בבא מציעא | דף ד ע"ב | הודה בקרקע וכפר בכלים: בין הטענה להודאה

 

מקורות

1. ד: "מתיב מר זוטרא …מחייב".

2. רש"י ד: ד"ה 'פטור', תוספות ה. ד"ה 'אי נמי', 'והודה'.

3. בבא קמא לה: "גופא … לגמרי".

4. שבועות מ. "ואמר רב נחמן … אדמון היא", כתובות קח: "הטוען … לא טענו".

שאלות מנחות

1. מדוע, לפי רש"י, "הודה בקרקע וכפר בכלים" פטור משבועה?

2. מדוע "טענו חיטין והודה לו בשעורין" לא נחשב מודה במקצת? (נסה להסביר אפילו בהנחה שרבה בר נתן בבבא קמא נדחה).

3. מהי ההתלבטות לגבי המקרה של "טענו חיטין והודה לו בשעורין"? במה שונה מקרה זה מהמקרה של מי שטען כדי שמן מלאים ונענה בהודאה של כדין שמן ריקים?

דף ד:

1. האם קרקע יכולה להיות המחייב של שבועה?

שיעור זה יעסוק בטענה המורכבת מקרקע ומכלים. על פי הברייתא, אם הנתבע מודה על טענת הכלים, אך מכחיש את טענת הקרקע, הוא אינו מחויב בשבועת מודה במקצת. הוא הדין כשמודה על טענת הקרקע ומכחיש את טענת הכלים. המקרה היחיד בו תונהג השבועה הוא כאשר הנתבע מכחיש באופן חלקי את טענת הכלים (כלומר, לא קרקע).

ההבנה הפשוטה  היא, שאין כאן אלא יישום של הדין של "אין נשבעין על הקרקעות". כלומר, הפטור של שבועה בקרקע כולל שני מרכיבים: 1. קרקע לא יכולה להיות תוכנה של השבועה. 2. קרקע לא יכולה להיות המחייב של שבועה.

זאת אומרת:

1. כאשר הטענה על הקרקע הוכחשה, תוכן השבועה הוא רק הקרקע. ע"י השבועה, מכחיש הנתבע שהוא חייב קרקע. לפיכך הוא אינו מחויב להישבע. זהו היישום הרגיל של "אין נשבעין על הקרקעות".

2. במקרה השני, כאשר הנתבע מודה לטענה על הקרקע, למרות שתוכן השבועה נוגע רק לכלים, הקרקע (שהיא תוכן הטענה שהודה בה) משמשת כמחייב. לכן, גם במקרה זה לא תונהג שבועת מודה במקצת. וכך מפורש ברש"י (ד"ה 'פטור'): "דלא כפירתו ולא הודאתו מביאתו לידי שבועה".

אולם, הסבר זה מבוסס על הנחה שלא מקובלת על כולם. בכדי ליישם את הפטור של קרקע במקרה בו הודה על הקרקע, עלינו לכאורה להניח שההודאה היא המחייב של שבועת מודה במקצת. אם, מצד שני, נפרש שהגורם לשבועת מודה במקצת הוא החשד שנוצר בעקבות ההודאה החלקית, אז אמנם ההודאה מעוררת בנו את החשד, אך היא לא נחשבת כמחייב של השבועה. יותר מזה, גם אם נקבל שההודאה היא המחייבת של השבועה, האם כל כך ברור שקרקע לא יכולה לחייב שבועה על הכלים? הלוא שאר המקרים של "אין נשבעין על הקרקעות" מדברים על קרקע כתוכנה של השבועה. ועיין מה שהביא השטמ"ק בשם הריצב"ש: "אלו דברים שאין נשבעים עליהם העבדים והקרקעות והשטרות ופשטא דמתניתין שאין נשבעין על הקרקעות שכפר בהן".

נקודה זו עולה גם בסוגיה הקודמת שעסקה בביטוי "אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות", ובכך הורחב הפטור מקרקע ממשית להלוואה שיש בה שיעבוד קרקע. דברי הגמרא נסובו על סוגית "סלעין דינרין". לפי רש"י, מאחר ויד בעל השטר על תחתונה ומלשון השטר אי אפשר להוכיח חוב יותר משתי סלעים, שטר זה משעבד קרקע רק של שווי שתי סלעים. אם כן, כאשר הגמרא מסבירה שהמודה שתיים פטור משבועת מודה במקצת משום שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ברור שהפטור נאמר גם על הודאת שעבוד קרקעות, כפי שמפורש ברש"י (ד"ה אי נמי) וברי"ף (דף ד: בדפי הרי"ף).

אך יש לדייק, שאילו בדין מקביל לקרקעות אנו עוסקים, היה צריך לומר "אין נשבעין על כפירת קרקעות". מהוספת המילה "כפירת" ניתן ללמוד שהפטור לא שייך בהודאת שיעבוד קרקעות. ומצאנו בר"ח פירוש אחר לדברי הגמרא, לפיו פטור השבועה הוא על כפירת שעבוד קרקעות ולא הודאתם. עיין שם שלפי טענת המלווה, כל חמשת הסלעים כלולים בשעבוד השטר. אם כן, כאשר המודה בשתיים פטור משבועת מודה במקצת, היינו משום שהוא כופר בשעבוד קרקעות. (מחלוקת הר"ח ורש"י לכאורה תלויה במחלוקת הר"י מיגש והרא"ש הנידונה בשיעור הקודם).

מעבר לכך, יש לדון בהשוואה שבין שעבוד קרקעות לקרקע. למדנו בשבועות (דף לז:):

"רבי יוחנן אמר הכופר בממון ... בשטר – פטור (מקרבן שבעת הפקדון) ... אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות".

רש"י שם (ד"ה משום) מפרש:

"משום דהוה ליה האי שטר ממון שהקרקעות משועבדים לו והכופר בו ככופר בקרקעות וקיימא לן לקמן דאין נשבעין על הקרקעות הלכך כי אישתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה להביא עליה קרבן"

אבל יש להעיר ששם הגמרא עוסקת בקרבן שבועת הפקדון. חיוב קרבן זה הוא אפילו במקרה של כופר בכל, כאשר אין בי"ד מחייבים אותו להישבע שבועת הדיינים. מכל מקום, אם קפץ ונשבע מעצמו, והתברר ששיקר, הרי הוא חייב להקריב קרבן אשם. מדוע אם כן, רש"י מבסס את הדין שאין חיוב קרבן על קרקע, על המשנה הקובעת שאין נשבעים שבועת הדינים על קרקע?

על מנת להסביר את שיטת רש"י, יש לומר שהכופר בכל שקופץ ונשבע אכן אינו חייב בשבועת הדיינים, ואין בי"ד יכולים להטיל עליו שבועה מן התורה, אבל החיסרון הוא רק במחייב. עצם השבועה שהשביע מעצמו, בלי שחייבו אותו, היא שבועה משפטית כאשר הבעל דין דוחה את התובע באמצעות שבועה. כלומר, חיוב הקרבן אינו משום שבועת שקר – השייך גם לשבועות שאין להן משמעות משפטית (כגון מי שנשבע לשקר שצם אתמול). קרבן שבועת הפקדון, המכונה בפי חז"ל אשם גזלות, שייך כאשר בעל הדין משתמש בשבועה כדי לתמוך בהחזקת ממון שאינו שלו. חיוב זה שייך גם למי שקופץ ונשבע שבועה משפטית, למרות שבי"ד אינם יכולים לחייב את בעל הדין להישבע. לפי רש"י, דין אין נשבעין על הקרקעות קובע שקרקע בחפצא מופקעת לגמרי משבועות משפטיות, ולכן גם אם קפץ ונשבע על קרקע, אינו חייב להביא אשם גזלות.

לחילופין, היה אפשר לטעון שקרקע איננה מופקעת משבועת הדיינים מצד החפצא. דין אין נשבעין על הקרקעות קובע שלגבי קרקע אין מחייב של שבועת הדיינים, אבל אם קפץ ונשבע, שבועתו שבועה. יש לבחון שתי הבנות אלו לאור מה ששנינו בקידושין (דף כו.): "וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן". האם דין גלגול שבועה על קרקע מוכיח ששייך בה שבועת הדיינים, ורק המחייב חסר? ממילא, כאשר יש מחייב חילופי – כגון גלגול שבועה, אכן נשבעין על הקרקעות? או שמא שייך דין גלגול שבועה על קרקעות למרות שקרקע מופקעת לגמרי משבועת הדיינים. מכל מקום אפשר להכליל שבועה על קרקע בתוך שבועת הדיינים שנשבעים על מטלטלים. (אפשריות אלו יתבהרו כשנדון בדין גלגלול שבוע בשיעור הבא).

על כל פנים, נראה שהרמב"ם לא העמיד את הפטור מקרבן שבועה על בסיס הדין אין נשבעין על הקרקעות. בהלכות טוען ונטען (ה', א) למד שאין נשבעין על הקרקעות מהדרשה "כסף או כלים פרט לקרקעות", כאשר בהלכות שבועות (ז', ד) פטר קרבן שבועה מדרשה אחרת: "לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו, ויצאו קרקעות שאין מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן". יש לציין שהנימוק שנותן הרמב"ם "והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן" מקטין את רמת הכפירה.

לפי סברא זו, אולי נציע שמצד החפצא שעבוד קרקעות אינו כקרקע, ולא שייך בו דין אין נשבעין על הקרקעות. אולם משבועת הפקדון למדנו שלא שייך כפירה כאשר הנכסים המשועבדים הרי הן לפני הבעלים ובחזקתם. ממילא, אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דווקא. (שיטת הרמב"ם בכפירת שעבוד קרקעות נידונה בשיעור הקודם, ולא נעסוק בה כאן).

2. טענו חיטין ושעורין והודה לו בשעורין

לפני שנחזור לדיון הראשון, האם מוכח מתוך הסוגיה שהודאת קרקע אינה יכולה לחייב שבועת מודה במקצת, נקדים סוגיה נוספת.

הגמרא אומרת:

"דתנן טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב".  (ה.)

רבן גמליאל טוען שיש כאן מקרה של מודה במקצת, כיון שהחיטים שוות יותר מן השעורים. דעת ת"ק, כנראה, היא שלמרות שמבחינת הערך יש כאן מצב של מודה במקצת, בסופו של דבר יש כאן שתי טענות נפרדות. אין כל יחס בין הטענות של התובע והנתבע- אחד לא מודה במקצת לשני. התובע דרש חיטים, ותביעה זו הוכחשה כליל. ההודאה לא קשורה כלל, ונאמרה רק ביחס לשעורים. (הבנה זו מוצאת ביטוי קיצוני בדברי רבה בר נתן, שלמרות ההודאה בשעורים הוא לא חייב לשלם, מאחר והתובע פטר אותו לגמרי משעורים בכך שתבע רק חיטים. עיין בבא קמא לה:.)

להלכה נדחתה שיטתו של רבן גמליאל לטובת הדעה החולקת- שתי הטענות הן עצמאיות לחלוטין. נחלקו אמוראים כמה רחוק ניתן לקחת את זה. הגמרא בשבועות (מ.-מ:) דנה במקרה דומה:

"ואמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב".

לפי גרסה אחת שם, ר' יוחנן חלק על דין זה. לדעתו, לא מדובר במודה במקצת כיון שהטענה המורכבת מחיטים ושעורים, היא בעצם שתי טענות נפרדות. בעוד שהיתה הודאה מלאה ביחס לשעורים, הטענה של החיטים נענתה בהכחשה מוחלטת. לכן, אין כל בסיס לשבועת מודה במקצת.

אולם, יש עוד גרסה בדעת ר' יוחנן. גרסה זו מחלקת בין המקרה בשבועות למקרה בסוגייתנו. רק במקרה של טענת חיטים בלבד שנענית בהודאה על שעורים, אין יחס בין השתיים. אך, כאשר היתה טענה מורכבת של חיטים ושעורים, השעורים אוחדו עם החיטים, ובכך נוצרה טענה אחת בעלת שני מרכיבים. כאשר מגיעה ההודאה על השעורים, היא נחשבת להודאה במקצת, וממילא היא יוצרת חיוב שבועה.

השאלה אם נגדיר טענה מורכבת כמאוחדת או כשתי טענות נפרדות, תלויה אולי בשאלת היחס בין שני מרכיבי הטענה. לדוגמא, אפשר יהיה להתייחס למקרה של כדי שמן (בהנחה שטענה זו כוללת הן את הכדים והן את השמן) בשונה מהמקרה של חיטים ושעורים. ענין זה עולה בגמרא בכתובות קח:.

נפסקה להלכה שטענת חיטים ושעורים היא טענה מאוחדת, והודאה באחת מהן מחייבת שבועה מדין מודה במקצת. הגמרא בשבועות (מ:) מבקשת להביא ראיה לעמדה זו על פי הברייתא שלנו, מאחר והיא עוסקת בטענה מורכבת של קרקע וכלים.

"טעמא דכלים וקרקעות, דקרקע לאו בת שבועה היא, הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב"                  

הגמרא מניחה ש"הודה בקרקע וכפר בכלים" יוצא מן הכלל בגלל העובדה שקרקע מופקעת משבועה. אך, באופן עקרוני, נאחד טענות מורכבות כך שמרכיביהן השונים יכולים לחייב שבועה. לפי רש"י, בקרקע וכלים, הפטור משבועה משום שקרקע אינו יכול לחייב שבועה – לא בכפירתו ולא בהודאתו. אבל במקרה דומה של כלים וכלים, כגון חיטים ושעורים, אכן תהיה חיוב שבועה.

3. הודה בקרקע וכפר בכלים

נוכל להציע שהפטור של הודה בקרקע וכפר בכלים איננו מבוסס ישירות על העובדה שקרקע פטורה משבועה. הוא מבוסס על העובדה שטענה המורכבת מקרקע וכלים לא יכולה להיות מאוחדת, מאחר וישנו הבדל הלכתי אובייקטיבי בין קרקע וכלים. מבחינה הלכתית, טענה של קרקע איננה דומה לטענה של כלים, מאחר וקרקע לאו בת שבועה היא. לכן, אין אפשרות לאחד קרקע וכלים לטענה אחת. לפיכך, הודאה בקרקע מהווה הודאה מלאה על טענת הקרקע, בעוד שטענת הכלים הוכחשה לגמרי. לעומת זאת, טענה מורכבת של חיטים ושעורים, שאינן קטגוריות הלכתיות נפרדות, ניתן לאחד, ובכך נוצרת שבועה במקרה שהוכחשה הטענה באופן חלקי[1].

למרות שהצעה זו סבירה, קשה ליישם אותה בסוגיה בדף ה. כאשר הגמרא טוענת שלמ"ד הילך פטור, הפסוק ממנו נלמד שאין נשבעין על הקרקעות נצרך רק למקרה בו "טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות". אם הטענה המורכבת של קרקע וכלים מוגדרת כשתי טענות נפרדות, אזי אין בסיס למודה במקצת, אפילו אם נתעלם מההפקעה של קרקע משבועה. לכן, אפילו אם נקבל את ההצעה שלנו, היא לא תתאים לשלב הזה של הגמרא.

בהתאם לכך אפשר להציע, שהגמרא בהתחלה אימצה את ההצעה שלנו שטענות קרקע וכלים לא יכולות להיות מאוחדות לטענה אחת. אולם, אחת מההצעות שהוצעו לפי הדעה ש"הילך" פטור, דוחה גישה זו. אף על פי כן, יש לציין, שאיננו מחויבים להגיע להצעה המקורית שהפטור נובע מכך שהודאה בקרקע איננה יכולה לחייב שבועה, שכן בשלב זה הגמרא סוברת שההודאה בקרקע נחשבת ל"הילך" הפטורה משבועת מודה במקצת.

מעניין שתוספות (ד"ה 'אי נמי') מעירים שהסוגיה בדף ה. דוחה את הגישה שטענה מורכבת מפוצלת לשני חלקים שונים. הרושם שנוצר הוא שהסוגיה בדף ד: יכולה לאמץ גישה זו. ברור, שאם היינו מאמצים גישה המפרידה בין הטענות, לא היה כל צורך להסביר את הברייתא "הודה בכלים וכפר בקרקע" על פי הפטור של הקרקע משבועה, כפי שהוצע בדף ה..

טענתנו היא, שאפילו אם נאמר שבאופן כללי, לא ניתן לפצל טענה מורכבת, לא יהיה ניתן לשלב קרקע וכלים, מפאת היותן קטגוריות הלכתיות שונות. את זה ניתן לטעון רק בדף ד:. ההצעה של הגמרא בדף ה. דוחה גישה זו בבירור, אפילו ביחס לכלים וקרקע.

סיכום

בניסיון להסביר את הפטור משבועה במקרה של הודה בקרקע וכפר בכלים, בחנו את המקרים השונים בהם ההודאה לא נחשבת בהכרח להודאה חלקית של טענה מורכבת. גילינו שטענות חיטים ושעורים מאוחדות לטענה אחת, אך הצענו, שטענות קרקע וכלים כן יהיה ניתן להפריד.

מקורות לשיעור הבא

1. ד: "מתיב מר זוטרא ... דלאו הילך הוא", שבועות לח: "טענו כלים ... לישבע עליהן", קדושין כז: "וזוקקים ... קמ"ל".

2. ריטב"א ה. "א"ל ג' פרות ... ואין צורך", גמ' ו. "דאמר רב ששת ... שאינה ברשותי", תוספות ד"ה 'שבועה', תוס' הרא"ש ד"ה 'שלא', תוס' ב"מ צז. ד"ה 'ביום' מהמילים "ועוי"ל ...".

3. שבועות מט. "לכל מגלגלין ... לפתוח לו", תוספות ד"ה 'לכל, ריטב"א ד"ה 'ואמרי' מאי בינייהו', חידושי הר"ן ב"מ ד. ד"ה 'תיתי מגלגול שבועה', ריטב"א קדושין כז: ד"ה 'אמר עולא'.

4. ירושלמי שבועות פרק ז' סוף הלכה א "מהו לגלגל ...".

5. חידושי הר"ן צח. ד"ה 'משכחת לה', 'ומ"מ קשה'.

6. חידושים המיוחסים לריטב"א לד. "אמר רב הונא ... כל זה לשון רבי' יצ"ו", צח. ד"ה 'והשאר'.

שאלות מנחות

1. במה נחלקו רב הונא ורב חסדא בשבועות (מט.)?

2. מדוע שונה שבועת שכיר משבועות אחרות ביחס לגלגול שבועה?

3. האם שבועת גלגול היא מן התורה? האם נאמר בה דין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם"?

4. אלו טענות אי אפשר לגלגל על הנשבע?