האם מילה היא מצווה שהזמן גרמא?

האם מילה היא מצווה שהזמן גרמה?

בשבועיים האחרונים קראנו את פרשיות "לך-לך" ו"וירא", שבשתיהן ישנה התייחסות, למצוות המילה. כפי שמשתמע מהפסוק ("וימל אברהם את יצחק בנו ... כאשר ציווה אותו א-להים", בראשית כ"א, ד') חיוב מילה חל בעיקרו על האב ולא על האם. בשיעור זה נעסוק בפטור האישה ממצוות מילה.

הגמרא בקידושין (כט.) לומדת שנשים פטורות ממצוות מילה מהפסוק "כאשר ציווה אותו א-להים" - אותו ולא אותה. לימוד זה מעלה מיד את השאלה הבאה: מדוע הגמרא ממעטת נשים ממילה מפסוק מיוחד, והלא ממילא אין הן שייכות במצווה זו בגלל הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן? לכאורה, מצוות מילה שייכת לקטגוריה של "מצוות עשה שהזמן גרמן" משתי בחינות: זמנה לאחר 8 ימים, וניתן למול רק ביום. שאלה זו עולה בתוספות, ובעקבותיהם ברמב"ן.

הפתרונות האפשריים לשאלה זו סובבים סביב שתי ההנחות הכלליות שהסתמכנו עליהן בשאלה:

א. נשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן.

ב. מילה היא מצוות עשה שהזמן גרמה.

כל אחת מההנחות טעונה בדיקה, והן אכן נבדקו ע"י הראשונים, בניסיון לתרץ את השאלה המוזכרת לעיל. תוספות בחר לדחות את ההנחה השניה, בעוד שהרמב"ן בונה את תירוצו על דחיית ההנחה הראשונה. נתחיל בביאור דברי התוספות ואלו שהלכו בשיטתו.

על מנת לשייך מילה למצוות עשה שהזמן גרמן יש לבחון שני עניינים:

תחילה יש לבחון את הזמן המדויק שבו יכולה להתבצע המילה. תוספות ניגשים לשאלה זו מנקודת מוצא טכנית לחלוטין. לפי דעה אחת בגמרא ביבמות (עב.) ניתן למול בלילה, אם המילה נדחתה לאחר 8 ימים, ולפיכך מילה אינה יכולה להיחשב מצוות עשה שהזמן גרמה משום שאינה מוגבלת רק ליום.

גם היום השמיני אינו מהווה הגבלת זמן: היום השמיני אינו קובע את מועד חלות החיוב, כבשאר מצוות שהזמן גרמן, אלא משמש כמועד הבשלת החיוב ותחילת חלותו: מרגע שמגיע היום השמיני מתחיל החיוב, למול ואינו פוקע; היום השמיני אינו מגדיר שזהו היום שבו צריכה המילה להתבצע, עיקרו הוראה שעד לתאריך זה המילה חסרת משמעות (הדבר דומה לפדיון הבן, שא"א לבצעו עד היום השלושים, ומרגע שהיגיע היום ה- 30 הפדיון יכול להתבצע בכל יום).

תוספות משחררים את מצוות מילה מכל הגבלה שהזמן מטיל: היום השמיני מהווה רק את זמן תחילת החיוב, והמילה יכולה להתבצע גם בלילה, לפי דעה אחת, אם זו מילה שנדחתה לאחר היום השמיני.

הבעייתיות בשיטת תוספות נראית לעין, ואכן, ראשונים אחרים הלכו בדרכים שונות. תוספות רי"צ, לדוגמה, הגדיר את מצוות מילה, כמצווה שביסודה אין בה כלל גורם של זמן. לדעתו, המצווה על האב אינה למול את ערלת בנו, אלא לדאוג שהמילה תתבצע. מעורבותו הישירה של האב במילה עצמה אינה נצרכת, כל עוד הוא מארגן את המילה ודואג שהיא תתבצע, והתכנון והארגון המוטלים עליו (להביא מוהל, לרכוש את צרכי המילה) יכולים להיעשות ביום ובלילה, אף לפני היום השמיני. נמצא שמצוות המילה - ארגון והבטחת ביצוע המילה - אינה קשורה כלל ליום השמיני. על מנת לשחרר את המילה מכל הגבלה של זמן הרי"צ מגדיר את המצווה באופן שונה מהמקובל. [בשאלה זו - האם המצווה היא למול ממש את ערלת הבן, או רק לדאוג שהדבר אכן יתבצע - תלויה במחלוקת המפורסמת האם לכתחילה צריך האב למול את בנו בעצמו. נראה שלפי הרי"צ, אין הבדל אם המילה מתבצעת ע"י האב או ע"י מוהל שנשכר לכך. עיין גם במהר"ח אור זרוע סי' י"א, ובש"ך חושן משפט סי' שפ"ב ס"ג.]

בעוד תוספות ותוספות רי"צ מבינים את המצווה כמצווה שאינה קשורה לזמן, וממילא אינה יכולה להיחשב למצוות עשה שהזמן גרמא, שולל בעל ה"טורי אבן" בחגיגה (ט"ז.) את סיווגה של מילה כמצוות עשה שהזמן גרמה מעצם הגדרת המונח "זמן".

בתפילין, הזמן הוא מגדיר בלעדי של המצווה: בהגיע הלילה המצווה בטלה לגמרי. למחרת, מתעוררת המצווה מחדש באופן בלתי תלוי במצווה של אתמול - בכל יום היא מצווה עצמאית. לאחר סוכות, מצוות לולב בתשנ"ט בטלה ובתש"ס מתעוררת מצווה עצמאית. מצוות אלו קשורות בבירור לזמן - כמשתנה השולט עליהן לגמרי. המילה, לעומתן, הינה מצווה חד-פעמית, ומטבעה היא אינה מתבטלת בלילה אלא רק נדחית עד ליום המחרת, שבו אותה מצווה חלה שנית. למעשה, המצווה לעולם אינה מפסיקה להתקיים, אלא רק מושעית זמנית, ודחייה זמנית אינה נחשבת כזמן גרמה. על מנת להיחשב כמצווה שהזמן גרמה, על המצווה להתבטל לגמרי. (מומלץ מאד לראות את ה"טורי אבן" בפנים. דבריו נוקבים ויצירתיים. הוא מתייחס בעיקר לסמיכה בקרבנות שהיא מצווה חד פעמית, אך ניתן להחיל את דבריו גם על מילה.)

שלושת הגישות שראינו עד עתה מתנגדות לסיווגה של מילה כזמן גרמה. תוספות עושה זאת מטעמים טכניים, הרי"צ מעצב מחדש את מבנה המצווה, ואילו ה"טורי אבן" בחגיגה דורש שנבחן ביתר תשומת לב את תפקיד הזמן בשליטה על המצווה. לפי שלושתם יש צורך בפס' נפרד כדי למעט נשים ממילה מכיוון שהיא אינה מצווה שהזמן גרמה.

ברור מן הרמב"ן שהוא בורר לו דרך אחרת: מילה היא בהחלטמצוות עשה שהזמן גרמה, אך עדיין יכולה לחול גם על נשים אלמלא היה מיעוט מיוחד. מה שפחות ברור ברמב"ן הוא מהי אותה סיבה מקלה מיוחדת שמכילה את המצווה גם על נשים. נראה שיש לרמב"ן מספר רבדים, שכל אחד מהם מספק הסבר שונה. (אני אשכתב ואתרגם את הלשון, אך אני מאוד ממליץ על עיון עצמי בדבריו):

"... סלקא דעתך אמינא כי פטרי נשים ממצוות עשה שהזמן גרמה הני מילי במצוות גופייהו כגון תפילין דמהתם גמרינן אבל מצוות מילה דלאחריני והיא לא שייכא בה אימא תיחייב מידי דהווה אבית דין שחייבין למולן, קא משמע לן".

הסבר: הייתי חושב שנשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן רק במצוות שנוגעות לעצמן כתפילין, שממנה לומדין פטור נשים ממצוות שהזמן גרמן. אבל מילה שמבוצעת על אחר ואין לה שום שייכות אליה, הייתי חושב שתתחייב בה כשם שבי"ד חייבים למול ילדים שאביהם נטש אותם - לכן צריך פס' שילמד שהן פטורות.

לשונו הרב משמעית של הרמב"ן מאפשרת מספר הסברים. ההבנה הפשוטה היא שמילה, שהיא מצווה שמבצעים אותה על אחר, שונה באופן מהותי מתפילין (כלל אינה שייכת לאותה קטגוריה) שמתבצעת על האדם עצמו (שחוזרת אל האדם). מאחר ותפילין הם בניין האב (המצווה) שממנו הגמרא (לד.) לומדת את הפטור הכללי ממצוות שהזמן גרמן, רק מצוות הדומות לתפילין, יכללו בקטגוריה זו. לדבר זה יש השלכה הלכתית - דמיון למודל או למלמד (אפילו אם זהו דמיון טכני באופיו) נצרך, לעתים קרובות, כתנאי להשתייך ללימוד. ובמקרה שלנו: נשים אינן פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן, אלא רק ממצוות שדומות בתבניתן לתפילין - המצווה הראשונית שהזמן גרמה שממנה נשים פטורות.

הבעיה היא, שלפי הנחה זו המונח "והיא לא שייכא בה" (אין לה שייכות למצווה) נראה מיותר. ניתן לקרוא תוספת זו באופן שונה. בנוגע למילה יש להעמיד שאלה יסודית: של מי המצווה? אחרי הכל, ברגע שהילד מגיע לגיל 13 ועדיין לא נימול, הוא מחויב לבצע את המילה בעצמו. במצב כזה ברור שהמצווה על הילד. מהו א"כ מעמד ההורה? האם להורה יש מצווה נוספת למול את בנו הצעיר, או שמא נאמר שתמיד המצווה חלה על הילד, אלא שכל עוד הוא קטן ההורה הלא שדואג ומוודא שהמצווה תתבצע (שאלה זו העלה לראשונה ה"מנחת חינוך" במצווה ב')? אם אנו נוקטים שההורה רק דואג לביצוע המצווה של הבן, זמן גרמה אינו גורם רלוונטי. הבן (שהוא המחויב העיקרי במצווה) אינו מתמעט מכיוון שזו מצווה שהזמן גרמה, שהרי הוא זכר, מרגע שהחיוב שלו קיים, ההורה (ובשלב הראשוני של הגמרא אף האם) אחראי לביצוע החיוב. האם האישה יכולה לפטור עצמה מלחנך את בנה לסוכה וללולב רק מפני שהן מצוות עשה שהזמן גרמן? ברור שלא, מכיוון שעל הבן יש חיוב והיא מחויבת לעזור לו להגשים אותו. מה שמעניין אותנו אינו ההיבט הפיזי של המצווה אלא ההגדרה העקרונית שלה. כשהרמב"ן אומר שאין לאישה שייכות במצווה, ייתכן שהוא מדגיש שזו יכולה להיות מצווה של הבן שהיא רק מחויבת לדאוג שתתבצע, ולכן היא אינה פטורה מטעם זמן גרמה.

ברור שהרמב"ן אינו נעצר כאן. מדוע הוא משווה את חיוב האשה לחיוב בי"ד? מה עלה מתוך השוואה זו? שאלה זו מזמינה הבנה שלישית ברמב"ן. כפי שידוע לנו, בי"ד מחוייבים להתערב ולמול ילדים שאביהם מסרבים למולם (ראה בגמרא כט.) ברור שהמונח "בית דין" אינו מתייחס לבי"ד ממש, אלא לכל הקהילה שהנציג שלה הוא בי"ד (ליתר ביאור בנושא זה עיין בקובץ חידושי תורה להגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל "קביעת המועדים על פי הראייה ועל פי חשבון"). חובת מילה כללית זו היא חובת ציבור קלאסית. מי מבצע חובת ציבור? לעתים קרובות חובה כללית מבוצעת ע"י נציג שיש לו השייכות והקשר הגדולים ביותר למצווה. למשל: האחריות הכללית לניהול מלחמה או לבניית ביהמ"ק יוצאות לפועל ע"י המלך בשם האומה. האחריות להשיג עדות ולקדש את החודש יוצאת לפועל ע"י בי"ד בשם האומה. למי יש את הקשר והקרבה למצווה הכללית למול את הילד שננטש ע"י אביו? לא אחרת מאשר אמו! הרמב"ן אולי מתכוון שבעוד נשים פטורות ממצוות מילה האישית מכיוון שהזמן גרמה, המצווה הכללית שחלה עליהן כנציגות של הקהילה אינה מתמעטת מכך שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה (לציבור אין פטור שהזמן גרמה), ולכן נזקקת התורה לפס' מיוחד כדי למעט נשים מחיוב זה.

סיכום: הרמב"ן מקבל, כנראה, את ההנחה שמילה היא מצוות עשה שהזמן גרמה, אך טוען שעדיין יש מקום לחייב גם נשים מכיוון שהיא מצווה מיוחדת (לא טיפוסית לזמן גרמה) שאינה מתמעטת מהמיעוט של מצוות עשה שהזמן גרמן. מדוע זו מצווה לא טיפוסית - דבר זה אינו ברור דיו ברמב"ן, ונראה שהרמב"ן כורך יחד מספר הסברים לעניין.

עקרונות מתודיים:

1. שאלה בנויה בד"כ על מס' הנחות. בודד את ההנחות ונסה לדחות כל אחת מהן בנפרד, על מנת להגיע לכל האפשרויות להשיב עליה. זכור: כל מסקנה שמתבססת על שתי הנחות, יכולה להישלל ע"י דחייה של כל אחת מההנחות.

2. שאלות בסיסיות בגדר המצווה הכרחיות על מנת לסווג את המצווה בקטגוריה כלשהיא. האם מילה שייכת לקטגוריה של הזמן גרמה - זו שאלה שתלויה בגורמים שונים, כגון: של מי המצווה? מהו מעשה המצווה? וכו'.

3. לחילופין, הגדרה מדויקת של הקטגוריה ההלכתית תאפשר בדיקה של הקפה. כדי לבדוק האם ההגדרה של "זמן גרמה" כוללת מילה, נצטרך לגלות מהי ההגדרה המדויקת של "זמן גרמה". מה קורה כאשר היום (זמן) יוצר מצווה (מילה) שחלה ממנו והלאה באופן מתמיד (תוספות)? מה קורה כאשר מחזור הזמן אינו מבטל את המצווה, אלא רק דוחה אותה (טורי אבן)?

סיכום של עקרונות 2 ו- 3: על מנת להגדיר מילה כמצוות עשה שהזמן גרמה, עלינו לדעת יותר על מצוות עשה שהזמן גרמה.

עיון נוסף:

1. בעניין חיוב נשים בחינוך ילדים - סוכה (ד' ע"ב), עירובין (פ"ב ע"א) ובתוספות שם.

2 בעניין חיוב נשים בחובות ציבור שהזמן גרמן - עי' ספר החינוך, מצווה צ"ה, בעניין בניין בית המקדש.

3. האם מצוות פדיון בכור מוטלת על הבן או על האב - ראה שו"ת הריב"ש קל"א, שו"ת הרשב"א ח"ב שכ"א, חתם סופר יו"ד רצ"ה.