דילוג לתוכן העיקרי

האדם כצלם אלוקים

בדומה לפתיחת הרמב"ם את ספרו מורה הנבוכים (ח"א פ"א), פותח גם ר' חיים מוולוז'ין את ספרו נפש החיים בביאור המושג 'צלם'. שניהם ראו ראו לנכון להציב את השיא והמטרה אליהם יש לשאוף או המניע ממנו הכל מתחיל בתחילת הספר. אמנם, בעוד הרמב"ם מבאר את המושג 'צלם' כמהות השכלית, הרי שר' חיים מבאר זאת כביטוי לדימיון בתכונה. בפרק ב' עובר ר' חיים לבאר את המושג בשלימותו 'צלם אלוקים'. הוא מפרש כי השם 'אלוקים' משמעותו בעל הכוחות כולם :

שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית''ש (=יתברך שמו) הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו ית'.

הוא מבחין בין שם אלוקים שנאמר ביחס לקב"ה לשם אלהים שנאמר ביחס לע"ז או לדיינים. במקרים האחרונים הרי שאין הכוח שלהם בעצמם אלא יונקים מכוח גבוה יותר מהם.

בצירוף שני החלקים דלעיל מבאר נפש החיים שהקב"ה ברא את האדם, השליטו על כל הכוחות והעולמות, ומסרם בידו כדי שינהיגם באמצעות מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו. ברם אם ח"ו ייכשל הרי שבכך הוא מהרס עולמות שלמים ומחריבם. נמצא שכדרך שהקב"ה ברא את העולם וממשיך לחיות אותו בכל עת אא"כ יחליט אחרת כך גם ביד האדם מישראל ישנו הכוח לקיים את העולם או ח"ו להביא לחורבנו במעשיו בדיבוריו ובמחשבותיו.

בפרשנות זאת מבקש ר' חיים להאיר באור חדש את חייו של היהודי לומד התורה ומקיים המצוות. לא מדובר רק בקיום מתוך מחוייבות לצו האלוקי, אלא בקיום פועל ויוצר ובעל משמעות מרובה לכל המציאות. אין זה רק קיום מנוכר צייתני ודל השפעה סביבתית אלא קיום מלא וחי הפועל עם א-ל ממש ומוסיף כוח למעלה. הוא אף מצטט את המדרש באיכה רבתי (א, ו):

ר''ע בשם ריב''ס אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כד''א באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי גו'.

עולה, אם כן, שאף שר' חיים התנגד למושג הדביקות של החסידות, וביקש להדגיש את חשיבות קיום המצוות לכל פרטיהן ולימוד התורה מתוך עיון והעמקה הרי שאין הוא מוותר על העצמת המוטיבציה ההשפעה והערך הרוחני המלווה את הקיום הדתי לפחות ברמת התודעה של האדם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)