דילוג לתוכן העיקרי
גמרא פסחים -
שיעור 5

פסחים | דף ד | חמץ בערב פסח

קובץ טקסט
מקורות לשיעור:
1. פסחים ד:- ו. "תנן התם רבי מאיר אומר... קא משמע לן".
2. רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ח ופ"ג ה"ח ובראב"ד.
3. פסחים כח.- כח:, מהמשנה עד לסוף הדף.
שאלות:
1. האם מותר ליהנות מחמץ בערב פסח לדעת רבי שמעון?
2. מה כלול בציווי "תשביתו"?

3. מתי מתחיל איסור בל ייראה?

 

איסור אכילה

הגמרא (כח.- כח:) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה ובין רבי שמעון. לדעת רבי יהודה ישנו איסור מפורש מן התורה (איסור לאו) לאכול חמץ בערב פסח, בעוד רבי שמעון סבור כי אין איסור כזה.

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה א, ח, ובספר המצוות, ל"ת, קצט) פוסק כרבי יהודה, שאכן קיים איסור לאו על אכילת חמץ בערב פסח. העובר על איסור זה נענש במלקות. הוא מביא את הגמרא בכח. ובה., שלדעתו עולות בקנה אחד עם דעת רבי יהודה. לכן, לדעתו הגמרא מאמצת את דעת רבי יהודה ודוחה את דעת רבי שמעון.

הראב"ד (על המקום) חולק, וסובר כי הלכה כרבי שמעון ועל כן, אין עונש מלקות. אולם גם לדעת רבי שמעון יש איסור מן התורה על אכילת חמץ בערב פסח. הרמב"ן בספר המצוות שם מסכים עם הראב"ד. בהמשך השיעור, נצביע על מקור המחלוקת.

תשביתו

הגמרא (ד.) מצטטת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה באשר לנקודת הזמן המדויקת בה מתחיל איסור חכמים על אכילת חמץ בערב פסח- האם בשעה החמישית או השישית מן הזריחה. מכאן, שאיסור התורה חל משעה שישית ואילך. הגמרא ממשיכה בניסיון למצוא מקור לאיסור זה.

במבט ראשון, נראה כי הגמרא הזו מתייחסת רק לדעת רבי שמעון הסבור כי אין לאו על אכילת חמץ בערב פסח. לכן, לשיטה זו עלינו לשאול מדוע בכל זאת חמץ אסור בערב פסח, גם ללא לאו. לפי רבי יהודה ברור מאליו שיש לאו על אכילת חמץ בערב פסח, ומכאן שחיפוש מקור נוסף הוא חיפוש מיותר. ואכן, המהר"ם חלאווה ורבנו דוד מצטטים מכתב יד של רש"י (שאינו מובא לפנינו), כי הגמרא שלנו היא רק לדעת רבי מאיר (שככל הנראה מסכים לרבי שמעון) ולא לרבי יהודה.

מכל מקום, המהר"ם חלאווה ורבנו דוד מודים כי הגמרא מחפשת מקור לחיוב סילוק חמץ בערב פסח, וכי חיפוש מקור זה שייך גם בדעת רבי יהודה. למרות שישנו לאו מפורש על אכילת חמץ בערב פסח, כפי שמובא בגמרא כח., ניתן היה לחשוב כי מותר לאדם לשמור את החמץ ברשותו עד לליל פסח. לשם כך יש צורך בפסוק נוסף.

הגמרא מצטטת שני פסוקים המלמדים אותנו כי אין לשמור חמץ ברשותנו מערב פסח מחצות היום ואילך:

1. "תשביתו" (שמות יב, טו). הציווי להיפטר מן החמץ שברשותו של אדם, ציווי האוסר במפורש מציאות חמץ.

2. "לא תשחט על חמץ" (שמות לד, כה). האיסור להקריב קרבן פסח אם יש לאדם חמץ ברשותו.

[ייתכן כי ישנו הבדל להלכה בין שני המקורות. אם המקור הוא לאו דלא תשחט- גם נשים יתחייבו בלאו זה וייאסר עליהן לשמור חמץ ברשותן. אולם אם האיסור הוא עשה דתשביתו, ניתן לטעון כי נשים אינן חייבות בציווי זה, משום שזו מצוות עשה שהזמן גרמה. ממילא, ניתן יהיה להגיע למסקנה המוזרה כי נשים אינן אסורות בהחזקת חמץ עד לליל פסח. (למרות שהמנחת חינוך דוחה רעיון זה, עיין בדברי הרב פרלא בספר המצוות לרבי סעדיה גאון, מצווה נ', שם יש דיון נרחב בנקודה זו.)]

כפי שכבר ציינו לעיל, הרמב"ם פוסק כרבי יהודה. הוא משתמש בגמרא שלנו (ה.) כראיה לשיטתו. מדבריו נראה כי רק לדעת רבי יהודה, הסובר כי יש איסור לאכול חמץ בערב פסח, ניתן להחיל איסור על השהיית חמץ בזמן זה. אך לדעת רבי שמעון אין איסור על השהיית חמץ בערב פסח. היות ואין איסור על אכילה כלל, ניתן לטעון כי הרמב"ם סבר כי לדעת רבי שמעון גם אם יש איסור על השהיית חמץ בערב פסח, אין הוא מקבל את החומרה שחכמים הוסיפו על איסור זה. רק מציאותו של איסור הנובע מלאו (כדעת רבי יהודה) ולא של איסור הנובע מתשביתו, יכולה להצדיק הוספת חומרה של חכמים על האיסור. בכל מקרה, לדעת הרמב"ם הגמרא שלנו מסתדרת רק לדעת רבי יהודה.

אם כך, לדעת רבי יהודה, לא די שיש איסור לאכול חמץ בערב פסח, יש גם איסור להשהותו. יש להעיר, כי על אף הדמיון שבין איסורי חמץ בפסח ובערב פסח, אין המדובר באיסורים זהים. ברור כי אין איסור כרת על מי שאוכל חמץ בערב פסח. יתר על כן, לא ברור אם איסור בל ייראה (האיסור על השהיית חמץ ברשותו של אדם בפסח) חל גם בערב פסח. עניין זה יידון לקמן.

איסור הנאה

לעיל אמרנו כי ייתכן שעל אף שאין איסור לאו על אכילת חמץ בערב פסח לדעת רבי שמעון, ייתכן כי יש איסור מתשביתו או מלאו דלא תשחט. אפשר שפסוקים אלו מלמדים אותנו רק על הצורך להיפטר מן החמץ, אך אפשר שהם מלמדים גם על קיומו של איסור הנאה. הגמרא (ו:) אומרת כי המקדש בחמץ בערב פסח בשעה שישית, קידושיו בטלים, וזאת על אף שהאיסור בשעה זו הוא רק מדרבנן. ניתן אמנם לטעון כי גמרא זו היא דעתו של רבי יהודה, וכי רבי שמעון יחלוק ויכשיר את הקידושין. [עיין בבעל המאור]

בעל המאור סבור כי רבי שמעון יאפשר "תשביתו" של החמץ באמצעות אכילתו.

המהר"ם חלאווה והר"ן, לעומתו, סבורים כי הציווי תשביתו יוצר איסור אכילה והנאה. הם מפרשים את הציווי תשביתו כאיסור לאו- יש להשמיד ולהיפטר מן החמץ, ואין לאוכלו או ליהנות ממנו.לדעת הר"ן, "תשביתו" הוא המקור לאיסור הנאה מחמץ במשך כל ימות הפסח.

לדעת התוספות (כח:) והרמב"ן במלחמות, רבי שמעון מסכים כי "תשביתו" אוסר אכילת חמץ, אך לדעתו מותר לאדם ליהנות מחמץ עד לליל פסח מדאורייתא. הם סברו כי הציווי תשביתו מכוון רק כלפי אכילה ולא כלפי שימושים אחרים של החמץ.

לדעת הרמב"ן והראב"ד ישנו איסור הנאה מדרבנן (וכל רבי שמעון יסכים כי קידושין בחמץ בערב פסח בטלים) בעוד תוספות סבורים כי אין איסור הנאה כלל לדעת רבי שמעון.

בל ייראה

למרות שאין התייחסות לאפשרות חלותו של איסור בל ייראה בגמרא שלנו, העניין נידון בראשונים. רבנו דוד (ה.) דוחה אפשרות זו במפורש (גם לדעת רש"י). מכל מקום, במספר מקומות רש"י נראה כי רש"י אכן סבור כי הלאו מתחיל בערב פסח. (עיין ו: ד"ה "ודעתך" ובצל"ח שם; ד. ד"ה "בין לרבי מאיר"; בבא קמא כט: ד"ה "משש שעות"). אך רש"י במשנה בפסחים (סג:) אומר כי למרות שיש עונש מלקות בפסח על לאו דלא ייראה, אין עונש כזה בערב פסח. תוספות יום טוב על המשנה מסבירים כי רש"י סבר כי אין איסור בל ייראה בערב פסח. עקרונית, ניתן גם לומר כי יש לאו, אך אין מלקות משום שניתן לתקן את הלאו באמצעות קיום "תשביתו" (כך שזהו לאו הניתק לעשה).

אם נבין את רש"י באופן כי הוא סבור שאין לאו כלל בערב פסח, נוכל לתרץ את הסתירה בדבריו בכך שהוא סבור כי לאו דבל ייראה קיים בערב פסח רק לדעת רבי יהודה, הסבור כי יש איסור אכילה בזמן זה; אולם לרבי שמעון, גם אם לא ניתן לאכול חמץ בערב פסח משום תשביתו, אין בל ייראה היות ואין לאו גמור על איסור זה. (קריאה מדוקדקת בדבר רש"י שהובאו לעיל עשויה לתמוך בהבנה זו; הירושלמי בפסחים א, ד אומר כמעט במפורש כי ישנה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר בעניין בל ייראה בערב פסח).

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ג, ח) פוסק כי מי שלא ביטל חמצו לפני השעה השישית, עובר בבל ייראה. הראב"ד על אתר אומר כי הרמב"ם אולי סבר כי שיש בל ייראה משעה שישית ואילך, אולם אין הדבר כך שהרי התורה אומרת "שבעת ימים". מצד שני, איסור הנאה מתחיל עם איסור אכילה (עיין פסחים כח:). המגיד משנה מסביר כי קריאה מעמיקה בהקדמה להלכות חמץ ומצה מלמדת כי הרמב"ם סבור כי הציווי תשביתו שייך מ-י"ד ואילך, ואילו איסור בל ייראה חל רק שבעה ימים. לכן, המגיד משנה מסביר כי הרמב"ם מתכוון לומר בהלכה ח' כי אדם שישהה חמץ יעבור עליו בל ייראה רק אם ישהה אותו עד לליל י"ד. (הנודע ביהודה או"ח מהדורא קמא כ חולק על המגיד משנה וסובר כי בל ייראה שייך בערב פסח מדברי סופרים [נלמד מן התורה אך לא נאמר בה במפורש] ולכן לא צויין בפירוש בהקדמה להלכות חמץ ומצה.) היות שראינו שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה, שיש לאו על אכילת חמץ בערב פסח, נוכל להסביר לשיטתו מדוע אכן יכול בל ייראה לחול בזמן זה.

סיכום:

בבואנו להגדיר את מעמד חמץ בערב פסח, עלינו לדון בארבעה תחומים:

1) איסור אכילה: לדעת רבי יהודה יש איסור אכילה מדאורייתא בערב פסח מחצות היום ואילך. לדעת רבי שמעון כי איסור מפורש, אולם אכילת חמץ אסורה מכל מקום. הרמב"ם פוסק כרבי יהודה, בעוד הרמב"ן והראב"ד פסוקים כרבי שמעון.

2) החזקת חמץ: לדעת המהר"ם חלאווה ורבנו דוד, איסור זה קיים בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון. לדעת הרמב"ם איסור זה קיים רק לדעת רבי יהודה. הסברנו כי מחלוקת הראשונים תלויה בשאלה האם הגמרא בדף ד:- ה. מסתדרת עם רבי שמעון.

3) הנאה: הכל מודים כי לרבי יהודה יש איסור הנאה מחמץ בערב פסח. המחלוקת בעניין, היא בדעת רבי שמעון: לדעת בעל המאור מותר אפילו לאכול חמץ כאמצעי להשמידו. לדעת הר"ן והמהר"ם חלאווה יש איסור הנאה מחמץ בכל דרך שהיא. לדעת תוספות, מותר ליהנות מחמץ, אך אין לאוכלו. הרמב"ן והראב"ד סבורים כי יש איסור הנאה מדרבנן.

4) בל ייראה: ייתכן כי רש"י והרמב"ם סבורים כי איסור זה קיים לדעת רבי יהודה.

הערת העורך: עיין בשיעור מס' 2, שם הוצגו שתי גישות שונות לערב פסח: 1. יום חג עצמאי הקשור לקרבן פסח. 2. יום שיוחד לצורך הכנות לפסח.

דעת רבי שמעון המגבילה את איסורי חמץ בערב פסח לתשביתו מתאימה לתפיסה כי ערב פסח הוא יום הכנה לקראת חג הפסח עצמו. מנגד, דעתו של רבי יהודה כפי שהוצגה על ידי הרמב"ן, עשויה להצביע על תפקיד מהותי של ערב פסח. ממילא, ישנו מגוון של איסורי חמץ (איסור אכילה, תשביתו, ואלו אף בל ייראה) המתחילים בערב פסח בחצות היום.

 

מקורות לשיעור הבא:

זמנו ואופיו של חיוב תשביתו:

1) שמות יב, טו [אבן עזרא שם, חזקוני שם ד"ה "תשביתו"]. האם תוכל להצביע על שתי משמעויות למילה תשביתו?

2) פסחים ד: "קא משמע לן כיוון דבדיקת חמץ מדרבנן... בדרבנן"; רש"י ד"ה "בביטול בעלמא"; תוספות ד"ה "מדאורייתא". פסחים ד: "תנן התם... שלא לצורך".

3) משנה כא. לדעתך, מה עומד ביסוד המחלוקת?

4) רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב, א-ב.

5) אור זרוע, הלכות פסח, סימן רנו (ע"מ נח.) "שמעתי אומרים... מדרך". (או ברא"ש פסחים א, י ".... ונגמר בשעה חמישית". מהן הנחתיו של רבנו יצחק? האם הרמב"ם מסכים להנחות אלו?

6) [מנחת חינוך, מצווה ט; רבנו חיים הלוי על הרמב"ם הלכות חמץ ומצה א, ג.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)