בבא מציעא | דף ד ע"ב | גלגול שבועה

 

מקורות

1. ד: "מתיב מר זוטרא ... דלאו הילך הוא", שבועות לח: "טענו כלים ... לישבע עליהן", קדושין כז: "וזוקקים ... קמ"ל".

2. ריטב"א ה. "א"ל ג' פרות ... ואין צורך", גמ' ו. "דאמר רב ששת ... שאינה ברשותי", תוספות ד"ה 'שבועה', תוס' הרא"ש ד"ה 'שלא', תוס' ב"מ צז. ד"ה 'ביום' מהמילים "ועוי"ל ...".

3. שבועות מט. "לכל מגלגלין ... לפתוח לו", תוספות ד"ה 'לכל, ריטב"א ד"ה 'ואמרי' מאי בינייהו', חידושי הר"ן ב"מ ד. ד"ה 'תיתי מגלגול שבועה', ריטב"א קדושין כז: ד"ה 'אמר עולא'.

4. ירושלמי שבועות פרק ז' סוף הלכה א "מהו לגלגל ...".

5. חידושי הר"ן צח. ד"ה 'משכחת לה', 'ומ"מ קשה'.

6. חידושים המיוחסים לריטב"א לד. "אמר רב הונא ... כל זה לשון רבי' יצ"ו", צח. ד"ה 'והשאר'.

 

שאלות מנחות

1. במה נחלקו רב הונא ורב חסדא בשבועות (מט.)?

2. מדוע שונה שבועת שכיר משבועות אחרות ביחס לגלגול שבועה?

3. האם שבועת גלגול היא מן התורה? האם נאמר בה דין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם"?

4. אלו טענות אי אפשר לגלגל על הנשבע?

***********

דף ד:

א. המקור של גלגול שבועה

למסקנת הגמרא ד:, המשנה בשבועות באה ללמדנו דין גלגול שבועה:

"הא קא משמע לן הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות מאי קא משמע לן זוקקין תנינא זוקקין הנכסים שאין להן אחריות את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם הכא עיקר התם אגב".

ועיין בקדושין (כז:) שגלגול שבועה הוא דין תורה ונלמד מסוטה:

"אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותנן על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה ... אשכחן סוטה דאיסורא, ממונא מנלן תנא דבי רבי ישמעאל ק"ו ומה סוטה שלא ניתנה להתבע בעד אחד מגלגלין, ממון שניתן להתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין".

אך, דין גלגול שבועה הוא דין מאוד תמוה. התורה, הרי קמצנית מאוד בנוגע לשבועות, ומדאורייתא יש רק שלושה מקרים בהם אפשר להשביע: עד אחד, מודה במקצת ושומרים. והנה, ברגע שהתחייב הנתבע שבועה, פתאום אפשר לגלגל עליו כל מיני טענות נוספות ולהשביעו עליהם, וכל זה בגדר שבועה דאורייתא. לכן, עלינו לברר גלגול שבועה מהו.

ב. מי משביע בגלגול?

הגמרא (ד.) הביאה את דין גלגול שבועה במסגרת דינו של ר' חייא: "אמר רב פפא אתי מגלגול שבועה דעד אחד". הגמרא דחתה לימוד זה:

"מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה תאמר בעדים דממון קא מחייבי".

ראינו (שיעור מס' 9) שנחלקו הראשונים אם דחייה זו נתקבלה אף למסקנה, או שבסופו של דבר, באמת למדנו את דינו של ר' חייא מצד השווה הכולל גלגול שבועה של עד אחד. על מנת להסביר מחלוקת זו, יש לעיין בסוגיה בשבועות (מט.):

"אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין. מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו".

 

הרי, שנחלקו רבותינו אם בי"ד הם המשביעים גלגול שבועה או שהתובע הוא המגלגל שבועה על בעל דינו, ואם לא יגלגל, אין בי"ד פותחין לו. מסתבר, שרב הונא ורב חסדא נחלקו ביסוד דין גלגול שבועה. אם בי"ד פותחים לו, מסתבר שגלגול שבועה הוא משום רגליים לדבר. כלומר, מאחר שהתחייב שבועה על תביעה מסוימת, קיים ספק סביר גם לגבי התביעות הנוספות. ספק אובייקטיבי זה, הוא המחייב של השבועה, ולכן מוטל על בי"ד לגלגל השבועות עליו, כמו שמשביעים אותו בשבועות דאורייתא אחרות. אך למ"ד שאין בי"ד פותחים לו, מסתבר שלמרות החיוב להשביע על טענה אחת, אין שום רגליים לגבי שאר התביעות אשר מנותקות מתביעה זו. לכן, אין לבי"ד להתערב ולגלגל על הבעל דין תביעות נוספות. לפי זה, נראה שדין גלגול שבועה הוא אופציה של התובע להכניס לתוך השבועה של בעל דינו כל מיני תביעות נוספות.

ג. אילו טענות אפשר לגלגל בשבועה?        

מצאנו, שנחלקו הראשונים בנוגע לתביעות שאפשר לגלגל על הנשבע. עיין בדף ו.:

"דאמר רב ששת שלש שבועות משביעין אותו: שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי".

תוס' שם הסבירו:

"אי נמי שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שלא פשעתי בה".

והביאו בשם ר"ת, שאינו יכול לגלגל עליו שבועה שלא שלחתי בה יד: "ור"ת מפרש, אפי' ע"י גלגול לא ישבע, היכא שהיא מתה בפנינו, דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה". וביתר ביאור כתב הרא"ש בתוספותיו:

"ומיהו לא מסתבר לחייבו ע"י גלגול אע"ג דמגלגלין אפילו על הספק ... היינו דבר הדומה ורגיל כעין שותפין ואריסין ואפטרופסין דמורו היתירא. אבל אדם אחר אין יכול לגלגל עליו מספק שלא גזל לו מעולם כלום והכא נמי אין יכול לגלגל שלא שלח בה יד מספק דלמה יש לומר ששלח בה יד דטעמא דמורי היתירא לא שייך הכא".

הרי, שלפי ר"ת אפשר לגלגל שבועה רק על תביעה סבירה. אבל לפי החולקים על ר"ת, המשביע יכול לגלגל על כל תביעותיו, גם כשאינן נראות כלל. ועיין עוד בתוס' קדושין כח. ד"ה 'נאמרה'. והנה, אם דין גלגול הוא חיוב שבועה מדין רגליים לדבר, מסתבר כדברי ר"ת, שאין גלגול שבועה על תביעה שלא נראית. אולם, אם דין גלגול שבועה הוא אופציה ביד בעל הדין להכניס את כל תביעותיו לתוך השבועה, אין הכרח להבחין בין תביעות שונות, ואפשר לדבר גם על גלגול תביעה שאינה סבירה.

והנה, נחלקו הראשונים אם יש דין מתוך שאינו יכול להישבע (=משאי"ל) משלם, על גלגול שבועה. תוס' לקמן (צז. ד"ה 'ביום') סוברים, שגם בגלגול שבועה אנו אומרים משאי"ל משלם. אך הר"ן שם הביא בשם הראב"ד, שאין דין משאי"ל משלם על שבועת גלגול. לפי דרכנו נראה להסביר, שאם חיוב השבועה המקורית מחייב שבועת התורה נוספת מדין רגליים לדבר, מסתבר שאם אינו יכול להישבע שבועה זו, הוא חייב לשלם ככל שבועת התורה אחרת. אך אם אין שום רגליים לדבר, אלא שיש לתובע כוח להכניס תביעות נוספות לתוך השבועה, אף על פי שאינן מבוססות, לכאורה לא שייך בזה דין משאי"ל משלם.

ד. אין מגלגלין על שבועת שכיר       

למדנו בשבועות: "לכל מגלגלין, חוץ משכיר שאין מגלגלין". יש להבין, במה שונה שבועת שכיר משאר שבועות, ומדוע אין מגלגלים על שבועת שכיר. ועיין בתוספות, שהביאו בשם הריצב"א, שהוא הדין שאין מגלגלים בכל הנשבעין ונוטלין: "כיון שהשבועה לטובתם אין לגלגל עליהם". נראה שההסבר הוא, שמאחר ששבועת נשבע ונוטל נתקנה לטובת התובע, אין לנתבע מעמד של משביע ואין כוח בידו להכניס לשבועה תביעות נוספות. כמו כן, למדנו בירושלמי שבועות (פרק ז' סוף ה"א):

"שבועת תקנה על שבועת תורה. תמן זה נשבע ואינו משלם ברם הכא זה נשבע ונוטל וזה נשבע ואינו משלם".

כלומר, לפי הירושלמי, אי אפשר לגלגל שבועת נשבע ונוטל על שבועת נשבע ונפטר. אולם, מדברי הירושלמי משמע שהטעם הוא משום שאין התאמה בין השבועות. הדרישה להתאמה בין השבועה המקורית לבין הגלגולים מובנת היטב לפי ההבנה שבעל הדין הוא המכניס תביעות נוספות ומצרפן לשבועה הבסיסית. אבל אם דין גלגול שבועה הוא משום רגלים לדבר המחייב שבועה נוספת עצמאית, הדרישה להתאמה אינה מובנת מאליה. ועיין בתוספות שהביאו את הסבר ר"י מדוע אין מגלגלים על שבועת שכיר: "דדוקא נקט שכיר משום דשבועתו אינה אלא להפיס לא חייבוהו כל כך שיכול לגלגל עליו". הסבר זה עולה יפה לפי ההבנה שדין גלגול שבועה הוא מדין ספק, ולכן אי אפשר לגלגל על שבועת שכיר שנתקנה רק להפיס דעתו של בעל הבית, ואינה מצביעה על ערעור כלשהו בעמדת השכיר.

מסתבר, שהאפשרות ללמוד את דינו של ר' חייא מגלגול שבועה של עד אחד, תלויה בזה. לפי ההבנה שגלגול שבועה נובע מזכות המשביע להכניס תביעות נוספות לתוך השבועה, אי אפשר ללמוד מזה את דינו של ר' חייא. הרי עדים אינם מחייבים אותו שבועה אלא ממון, ולכן אין שבועה בסיסית שאפשר להכניס לתוכה תביעות נוספות. כך אפשר לפרש את דחיית הגמרא "מה לגלגול שבועה דעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה, תאמר בעדים דממון קא מחייבי". אבל אם גלגול שבועה הוא מדין ספק אובייקטיבי, אין צורך לשבועה ממש כדי לגלגל. אדרבא, המחייב של גלגול השבועה הוא העד שהעיד נגד הנתבע, ובכך יצר ספק באשר לתביעות הנוספות נגדו. ואם עד אחד יכול לערער על נאמנות הנתבע, קל וחומר ששני עדים יכולים.

ועיין בר"ן שכתב בחידושיו שם:

"תיתי מגלגול שבועה דע"א. מכאן למדו בתוס' דמגלגלין שבועה אע"פ שאין בעל הדין תובע ופותחין לו דהא מדמינן גלגול שבועה לעדים ובעדים אמרי' ישבע על השאר דב"ד משבעי לי' אפי' אין בעל דינו תובעו כשבועה דמודה מקצת".

הרי לנו, שהר"ן הוכיח מההשוואה של שני עדים לגלגול שבועה של עד אחד, שבי"ד פותחים לו. ולפי דרכנו, היינו משום שההשוואה לשני עדים היא על פי ההבנה שגלגול שבועה הוא מדין רגליים לדבר, ולכן מסתבר שבי"ד פותחים לו, כפי שביארנו.

הר"ן הוסיף שרב הונא ורב חסדא מעולם לא נחלקו בזה, ולשניהם בי"ד פותחים לגלגל בשבועה דאורייתא. והוכיח את שיטתו מסוטה, שהכהן הוא המגלגל על האשה, אף על פי שדומה הכהן לבית דין ולא לבעל הדין:

"ועוד ראיה לדבר דעיקר גלגול שבועה מסוטה ילפינן לה בפ"ק דקדושין (כ"ז ב') וקרא כתיב ואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אע"פ שאין בעלה תובעה אלא מאיש זה שקינא לה ונסתרה, ואע"ג דמשמע דר' הונא ור' חסדא פליגי בהא מלתא בס"פ כל הנשבעין אי פותחין בגלגול או לא ה"מ בשבועה דרבנן דעלה עסקינן התם אבל בשבועה דאורייתא כ"ע מודו דפותחין בגלגול".

ועיין בריטב"א בקידושין שדחה הוכחה זו, וטען שביחס לסוטה, נחשב הכהן לבעל דבר, ולא לבית דין:

"איכא בסוטה מאי דליכא בעלמא דאלו בסוטה הכהן פותח הגלגולין מעצמו ואנן בעלמא קי"ל דאין ב"ד פותחין לו לגלגל עד דטעין תובע דאמרינן התם ... לרב חסדא פתחינן לרב הונא לא פתחינן. והלכתא כרב הונא ומודה רב הונא דבסוטה פותח הכהן, אלא דשאני סוטה דהוי אסורא וכל ישראל ערבין זה לזה ומחייבי לאפרושי מאיסורא ובעלי דבר חשיבא, אבל הכא דממונא הוא אי לא טעין בעל דבר אין לנו לעשות עצמינו עורכי הדיינין ולפתוח לו שיגלגל עליו".

בהקשר הזה, יש לציין גם את פסק הרמב"ם שלכאורה חולק על הנחת הר"ן, שהכהן הוא שמגלגל את השבועה על הסוטה:

 

"יש לבעל לגלגל עליה בשבועה שלא זינתה עם איש זה שקינא לה בו ולא עם איש אחר ושלא זינתה תחתיו משנתארסה קודם שתנשא ולא אחר שנשאת". (הלכות סוטה פרק ד הלכה יז)

ה. שני סוגים של גלגול שבועה

ראינו מחלוקת בין בעלי התוספות והראב"ד בדין משאי"ל משלם בגלגול שבועה, והסברנו שנחלקו ביסוד דין גלגול שבועה, אם הוא משום רגליים לדבר, או זכות שיש למשביע להכניס לשבועה המקורית תביעות נוספות. הר"ן בחידושיו (צח:) הציע דרך אמצעית:

"וכ"ת אדרבה הוה לן למימר דכיון דמחויב שבועה הוא ע"י גלגול ואינו יכול לישבע דהא איני יודע קאמר דלישלם שכבר הוכחנו למעלה דאפי' בגלגול אמרינן משאיל"מ, ליתא דכי אמרינן הכי ה"מ בגלגול הבא בטענת ברי אבל בגלגול של שמא נהי דאית ליה לאשתבועי עליה אי אמר א"י לא הוי מחויב שבועה שאי"ל דלשלם אלא משתבע שאינו יודע ופטור וכן הסכימו המפרשים ז"ל".

כלומר, לפי הר"ן, רק אם יגלגל טענה ודאית, נאמר משאי"ל משלם על הגלגול, אבל כאשר מגלגל טענה שאינה ודאית, אמנם הנתבע חייב להישבע מדין גלגול שבועה, אבל אם אינו יכול להישבע, אינו חייב לשלם. לפי דרכנו מסתבר, שלדעת הר"ן ישנם שתי הלכות בגלגול שבועה. כאשר יש למשביע תביעה ברורה, חל על הנתבע חיוב שבועה עצמאי מכוח הספק האובייקטיבי, ועל שבועה זו אנו אומרים משאי"ל משלם ככל חיוב שבועה מן התורה. אבל אם אין למשביע טענה ברורה, אין רגליים לחייב שבועה עצמאית, אבל מכל מקום המשביע יכול להוסיף טענה זו לתוך השבועה המקורית. ולכן לא שייך לומר משאי"ל בנוגע לגלגול זה.

כמו כן, ראינו שלפי ר"ת מגלגלים רק בטענה הנראית, והסברנו את שיטתו לפי ההבנה שדין גלגול הוא משום רגליים לדבר. ועיין בתוס' (צז. ד"ה 'ביום', בסוף הדיבור) שאפשר לגלגל על טענה הנראית אפילו בטענת שמא, כמו שמשביעים סוטה משום רגלים לדבר. אבל על טענת ודאי יכול להשביע אפילו אם אין הטענה נראית, בדומה לסוטה. כלומר, כמו שבסוטה מגלגלים שבועות ספק כעין עיקר השבועה שהוא ספק, כך בממון אפשר לגלגל תביעת ודאי (אפילו אינה נראית), כעין עיקר השבועה שהיא על טענת ודאי. מדבריו עולה שישנם שני מסלולים בגלגול שבועה. מסלול אחד הוא משום רגליים לדבר, ובו אפשר לגלגל רק על טענה הנראית. במסלול השני מצרפים טענות נוספות ומכניסים אותן לתוך השבועה המקורית, ולשם כך זקוקים לטענת ודאי שהיא כעין הטענה המקורית[1].

יש להוסיף, שאם ברגליים לדבר אנו עוסקים, היה מקום להבחין בין טענות נוספות הקשורות לטענה המרכזית, שרק לגביהן יש ערעור וספק אובייקטיבי. אבל, טענות שאין להן שום קשר עם הטענה המקורית, אין לנו סיבה לחשוד ולחייב שבועה עצמאית מדין ספק. ועיין לקמן (ה.) שלפי רמי בר חמא, שבועת השומרים היא רק במקרה של שלושה פקדונות, אחד שמודה בו, אחד שמכחיש ואחד שטוען טענת השומרים. יש ראשונים שהבינו, שלדבריו שבועת השומרים היא גלגול של שבועת מודה במקצת. ועיין בחידושים המיוחסים לריטב"א (צח.) שהבינו כך, אך הבחינו בין גלגול זה לגלגול שבועה רגיל:

"ויש לתרץ להא דרמי בר חמא לא דמי לגלגול דעלמא דגלגול דעלמא אי אמר אישתבע לי משבעינן ליה אי לא לא אבל בגלגול דרמי בר חמא אע"ג דלא אמר אשתבע לי משבעינן ליה דמן התורה הוא והיינו דאיצטריך קרא למיכתב שבועת השומרין דלא נפקא לן מגלגול דעלמא ומשום הכי אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם".

כלומר, בגלגול שבועה רגיל, רק בעל הדין יכול לגלגל השבועה ואין בי"ד פותחים לו. כמו כן, בגלגול רגיל, אם אינו יכול להישבע אינו צריך לשלם, אבל בגלול של רמי בר חמא בי"ד פותחים לו, ואם אינו יכול להישבע צריך לשלם. ועיין בחידושים המיוחסים לריטב"א בדף לד. שמתוך שלוש השבועות שמשביעים שומר, שתיים הן גלגול. וגם כאן בי"ד פותחים לו, אע"פ שבעל הדין עצמו לא תבע שבועות נוספות. ולדבריו, משמע שבגלגולים אלה, כאשר יש קשר ענייני בין השבועות השונות, הגלגול הוא מדין חיוב שבועה עצמאית עקב הספק האובייקטיבי שנולד לגבי עניני הפקדה. ולכן, בי"ד הם הפותחים, ואם אינו יכול להישבע – צריך לשלם. אבל בגלגול רגיל, שאין קשר בין התביעות השונות, אמנם בעל הדין יכול להוסיף תביעות נוספות לתוך השבועה, אך לא נולד ספק לגביהן, ולכן אין בי"ד פותחים לו ואם אינו יכול להישבע – איננו חייב לשלם.

לבסוף, יש לציין שדין גלגול שבועה, הוא חידוש והרחבה גדולה, בעיקר לפי ההסבר שבעל הדין יכול להכניס לשבועה את כל תביעותיו. ואחרי כל הדיון וכל ההסברים, חסר הנימוק לחידוש זה. אף על פי שאין דורשים טעמא דקרא, תורה היא וללמוד אנו צריכים. נראה לי, שחידוש גלגול מובן יותר לאור מה שביארנו באחד השיעורים הקודמים (שיעור 4 "ונקרב בעל הבית אל הא-להים"). הצענו שם ששבועת הדיינים היא מעין שבועת סוטה, וכאשר מגיעים למבוי סתום במישור המשפטי בתחתונים, אנו נושאים את עינינו לעליונים כדי לתת כיוון ודרך מוצא. לא תמיד דרך זו פתוחה לפנינו. רק במקרים נדירים, כאשר קיים ספק רציני (קינוי וסתירה) ואין אפילו עד אחד, אנחנו מוכנים להשביע את הסוטה במחיר כבד של מחיקת השם. אבל ברגע שאנחנו כבר הולכים במסלול הזה, יש לנו הזדמנות לברר וללבן את הכל. גלגול שבועה נלמד מסוטה. גם שבועת הדיינים של תורה היא תופעה מאוד מוגדרת, ומצומצמת לאותם מקרים שיש רגליים לדבר ו"אין רואה" כדי לברר את הדין במישור המשפטי. לכן, ברגע שאנו מוכנים כבר להשביע בשם ה', ולהסתכן בשבועת שקר, יש לבעל הדין הזדמנות לברר את כל ספקותיו במישור הדתי, על ידי השבועה.

 

מקורות לשיעור הבא

1. תוספות בבא מציעא ה. ד"ה 'שכנגדו'.
2. שבועות מד: "שכנגדו חשוד ... יחלוקו".
3. שם מז. "היו שניהם חשודים" ... מז: "חלה על שניהם".
4. שם מח: "איקלע רב נחמן לסורא ... כרבי אלעזר עבד"
5. תוס' ב"מ צז: ד"ה ה"נ.

 

שאלות:

1. מדוע לא אומרים מתוך שאינו יכול משלם בנוגע לחשוד על השבועה?

2. תוספות מציעים שתי תשובות לשאלה זו. תנסו להבין את ההבדל הבסיסי בין התשובות.

3. מי חולק על הדין מתוך שאינו יכול להישבע משלם?

4. מהו העיקרון שעומד בבסיס לדין זה?