשות הרוחנית שלו. מפגש עם אדם שפניו מאירות מותיר רושם של משהו שהוא מעבר לרובד הפשוט. הפנים מצביעות על כך שיש כאן משהו אחר; מימד של עומק ושל סוד ופלא. אמנם, לרובנו יש 'מסכים', מנגנוני הגנה, בפנים שלנו ולכן קשה להבחין באור הזה. אך אפשר לחוש ולראות זאת ברגעים של כנות או שמחה גדולה כמו למשל בפניהם של חתן וכלה תחת חופתם.

הגמרא משווה בין יופיו של אדם הראשון לבין יופיו של ויעקב אבינו. ר' נחמן מסביר, יופי אמיתי איננו אלא "הארת פנים". אכן, לאדם הראשון הייתה הארת פנים אך זאת משום שלא היו לו חיכוכים או מחלוקות שעלולים היו ליצור מסכים. ניצוץ מנשמתו של אדם הראשון נמצא בכל אחד מאתנו, ולכן אילו גם אנו היינו נמצאים במקום השלם והבראשיתי של אדם הראשון, גם לנו הייתה הארת פנים מעין זו. אך הדרישה עבורנו להארת פנים נמצאת במובן מסוים במישור גבוה יותר. השלום במובנו העמוק הוא דווקא כאשר "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". השלום נבחן ומקבל את משמעותו במציאות הנושאת הפכים. אם נשים את הגדי לבד ואת הנמר לבד ברור שלכל אחד מהם יהיה שלום, אין הוא בא בחיכוך עם האחר השונה ממנו בפרצופו ודעותיו. הארת הפנים הנעוצה בשלום של הפכים היא במדרגה גבוהה יותר כפי שיבואר בהמשך.

ניתן אם כן להבחין בין שני סוגי שלום: שלום של אדם הראשון שאין בו סתירות, הפכים או מחלוקות. לעומת השלום שמתקיים גם במציאות של הפכים ודעות מנוגדות. אמנם גם לאדם הראשון נכונה התמודדות בעולמו הלכאורה מושלם - הפיתוי. הסכנה שחבויה בשלום מעין זה של אדם הראשון היא שהאדם משלים עם המציאות כל הזמן, ואז אין לו יכולת קבלת אחריות, אין לו עמוד שדרה וזהות עצמית (כמו לנחש) ולכן הוא עלו להתפתות ולהיגרר. מתוך כך אדם יכול להגיע למקום בו הוא טופל את האחריות על השני כפי שגלגלו אדם וחווה את האחריות הלאה. אמנם יש כאן הארת פנים אך כמו שאמרנו היא פרי של עובדות חיצוניות וע"כ לא מעידות על שלום פנימי. ואולם חידוש גבוה יותר הוא דווקא בהארת פנים של יעקב. למרות שיעקב עבר מה שעבר, שלא היה לו רגע מנוחה בחייו, קופץ עליו רוגזו של יוסף ורוגז אחר רוגז, בכל זאת על אף כל צרותיו תמיד היה בשלום. הרי שהארת פנים זו באה ממקום פנימי יותר.

 ומה פירושה של אותה הארת פנים?

"אי אפשר לבא לבחינת שלום אלא ע"י הארת פנים", כרוצה לומר לנו ר' נחמן: צריך את הפנים שלך, אי אפשר שיהיה שלום בלי הפנים שלך, בלעדיך. אל תצפה לשלמות, אל תצפה למושלמות, אתה מוכרח להאיר פנים, אם אתה רוצה שלום, אתה מוכרח לחייך אל העולם. איך? כפי שהוא! אתה מוכרח לבוא עם הארת הפנים שלך כי השלמות איננה המושלמות אלא ההשלמה, המקום של השלום והאמונה. השלמה איננה מקום של ויתור על מי שאתה אלא מקום של בחירה של אמונה כפי שתיארנו לפני כן. כדי שהעולם יאיר לך פנים כדאי שתחייך אליו קודם.

 

ב. לדרוש את ה' בדרושי תורה

ממשיך ר' נחמן:

"והדרת פנים זה בחינת דרושי התורה. שהתורה נדרשת בשלוש עשרה מידות, הנמשכים מתליסר  תיקוני דיקנא (שלושה עשר תיקוני הזַקן) (זוהר אחרי ס"ב.), מבחינת הדרת פנים כמו שכתוב 'והדרת פני זקן' ". 

ר' נחמן מלמד כאן שמי שהולך בדרך השלום, דהיינו יודע להשלים ולחייך גם למציאות מורכבת ומתמלא אמונה, מעלה את חייו לאזור הרוחני של דרושי תורה. ע"י תפישת חיים זו מגיעים לדרושי תורה. אם אדם מתעקש להעמיק במקום בו הוא נמצא עד שימצא את האמונה, למצוא את המקום שממנו הרוח נכנסה – את ה' – הוא מוכרח לדרוש את המציאות. מה זאת אומרת? כיון שבתפיסת עולם זאת המציאות נשארת נתונה, שהרי האדם מתעקש להאמין בה, ומקבל בשלום את כל תלאותיה, הרי שמוכרח לתת לעצמו הסברים שונים, למה המציאות היא כפי שהיא מדוע התרחשו הדברים כפי שהתרחשו? זה לכפרת עוונות, זה לטובה וזה לתיקון, וכו', אלו הן דרשות. אדם שמבקש בהתמדה להיות בשלום עולה מהרמה של הפשט אל הדרש. הפשט של המציאות יכול להיות קשה, מאתגר, מביך, מקשה, בוחן. אך כדי להיות באמת היכן שאדם נמצא, לקבל את ההווה ולמצוא בו את ה', על האדם להעמיק במציאות ולהבין את המקופל בתוכה. הדרך להעמיק אל תוך המציאות היא על ידי י"ג מידות של תורה, שהם מקבילים לי"ג מידות של רחמים. הקב"ה כנגדנו עושה בדיוק אותו דבר. מידת הרחמים כהגדרתה איננה אלא המקום של הקבלה של האדם כפי שהוא, מידת הרחמים מקבלת אותי כפי שאני, את המציאות שלי.

אם ניזכר בתחילת דברינו (בחלק א’) בדבר האמת נוכל לשים לב לקשר לדברינו עתה, שהרי אחד מי"ג מידות של רחמים הוא מידת האמת. יש כאן תובנה מפתיעה שכדי להיות איש אמיתי, איש של אמת דווקא צריך מקום של רחמים, מקום של חולשה; מקום שמכיר את האמת מקרוב, שפתוח להכיר אותה על כל גווניה וקיפוליה, לכלוכיה ונפילותיה. הקב"ה מסתכל על האדם דרך י"ג מידות של רחמים, ועושה גם הוא "דרשות" לעצמו: ’עכשיו זו פעם ראשונה’ ’פעם הבאה יהיה יותר טוב’, ’פה הוא התכוון לכף זכות’ וכדומה. כנגד הדרשות שלנו, הקב"ה דורש ומפלפל יותר מאתנו איך לרחם עלינו. י"ג מידות של רחמים עליהם נאמר "וראית את אחורי ופני לא יראו", מידת הרחמים היא היכולת להתבונן בעומק המציאות  המגיעה אחרי הדרשה. אדם שמחפש ודורש את פני ה' במציאות, מוצא אותם אחרי בדרשנות הזו, בדרישה שלו של המציאות. כשהוא מפרש אותה ומבאר אותה בכל פעם בחיפוש אחר אותו המקום שממנו נכנסה הרוח ומשם היא גם תצא. 

 

ג. בין שלמות להשתלמות בתודעה מודרנית מול מסורתית

ר' נחמן קישר את הדרת הפנים לי"ג מידות שבהם התורה נדרשת, כאשר לפי הזוהר המידות הללו נמשכות מי"ג התיקונים של הזַקן. בקבלה מלמדים שהזַקן מכיל בתוכו י"ג תיקונים שהם מקבילים לי"ג מידות של רחמים ולכל מקום ומקום של חלקי הזקן ישנה מידה שכנגדה הוא מכוון. אין כאן המקום להיכנס לפרטי ועומקי תיקוני הזקן, אך משהו שבכל זאת ניתן ללמוד מתיקון הזקן לעניינו הוא על קבלת המציאות כפי שהיא. הזקן הוא סמל לקבלה של מה שהחיים מזמינים באופן טבעי - מה שצומח צומח. התודעה המודרנית, לעומת זאת, מסרבת לקבל את המציאות כשלעצמה. האדם המודרני התחיל לגלח את זקנו ברגע שעמד מול הראי. תודעה זו עומדת כל הזמן מול הראי ומעצבת את עצמה. במלים אחרות היא במרדף אחר שלמות. העמידה מול הראי אמנם יכולה להיות דבר טוב ויפה בכמיהה ובחיפוש אחר השלמות, אך יש לה מחיר. מחיר זה הוא אי נחת וחוסר שמחה בקיים, דבר העלול ליצור חיץ וניכור בין האדם לבין עולמו. אפשר לומר שזהו אחד ההבדלים המהותיים בין האדם המודרני לאדם המסורתי. האדם המסורתי מקבל את המציאות כפי שהיא ומוותר על השלמות בעבור ההשלמה והאמת שנובעת ממנה. חברה שכל הזמן צורכת שלמות זו חברה שמעריצה את הצעיר, ומזלזלת בזקן ובחולשה שלו. לעומת זאת חברה מסורתית מקבלת את המציאות כפי שהיא עם חולשותיה וחסרונותיה, יודעת להעריך את הזקנה והחכמה שהיא מביעה ומקבלת את חולשותיה ברחמים.

וכך כותב ר' נחמן בסעיף ד':

"ולפי הזדככות חוכמתו בשלוש עשרה מידות אלו הנ"ל, כן הזדככות קול רינתו. בבחינת 'זקן - זה קנה חכמה' (קידושין ל"ב), 'הקנה מוציא קול' (ברכות ס"א). וזה: 'הראיני את מראיך', זה בחינת הדרת פנים בחינת זקן כנ"ל. 'השמיעיני את קולך' - כי הקול לפי החכמה של דרושי התורה, לפי השכל של שלוש עשרה מידות שהוא דורש בהם את התורה. וזהו 'דרשוני וחיו' (עמוס ה') כי 'החכמה תחיה את בעליה' (קהלת ז)."

ר"נ מזכיר את הגמרא בקידושין שדורשת את השם "זקן" באופן הבא: זה קנה חכמה. הזקן הוא אחד שקנה ומלא בחכמה. החברה המסורתית מעריכה את החכמה שידעה לעמוד במבחני הזמן, היא גם יודעת להעריך את הזמן שחולף. וכפי שראינו ככל שיש יותר שלום בליבו של אדם, כך מצמיח הוא בתוכו את האמונה. אמונה זו נשאת על כנפי הזמן ומעבר לו והיא הנותנת כוח להחזיק מעמד במשעוליו. מה שמצליח לשרוד ונשאר עם האדם במשך כל הזמן, מה שאדם מגיע אליו בזקנתו סימן שהוא קנה אותו, זה שלו, הדבר נעשה לקניין עצמי.

מצד שני, הזקנה מכילה בתוכה מימד של חולשה. מימד שהתרבות המודרנית מעדיפה להדחיק. זו תרבות שמלווה את האדם ומוכנה להעריך אותו כל זמן שהוא מסוגל לשקף עצמה וכוח, אך כשמתגלים ניצני הזקנה האדם נזנח וממודר לאזורים מוגדרים ותחומים (ממעגל העבודה מכריחים את הזקן לצאת לפנסיה, ומהמעגל החברתי, ולעתים אף המשפחתי). יש משהו בתרבות שלא מביא אותנו עד הסוף, לא מלווה אותנו עד הסוף. ברור לנו אינטואיטיבית שאין זה צריך להיות כך, העולם המערבי מפספס כאן פיסת חיים משמעותית: אמנם אין הרואיות בזקנה, היא אינה מצטלמת טוב במסך ואולי אצל חלק לא נעים לעמוד מולה במראה. הזקנה היא מקום של חולשה, אך החולשה היא מקום של אמת, מקום של רחמים, מקום של הסרת המסכים, ובזמן של הסרת המסכים רואים מי אתה. חברה אמיתית יודעת להעריך את המקום של האמת המקולפת, הפשוטה הרכה והחכמה שיש בזקנה. זו אמת שעברה מבחנים של חיים שלמים והוכיחה את עצמה. הזקנה קנתה את חכמתה מניסיון. בשיחות עם זקנים אפשר ממש לחוש זאת שהדיבור שלהם נובע מתוך אותו המקום של החולשה שחכמה שלמה מסתתרת בה.

ד. חוכמת אדם נשמעת בקולו

הנה ירדנו ממרומי המושגים המופשטים של האמת והשלום אל עולם הרגש. משם גם ירדנו אל המציאות וראינו את ההשלכות של הדברים בתרבות. משם המשכנו אל האיש הפרטי בזקנתו שמתמודד עם שאלות האמת והשלום ביתר שאת, כמעט כשלב הכרחי וטבעי בהתבגרותו. אך ר' נחמן מעמיק אתנו עוד יותר לתוכו של אדם-לקולו. עד כדי כך פיזי ועד כדי כך רוחני באותו מקום. הבא נראה.

"זה קנה חכמה, הקנה מוציא קול,וזה הראיני את מראיך, זה בחינת הדרת פנים,בחינת זקן כנ"ל.השמיעיני את קולך"

ר"נ מקשר בין קנה לקול: האותיות קנ"ה שהתייחסו למה שרכש הזקן משמשות כאן כשם עצם לקנה הגרון ממנו מופק הקול:

אדם שיש לו הדרת פנים, ככל שהוא מסוגל לחיות בשלום, כך קולו מזדכך. אפשר לדעת לפי הקול של האדם איזה קניין יש לו במה שהוא אומר. עד כמה הוא מחובר לתכנים ולרעיונות אותם הוא מספר. הרב סולוביצ'יק מלמד שהדיבור מורכב משני מרכיבים: מילה וקול. המילה היא ההיגיון של הדברים, יש בה משהו אוניברסאלי היא יכולה להיות אמירה מופשטת, או אפילו כתובה, המנותקת מהדובר אותה. הקול, לעומת זאת, שנושא על גבו את המילה לא בא לבטא את "מה אתה אומר" אלא "מאיפה ולאן אתה אומר". המנגינה של הקול מעידה על החיבור שלך לתכנים האם באמת קנית את הרעיון הזה, האם הוא אכן שלך?!. לא בכדי הקנה נמצא במקום הצר בגוף, כי דווקא במקומות של צרוּת וצמצום - מקומות של חולשה - נגלית מידת הרחמים ביתר שאת, שם אדם נזקק לאמונה, שם הוא מחפש איך לצאת מהביצה. ר' נחמן מלמד שככל שאדם מאמין ומתעקש להיות במקום שבו הוא נמצא, ולומד לדרוש דרשות של תורה בהם הוא מגלה את כוונתו של הקב"ה, כך גם הקול שלו מזדכך, והמקום והמידה בהם האדם נמצא נעשים לו לקניין אמיתי. אמנם הצרות הזו מעוררת את החולשה אך היא יכולה להיות גילוי של רחמים ושל שלום. 

ה. קול מזוכך מצמיח ישועה

וממשיך ר"נ:

"וכשנזדכך קולו, אז על ידי השמעת קולו לבד בלא דיבור הקב"ה מושיעו בעת צרתו, בבחינת 'וירא (ה') בצר להם בשומעו את רינתם' (תהילים ק"ו). ע"י שמיעת קולו, הקב"ה רואה מי שמיצר לו, איזה עכו"ם מצר לנו. וזה 'באר היטב' בשבעים לשון שפירושים ודרושי התורה שמשם תוצאות הקול, על ידם היטיב לנו בכל הלשונות ובכל העכו"ם. בבחינת בשמעו את רנתם, ראשי תיבות בא"ר, ובאר הוא לשון פרוש ודרוש."
 

ככל שהאדם מתעקש לבאר את המציאות ולדרוש אותה, ככל שאדם מתעקש לדרוש באותם י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם ולהיות במידה של רחמים ובמידה של שלום אז הוא עושה קניין אמיתי של המקום שלו: מקום של אמת, מקום של הסרת האבן על פי הבאר, הסרת המסכים, זניחת האלילים וכו'. או אז גם הקול שלו נשמע ע"י הקב"ה. שכן ככל שהאדם דורש את קורות חייו מתוך אחיזה איתנה באמונה בקב"ה, נוכחותו של הקב"ה בעולמו הופכת משמעותית יותר, והופכת להיות ציר מרכזי סביבו סובב עולמו ותפישת חייו, באר מתוכה הוא דולה באור למאורעותיו. קול כזה המכוון כלפי מעלה גם יישמע למעלה ביתר בהירות.  קול זה מתרגל להתייחס יותר ויותר אל העניין האלוקי הניבט אליו מתוך באורי חייו ודרשותיו אותם. גם מצידו של הקב"ה לא יהיה צורך בדרשות וביאורים רבים מכיוון שברור מצליל קולו שהציר המרכזי של האדם המאמין סובב סביב ה'. אפשר לדמות את קולו זה של האדם כבוקע ממיתר מתוח בין האדם לבין ה'. ערוץ תקשורת ישיר העובר במקומות עלומים וסמויים מן העין דרך אותו מקום שממנו באה ושבה הרוח.  

 

ו. הארת הפנים, הברית וזיכוך הקול

בכדי לשמור על אותו קשר פנימי של אותו הציר ר' נחמן דורש  את תיקון הברית. כמו כל קשר פנימי גם הוא צריך שמירה מפני החיצונים:

"ולהדרת פנים הנ"ל אי אפשר לבוא אלא ע"י תיקון הברית, בבחינת 'הוד והדר לפניו' כש'עוז וחדוה במקומו', שהוא ברית הנקרא בועז והוא חדוא דמטרוניתא".

אומר ר' נחמן שע"י תיקון הברית אדם יכול להגיע להדרת פנים. אם יש לו לאדם את העוז לשמור על הפנימיות שלו ולא לפזר אותה בחיצוניות אז פניו יאירו. אז תהיה לו הארת פנים. ע"י שאדם שומר את כוחות האהבה שלו ונמנע מללכת אחר תאוותיו, ע"י זה הוא זוכה שהפנימיות שלו נשמרת ועל כן היא יכולה להאיר. 

כאן ר' נחמן מוביל לנקודה נוספת:

"וזה עוזי זה בחינת ברית, וזמרת, זה בחינת קול ,ויהי לי לישועה בבחינת 'וירא (ה') בצר להם' וכו'. וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה ל:) 'כשעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה'. כי על הים נתגלה בחינת ברית, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: 'הים ראה וינוס (וינס) - ויצא החוצה' (מדרש רבה וישב פרשה ז'). נתנו עיניהם – זה בחינת הדרת פנים, בחינת זקן - זה קנה חכמה. כמו שפירש רש"י: "ותיפקחנה עיני שניהם" על שם החכמה נאמר. לומר שירה – זה בחינת קול שנתגלה ע"י החכמה."

על ידי זה שעם ישראל שמרו את הברית שלהם, ע"י זה שהם עברו במקום הצר הזה של ים סוף והאמינו בקב"ה, על ידי זה זכו שאמרו שירה, שהקול שלהם הזדכך.

וממשיך ר' נחמן:

"וזה פירוש 'רועה זונות יאבד הון', הון זה בחינת קול כמו שאמרו חכמינו ז"ל: 'כבד את ה' מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך' וכשפוגם בברית נפגם קולו, ויעקב ששמר בריתו כמו 'ראשית אוני' זכה לקול בבחינת 'הקול קול יעקב'. ומבחינת קול זוכה לשלום, בבחינת 'שיר השירים אשר לשלמה' למלך שהשלום שלו. ובשביל זה תיכף אחר קול רינה של שירת הים זכו לשבת שלום. כמו שכתוב 'ויבואו מרתה' ושבת במרה נצטווה. וזה 'ותען להם מרים שירו לה' ' ראשי תבות שלום שע"י שירה זכו לשלום." 

רועה זונות מאבד הון, מי שהולך אחר החיצוניות ואחר תאוותיו - שהוא בחינת פגם הברית, אז הוא מאבד את ההון שלו. ההון הוא הקול, כי הקניין האמיתי כמו שאמרנו נמצא בקול.  "כבד את ה' מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך", הגרון הוא ההון האמיתי שלך, כבד את ה' במה שבאמת שייך לך. בנוסף, מי שיש לו שלום זוכה גם לשירה, כמו שרואים בראשי התיבות של הפסוק "ותען להם מרים שירו לה' ".

 

ז. מרירות השלום

אך שוב ר' נחמן לא משאיר אותנו עם חזון גבוה מבלי לרדת עד אלינו במקום שבו אנו נמצאים להבין את קושי הדרך עד לשם. שנדע, שנתכונן:

"ודווקא במרה קבלו שבת שלום, כי כן דרך השלום להתלבש במרה, בבחינת 'הנה לשלום מי לי מר' – כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן השלום שהוא רפואה לכל הדברים, בבחינת 'שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו'. ולפעמים החולשה גוברת כל כך עד שאין יכולת ביד החולה לסבול את מרירות הרפואות, ואז הרופאים מושכין ידיהם מהחולה ומייאשים אותו. כך כשהעוונות שהם חולי הנפש גוברים מאד אז אין יכול לסבול מרירות הרפואות, ואז: 'אין שלום אמר לרשעים'." 

אומר לנו ר' נחמן שעיקר הרפואה הוא מהשלום ורפואות הם דבר מר. ההתייצבות בלב ליבה של המציאות, הישרת המבט בכנות והחיפוש אחר נוכחותו של ה' במציאות עלולה להיות מלווה במרירות רבה וגדולה, שם עיקר המבחן של השלום. עם ישראל קבלו במרה את השבת, כנראה מכיוון שיש קשר בין המרירות לבין השבת; דווקא במקום הצר הזה, של הרחמים, של הצרות והצמצומים של ים סוף, דווקא משם אדם יכול לזכות בשלום, ואם מר לו לאדם עליו לזכור שזו תרופה שבאה לרפא אותו ולהביא לו שלום. אך לפעמים החולשה גוברת עד כדי שהוא לא יכול לסבול את הרפואה הזו, וזהו אותו אפרוח שמת (בסיפור שמופיע בתחילת התורה שלנו  המופיע בשיעור הקודם).

"לפעמים הרופאים מושכים ידיהם מן החולה ומייאשים אותו, כך כשהעוונות- שהם חולי הנפש גוברים מאד ואין יכול לסבול מרירות הרפואות ואז 'ואין שלום אמר לרשעים".

לפעמים האדם יודע שהוא לא מתוקן דיו ולא שומר את הברית כדבעי, וחושש שאולי אין בו את הכוחות לעמוד מול המבחנים של המציאות, אין לו הדרת פנים לעמוד מול השלום הזה.

"וזה ששיבח חזקיה את הקב"ה שהשליך את כל חטאותיו אחר כתפו, כדי שלא יצטרך להלביש את השלום במרירות הרבה. וזה, 'הנה לשלום מר לי מר', היינו זה ידוע כי לשלום צריך מרירות. 'ואתה חשקת נפשי מרדת שחת' - כי ידעת שאין בי כוח לסבול מרירות לפי חטאתי. 'והשלכת אחר גוך כל חטאי' – כדי שיתלבש השלום במרירות כפי יכולתי".

תפילתו של חזקיה יכולה להיאמר על ידי כל אחד מאיתנו: הנך יודע שאינני מספיק צדיק, שאינני מסוגל לעמוד מול המרירות הזו של השלום, וייתכן שאין ביכולתי במבחן הזה, בגלל אי שמירת הברית כראוי ומחסור בהדרת פנים, ולמרות כל זאת ריבונו שלעולם, השלכת אחרי גווך את כל חטאיי כדי שיתלבש השלום כפי יכולתי.

ח. בין צדיק לקנה רצוץ

"וזה 'ואברהם זקן', ע"י זָקֵן הנ"ל, ע"י זה 'וה' ברך את אברהם בכל'   -זה שלום, כמו שכתוב עושה שלום ובורא את הכל."

ר' נחמן מתייחס לפסוק על אברהם אבינו "ואברהם זקן". בהקשר של התורה שלנו זקן הוא בחינת שלום. לזקנים יש מידה של שלום וקבלה, זה חלק מהותי מן הזקנה, איזו השראה של שלמות ושלווה שנוחתת על האנשים בזקנתם, ואז מגיעה משמעות המשך הפסוק "וה' בירך את אברהם בכל". הביטוי "בכל" הוא הדבר השלם שיש בו את הכול, הכוליות היא השלום. דהיינו שבכל מצב, לא משנה איפה ומה, אתה עם ה', אתה בשלום, עושה שלום ובורא את הכל.

מוסיף ר' נחמן:

"ושלום בגופו (שבת ל"ג: דרשו על פסוק "ויבא יעקב שלם", שלם בגופו שלום בממונו וכו') - בארבע מרות שלא תתגבר אחת על חברתה. שלום בממונו - שלא יהיה בא זה ואכל את זה, כמו שאמרה בת נקדימון בן גוריון: שלום בתורתו - בלא קושיות. ואז: 'ויבוא יעקב שלם עיר שכם' כנ"ל. וזה פירוש רציצה - בחינת קנה רצוץ שהם העכו"ם שהם רחוקים מבחינת 'זקן - זה קנה חכמה', מהדרת פנים והם דבקים בקנה רצוץ כמו שכתוב 'גער חית קנה' (תהילים ס"ח)." 

בתורה שלפני התורה שלנו, בתורה כ"ו, ר' נחמן מפרש את אותה גמרא שבה פתחנו ואומר: "רציצא זה בחינת צדיק", ואילו עכשיו בתורה שלנו מבאר ר' נחמן ש"רציצא" הכוונה "לעכו"ם שהם רחוקים מבחינת זקן, שהם נשענים על קנה רצוץ". והלא שני הפירושים נראים כהפוכים זה לזה! אך אם נתעמק נראה ששני הפירושים מהווים שני צדדים של אותה מטבע: אותו המקום של הצדיק שבנו, הוא אותו מקום שלפעמים כשאנו רוצים לברוח ממנו ומחפשים מאיפה לנשום, כי העולם הזה כמו ביצה שאין בו מקום לנשום ואין לאן לזוז, או אז  רצים אנו להישען על קנה רצוץ. זה אותו מקום, אדם יכול להיות צדיק או אחד שנשען על קנה רצוץ.

עכשיו ר' נחמן רוצה לדבר אתנו על הקנה הרצוץ הזה ומחזיר אותנו לסיפור עם האפרוח שנפח נשמתו בתוך הביצה בו פתחנו את התורה –

"דמיית בביעותה - היינו להמית ולבטל בעותם וצלותם, מלבקש עוד מאלקים אחרים, אלא לקרוא כולם בשם ה'."

משמעות "ביעותא" בלשון התפילה בארמית היא רצון – בעא, וצלותא זו תפילה.  מיית בביעותא – (האפרוח שמת בביצה שלו). אותו הצורך להמית את הרצון הפנימי ולברוח מהביצה דהיינו לברוח מחיי החיים, לברוח מהמציאות של כפי שהיא ולבקש כתחליף יותר נוח סוג מסוים של שלמות שנמצאת, כפי שראינו, רק בראי, רק בתדמית, אבל זהו תחליף חסר חיות, התדמית הזו איננה נושמת את החיים בעצמם. במקום הצורך לברוח מזמין ר' נחמן את כולם לקרוא ולהתפלל בשם ה'. 

" 'היכא נפק רוחא?' היינו זאת הבחינה אי אפשר אלא ע"י תיקון הברית, שהוא בחינת 'ולא קמה עוד רוח באיש' (יהושע ב'). ואיך מפיק ומוציא ניצוצי הקדושה שנפלו ע"י פגם הברית? ואמר להם: 'בהיינו דעל', בזה שנכנס בו רוח, היינו בזה שנכנס בו רוח שטות, היינו הרהורי זנות, והוא משבר תאוותו - בזה הוא מפיק ומוציא ניצוצי הקדושה של פגם הברית, כי זה בחינת תשובת המשקל: 'זקנים משער שבתו מנגינתם" (איכה ה')."

המקום שאדם נופל בו, הוא אותו מקום שאדם גם יכול לקום ממנו. אם מגיעים לאדם הרהורים ותאוות, והוא זוכה לעשות שם תשובת המשקל, שהיא גם כן אותה בחינה של ביצה, שאותו מקום שם הוא נפל שם הוא גם קם; אם הוא זוכה לתשובת המשקל שהוא משבר את התאוות שלו, שזה בחינת הוצאת ניצוצות הקדושה שנפלו בפגם הברית, אז יש לו הכוח להאיר פנים ולחייך אל העולם כפי שהוא. 

סוף העצה של ר' נחמן היא שאדם ידע שכל מקום שבאים לאדם ניסיונות, חבויים כאן עוד כוחות נפש כדי להתמודד עם הניסיונות של החיים. אם האדם מצליח בכל פעם שבא אליו יצר הרע והתאווה לשבר אותם ולא ליפול גם מעצם העובדה שזה קרה, זהו המקום להוציא את ניצוץ הקדושה. בתוך הביצה נמצא הקנה הרצוץ ושם נמצא הצדיק, זהו אותו מקום עצמו. אדם יכול להעלות חזרה את ניצוצות הקדושה ולקבל לעצמו כוח להיות בעוז – בועז זה לשון עוז, להיות מספיק בעוז לעמוד מול הניסיונות של החיים.

 

סיכום

בשיעור הקודם ראינו את היחס בין אמת לשלום: השלום שר' נחמן מתייחס אליו איננו מחפש שוויון חסר עמוד שדרה אלא מלא באמת. אמת כנה שמכירה ברב הממדיות של המציאות לעתים אף מלאת הסתירות ומקבלת אותה כפי שהיא. כשיש שלום בין אנשים אזי אין צורך יותר באבנים, פסלים ותדמיות חיצוניות אלא מתאפשר מבט בגובה העיניים בפשטות מתוך נתינת מקום לאמת הפנימית של כל אחד. ממילא כל אחד יכול להביא את ניצוץ האמת שלו למרחב הכללי ללא חשש ופחד.

השלום שאליו מנתב ר' נחמן הוא עמוק ומטלטל, הוא דורש מאיתנו יכולת הכלה של מציאות של הפכים. של גדי עם זאב גם יחד. כדי להיות מסוגלים לכך עלינו לדעת להאיר פנים. שהפנימיות תאיר את המציאות החיצונית. שתהיה שקיפות בין הפַּנים לפְּנים. הדרך להגיע להארת פנים, מלמד ר' נחמן, היא על ידי דרישה במובן כפול. לדרוש את ה' מלשון בקשה, לבקש את ה' בתוככי המציאות, ומתוך אמונה זו לדרוש כמו בדרש הפרד"ס את מציאות החיים ולעלות מהפשט אל הדרש מתוך ידיעה שהדרשנות היא תהליך אינסופי של השתלמות שיש בו ענווה. 

תהליך הדרישה מזכך את הקול, וזיכוך זה מאפשר לאדם להיות בדיאלוג אמיתי עם הקב"ה. הקב"ה שומע תפילתו. בקול נמצא האדם באמת כפי שהוא. בנוסף, כדי שבאמת הקול ישמר ופניו של אדם יאירו על האדם לשמור את הברית. להמשיך ולהתעקש לדרוש את ה' גם במקומות הצרים והקשים יותר. ודווקא משם מאותו מקום בדיוק תצמח הישועה.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)