דילוג לתוכן העיקרי

האבכה בחודש החמישי

קובץ טקסט

א

הגמרא ביבמות (מג ע"ב) מגדירה את האבילות על החורבן כאבילות ישנה'. הגדרה זו בנויה על ההקבלה הקיימת בין דיני 'אבילות חדשה', הנהוגים כאשר אדם פרטי מתאבל על מתו, לבין הדינים שחז"ל התקינו באבילות ישנה - כאשר עם ישראל כולו מתאבל על החורבן[1].

ניתן לחלק את דיני אבילות חדשה לשלוש תקופות עיקריות: שבעה, שלושים וי"ב חודש. בבואנו לדון במנהגי אבילות ישנה, אנו צריכים להעמיד את הרמות השונות של האבילות לנגד עינינו. אבילות בתקופת ספירת העומר, לדוגמה, מקבילה לאבילות י"ב חודש[2]. אילו דיניה היו מקבילים לשלושים, חז"ל היו אוסרים גם כיבוס. אולם בי"ב חודש יש איסור תספורת עד שיגערו בו חבריו ואיסור בית המשתה. ואכן אלו הם שני האיסורים הנהוגים בימי הספירה. כך גם בנוגע לאבילות על החורבן. מדינא דגמרא, אבילות על החורבן מתחילה בראש חודש אב, אך מנהגינו הוא להתחילה כבר בי"ז בתמוז. גם בתקופה זאת חל רק איסור תספורת וישיבה בבית המשתה - המקביל לי"ב חודש. לעומת זאת, שבוע שחל תשעה באב להיות בו - שמנהגנו כיום להרחיב את דיניו כבר מראש חודש - מקביל לאבילות שלושים, שהרי גם אסור בכיבוס[3] (בשר ויין שאסורים אף הם, אינם מדינא דגמרא[4]).

ב

בבואנו לבחון את דיני תשעה באב אנו רואים כי הוא מורכב משני סוגי אבילות[5]:

  1. אבילות שבעה, כמפורש במסכת תענית (ל ע"א):

"תנו רבנן: כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, אסור... בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים...".

  1. אנינות[6], כדאיתא בהמשך הגמרא (שם):

"אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בן אלעאי, ערב תשעה באב, מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו".

מדינא דגמרא, יין שאסור בסעודה המפסקת, מבטא דין אונן. איסור זה נשאר במשך תשעה באב כולו.

ואולם, בין אבלות חדשה לאבילות ישנה קיימת הבחנה בסיסית. באבילות חדשה של אדם פרטי, תהליך מנהגי האבלות הוא מן החמור אל הקל, דהיינו: מאנינות אל אבלות שבעה ושלשים, ולאחר מכן אל אבלות י"ב חודש. ישנה התקדמות מהלילה החשוך, המלא ייאוש ובדידות, אל עבר שחר חדש ותקווה חדשה. לעומת זאת, באבילות ישנה אנו עדים לתהליך הפוך, בו האור הולך ודועך עד שאנו מגיעים לחושך המוחלט של "מתו מוטל לפניו" - משלשת השבועות דרך תשעת הימים עד לתשעה באב. מדוע החליטו חז"ל להפוך את הסדר? לכאורה, הואיל והאבילות על החורבן היא דוגמת האבילות הפרטית, היא היתה צריכה להיות מקבילה גם ביחס לכיוון התהליך!

הסיבה לכך היא פשוטה. תענית עקב אירועים היסטוריים נובעת מסוג מיוחד במינו של זכרון, דרכו עם ישראל מסוגל לחיות ולחוות את העבר[7]. תודעת זכרון זו היא כה עמוקה ואמיתית, עד שבשעת הסעודה המפסקת חובה על האדם להרגיש כאילו מתו מוטל לפניו. על ידי תודעה זו נוצר מפגש בין יהודי החי במאה העשרים, עם אירועים בני אלפיים שנה. התופעה הזאת, אשר בה מתייחסים אל הזמן מן ההווה אל העבר, מתנגשת עם היחס האנושי הטבעי לזמן, אשר בדרך כלל מתקיים בסדר ההפוך, בו אנו נמצאים בזמן האירוע, וממנו אנו הולכים ומתרחקים. אי אפשר ליצור את תודעת הזיכרון בן רגע; דרוש תהליך ארוך המעלה באופן הדרגתי את הזיכרון מלהיות זיכרון דברים בעלמא, עד כדי חוויה אמיתית בתוך ההווה. ההלכה יוצרת מערכת של דיני אבילות ההולכים ומחמירים בהדרגתיות, כדי לעורר את היהודי לחיות ולהזדהות עם אירועי העבר.

ג

תפיסה זו, המתייחסת אל אירועי העבר כיוצרים את חווית ההווה, משתלבת היטב עם שיטת הרמב"ם[8], אשר על פיה אנו מחוייבים להתענות את ארבעת הצומות בימינו אפילו כשאין צרה ממשית בפועל. אך המשך שיטתו, הגורסת שגם בזמן בית שני התענו בתשעה באב, צריכה עיון.

הגמרא הרי שואלת בפירוש מדוע התענו רק בתשעה באב, ותשובתה:

"אמר רב פפא: 'שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות, דאמר מר: 'בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר''[9]".

                                             (ראש השנה יח ע"ב)

לפי שיטת רוב המפרשים, שסוגיה זו עוסקת בתקופה שלאחר חורבן בית השני, אפשר לפרשה כפשוטה[10]. אך
לפי שיטת הרמב"ם שמדובר בתקופת בית שני, תשובת רב פפא אינה מובנת: הרי בזמן בית שני טרם הוכפלו
הצרות, ואם כן מדוע נתייחד תשעה באב בכך שנתחייבו בו בדיני תענית ציבור? אין מקום לטעון שהרמב"ם חלק על טעם זה, שהרי הוא בעצמו מזכירו:

"ואף על פי שהיה הרשות בידם שלא להתענות בתשעה באב כמו שזכרנו היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו".

                    (פירוש המשניות, מסכת ראש השנה א, ג)

כדי לענות על קושי זה יש להבין את משמעות התענית על החורבן אחרי שהבית נבנה שוב. אינני מסוגל ליישב לגמרי את שיטת הרמב"ם, אך מכל מקום נראה לי שלפי הרמב"ם אין לתרגם 'תכיפת מיני האבל' באופן מילולי. וככל הנראה, הרמב"ם ראה בחורבן בית הראשון משבר כל כך עמוק לכנסת ישראל,  שחייב התייחסות למרות בנין בית השני.

מצינו שבתחילת תקופת בית שני שלחו לזכריה ושאלו:

"האבכה בחודש החמישי"?                        (זכריה ז, ג)

כלומר, אף על פי שבנין בית שני שינה את ההתייחסות לתשעה באב, וכבר לא היה יום אבילות על המקדש, הדאגה לחורבן נוסף נשארה בעינה. במשך כל תקופת בית שני, פחד הגלות רדף את עם ישראל. פחד זה הורגש במיוחד בסוף תקופת בית שני, כאשר כל הסימנים הצביעו על חורבן נוסף. בתקופה זו - ארבעים שנה קודם חורבן הבית - כולם היו אחוזי פחד החורבן.

"תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפילתו [ביום הכיפורים בקדשי הקדשים] ונמנו אחיו הכהנים להיכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: 'מפני מה הארכת בתפילתך'? אמר להם: 'קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב?'".

                                                    (יומא נג ע"ב)

וישנה עוד ברייתא נוספת המתארת את אווירת החורבן שהשתררה אז:

"ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן [סימן לאויבים לבא ולהכנס-רש"י], עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: 'היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדו: 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך''".

                                                  (יומא לט ע"ב).

פחד זה מפני החורבן והגלות בא לידי ביטוי בייחוד בתשעה באב. שהרי הייתה מסורה שתשעה באב נקבע ליום בכייה לדורות, ואכן ידע העם שיום זה מיועד לפורענות ולאסון. למרות שכבר נבנה הבית השני, זכרונות ההרג והחורבן של בית ראשון טרם נשכחו. בשבעים שנות גלות בבל, תשעה באב היה הן יום של אבילות על החורבן, הן יום של תפילה. במשך כל תקופת בית שני תשעה באב המשיך להיות יום של תפילה ותחנונים, אף על פי שהוא פסק מלהיות יום אבל על חורבן העבר. "האבכה בחודש החמישי" - האחלה פני עליון בבכי ובתחנונים שלא יהיה חורבן נוסף?

ד

ואולם, דומני שאין זו הסיבה היחידה מדוע לא נטשו את תשעה באב בזמן בית שני, ומדוע חייבים אנו לשמור את דיני תשעה באב גם בימינו. הבית השני לא היווה תחליף לבית הראשון, ולא רק מפני חמישה דברים שהבדילו בין מקדש ראשון למקדש שני (עיין יומא כא ע”ב); עם כל הצלחת בית שני, היה תפקיד אחד שהוא לא הצליח לבצע, בעיה אחת שהוא לא היה מסוגל לפתור. בית שני לא היווה מענה ופתרון לבעיה המחשבתית שספר איכה מציג - אין תשובה לשאלה העומדת מאחורי תופעת החורבן, הבעיה הקדומה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". המקדש הושמד, נשים עונו ונטמאו, נביאים וכהנים נרצחו, וכל זה על ידי עם טמא ואכזרי. שאלה זו נשארה סתומה וכואבת כשהייתה - ללא שום פתרון גם לאחר בנין בית שני; השאלות: "איכה ישבה בדד", "איכה יעיב באפו", "איכה יועם הזהב", מעיקות ומביכות כמות שהיו לפני חורבן הבית; "ראה ה' והביטה למי עוללת כה" עדיין עומד בתוקפו, למרות חנוכת הבית השני; קינות ירמיהו מתארות את הגורל הטרגי של עם ישראל בהיותו מטרה לחיצי הקב"ה, ותמיהות אלו נשארו סתומות כשהיו ואין פותר אותם. בשעת יסוד הבית השני, כאשר צעירי העם מתוך חוסר רגישות שרו, היללו והשתוללו מרוב שמחה, הלוויים היו שרויים בצער שנבע מאותה בעיה סתומה - "איכה". אף על פי שנס שיבת ציון התגשם.

"וייסדו הבנים את היכל ה', ויעמידו הכהנים מלבשים בחצצרות והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דויד מלך ישראל. ויענו בהלל ובהודת לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'. ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק".       (עזרא ג, י-יג)

הזקנים, הכהנים והלוים, אשר ראו את הבית הראשון, זכרו את חורבנו, ראו כיצד נשפך דמם של רבבות יהודים, טרם שכחו את הריסת הארץ, והם עדיין שאלו "איכה" ובכו. ללא ספק, חייבים להודות לה' על רחמיו ועל רוב חסדיו, אך אין בחיוב זה כדי לפתור את שאלת "איכה". כאשר הגיע תשעה באב לאחר חנוכת הבית, שוב קוננו "איכה ישבה בדד", למרות התקומה הלאומית בזמן בית שני, ועל אף קידוש ה' שנתגלה אז. האם יום העצמאות עונה על שאלת "איכה"!? רק טיפשים יכולים לחשוב כך, טיפשים שחצנים, ויש הרבה טיפשים כאלה. האם ממשלה יהודית או הצלחה צבאית נחשבים לתמורה לכל הסבל וההרג של שנות הגלות? אסור לומר שזהו המחיר של ששת מליוני היהודים שנטבחו. זהו ביטוי לאכזריות וחוסר רגישות טוטלי. האם צהלת הנצחון של מלחמת ששת הימים[11] עונה על כל השאלות שהתעוררו בתקופה שקדמה לה!? האם לא נותרנו תמהים ונבוכים כמות שהיינו לפני כן? האם נצחון זה היה בו כדי להרגיע את צערנו ולהשקיט את רוחנו? האם יש בו כדי לענות על בעיותינו וספקותינו? האם לא מוטל עלינו לחזור, כמו ירמיהו, על שאלת "איכה"? כל עוד רצון ה' הוא כה סתום כשם שהיה במשך הלילה החשוך של הסתר הפנים, כל עוד אירועים היסטוריים טרם התבררו מתוך נקודת מבט כוללת ואמיתית, כל עוד העולם לועג עלינו בשל אמונתינו בא-ל רחום וחנון, כל עוד שלתעלומת "איכה" לא נמצא פתרון - אסור לנטוש את תשעה באב; כל עוד יהודי שואל "איכה", יש להמשיך ולהתענות בתשעה באב. רק כאשר נצליח לפענח את תעלומת "איכה", אז ננטוש את צום החמישי.

ה

מה שהיה נכון בתקופת בית שני, ודאי נכון עכשיו. רק כשיבוא משיח, ואיתו תקופה של גילוי שכינה, ועל ידה התהליך ההיסטורי יתברר ויגאל מתוך נקודת מבט אמיתית, כאשר נראה את הצדק והמשפט של ה' מחד גיסא, וחסדו ורחמיו מאידך גיסא, כאשר נזכה לגאולה הסופית בתקופה שבה כל העולם ישכון בשלום אמיתי, אז, ורק אז, יתקיימו דברי זכריהו:

"כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים".       (זכריה ח, יט)

ומתי דבר זה יקרה? רק כש"האמת והשלום אהבו" - בימות המשיח.

 

למבחר שיעורים ל"בין המצרים"

 

 

[1] למסקנת הגמרא ביבמות (שם) יש חילוקי דינים בין אבילות ישנה לחדשה. מכל מקום, לדברי מרן זצ"ל ההקבלה הבסיסית נשארת בעינה.

[2] לחידוש זה של מו"ר זצ"ל יש השלכות הלכתיות. עיין "דף קשר" גליון 133 ועיין "נפש הרב" עמוד קצא, קצח.

[3] עיין במועד קטן דף כג ע"א "תנו רבנן: כל שלושים יום לגיהוץ", ועיין שם בתוספות (ד"ה כל) דלפי שיטת הריב"א, הוא הדין בכיבוס (ועיין יורה דעה סימן שפ"ט סעיף א). אך לפי פשטות הסוגיות רק גיהוץ אסור כל שלושים, ואילו כיבוס אסור רק במשך השבעה (עיין שם בתוספות). ואף על פי שגם כיבוס אסור בשבוע שחל בו (תענית כט ע"ב), אולי באבילות דרבים הרחיבו איסור גיהוץ וכללו גם איסור כיבוס (יבמות מג ע"ב תוספות ד"ה שאני).

[4] מו"ר הסביר את מנהגינו לאסור רחיצה על בסיס האוסרים רחיצה בשלושים. עיין הגהות מיימוניות הלכות אבל פרק י אות ו, ועיין "נפש הרב" עמוד קצח.

[5] עיין חידושי הגרי"ז הלכות תעניות בדיונו על הסוגיא בפסחים (נד ע"ב).

[6] עיין חידושי הגרי"ז הלכות תעניות בדיונו על הסוגיא בתענית (ל ע"א).

[7] פיתוח רעיון זה נמצא בחלק הראשון של המאמר, עיין בהערה 1.

[8] לדיון מקיף יותר במחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים עיין בחלק הראשון של המאמר, עיין בהערה 1.

[9] לפי גירסה זו כל הצרות הנוספות על חורבן בית ראשון טרם קרו בתקופת בית שני. אמנם יש גירסה  המוסיפה "נגזר על אבותנו שלא יכנסו לארץ".

[10] גם לשיטה זו לא ברור במה תשעה באב שונה. הרי חמישה דברים גם אירעו בשבעה עשר בתמוז. (עיין  תענית כו ע"א) ואולי העובדה שאותו אירוע (חורבן הבית) קרה פעמיים, גורמת לייחודיות תשעה באב (עיין חידושי הריטב"א ד"ה והא דאמרינן). אבל מסתבר שגם לשיטה הזאת "הוכפלו בו הצרות" מציינת את איכות הצרות, ולא את הכמות (עיין תוספות ד"ה הואיל, וחידושי הר"ן ד"ה שאני).

[11] יש לציין את תאריך השיעור-תשכ"ח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)