דילוג לתוכן העיקרי

דת ומדע: הסתירות וההתמודדות עימן

קובץ טקסט


תוצאתה של סתירה

בשיעור הקודם בחנו באריכות הבנות שונות ביחס שבין דת ומדע, והגענו להבחנה בין ארבעה כיוונים עיקריים – הכלת הדת בתוך המדע (רמב"ם), הפרדה בין דת ומדע תוך השארת מקום חפיפה (ריה"ל), פיצול מוחלט בין דת ומדע (פרופ' ליבוביץ') והכלת המדע בתוך הדת (הראי"ה קוק).

בשיעור זה ובבא אחריו ננסה לבחון את תגובות הגישות השונות למקרים בהם מתגלה סתירה – כמובן על פי השיטות לפיהן היא אפשרית. כפי שנראה, ישנו מגוון של טקטיקות מקומיות לפתרון הסתירה אשר משותפות לשיטות כולן. אמנם, בכל זאת ניתן למצוא הבדל משמעותי בין הגישות השונות בקשר ל'אווירה' שבה מתבצע הדיון.

אפשר להדגים את ההבדל בדיון מעניין שהתעורר לאחרונה. הרב עמית קולא הוציא ספר – 'הוויה או לא היה', ובו הוא דן בשאלה אלו מן הסיפורים ההסטוריים המופיעים בתורה יכולים אנו לקרוא בצורה אלגורית, וזאת מתוך הנחה כי הם לא התקיימו בפועל. הרב קולא, רב קיבוץ עלומים ובעבר ראש ישיבת הקיבוץ הדתי, מסביר כי מגמת הספר, בין השאר, היא – "לבחון מה יהא על אלו... המתקשים לעכל בקלות את משפטי האמונה העוברים במסורת הדורות; היש אפשרות לגשר? הניתן להציע שפה שתוכל להכיל בתוכה את תכניה המסורתיים של האמונה, ובה בעת תהיה רגישה לחשיבה עכשווית?".

הרב קולא, אם כן, יהיה מוכן ללכת עם המדע, עד הרגע בו הליכה אתו תגרום להתמוטטות האמונה – אזי יפרוש הרב קולא מן המסע המשותף. הרב מיכאל אברהם שהיה ר"מ בישיבת ירוחם וכיום מכהן כר"מ במכון הגבוה לתורה בבר אילן, כתב ביקורת על ספרו של הרב קולא:

"אני חש בדיוק כמוך ששום עובדה לא מאיימת עליי, ושחשוב מאד ללבן את זה ולהבהיר זאת לכולם... אבל החופש שלי הוא לא בגלל שאני מכין לעצמי דרך מילוט ונסיגה למישור הסובייקטיבי-נרטיבי (=אם יוכיחו שמעמד הר סיני לא היה, אז אני אמשיך בחיי ואתייחס לזה כנרטיב הדתי שלי, וכך אמונתי לא תיפגע, כפי שעולה מדבריך).

"עליי זה לא מאיים מפני שאם יוכיחו שלא היה מעמד הר סיני אז הוא באמת לא היה וזהו, ותוכן אמונתי אכן ישתנה, או שאפסיק לגמרי להאמין. זהו החופש האמיתי... במצב כזה יתברר לי שחייתי עד עתה בטעות, אלא שטעויות לא מאיימות על מי שמחפש את האמת. להיפך, המוכנות להכיר בטעויות היא שמשחררת, ולא התגוננות מהמסקנות על ידי נסיגה אל הסובייקטיבי ופרשנות אחרת למושגי אמת.

"דווקא בגלל שמושג האמת הקשיח והקלאסי מחייב אותי, אני חש חופשי לגמרי... לשון אחר, המסגרת שאליה אני מחוייב בקו הנסיגה האחרון שלי, זו שנותנת לי את החופש המיוחל, היא האמת ולא האמונה. האמת מחייבת אותי בכל מקרה, אבל האמונה מחייבת אותי אך ורק אם היא נכונה (=מתאימה לאמת)"[1].

אפשר לומר, באופן גס, כי ההבדל שבין דברי הרב קולא לדברי הרב אברהם חופף להבדל שבין גישת הריה"ל לגישתו של הרמב"ם ביחס האמונה והמדע. הרב קולא, כמוהו כריה"ל, יוצא מתוך תחושת מחוייבות לאמונה, אלא שהוא יודע שהיא אינה יכולה לסתור את המדע ועל כן הוא עושה הכל על מנת 'לקיים את האמונה'. כך לדוגמה אב אשר שמע על בנו שמועה לא טובה ועושה הכל על מנת לדון אותו לכף זכות; האב אינו מדען, ושיפוטו את הבן אינו אלא חלק ממערכת היחסים ביניהם. הרב אברהם, לעומתו, כשיטת הרמב"ם, יוצא מתוך תחושת מחוייבות לאמת המדעית; מכאן שהמדע והתורה מכוונים בסופו של יום לאותה המטרה, וה'דתיות' האמיתית היא המוכנות לקבל את האמת המסתברת ביותר כפי שהיא.

הנפקא מינה למעשה, אם כן, תהא באם תמצא סתירה שלא ניתן להתירה. הרמב"ם, לכאורה, ימשיך עם האמת כפי שהוא מבין אותה – כלומר עם המדע – תוך נטישת הדת, וכפי שכתב הרב מיכאל אברהם[2]; ואילו רבי יהודה הלוי ימשיך בדתו, תוך השארת השאלה המדעית בצריך עיון, ואולי אף צריך עיון גדול, וכשיטתו של הרב עמית קולא.

היחס הנפשי לסתירה

אמנם למעשה נראה כי לא נמצאה עדיין סתירה שלא ניתן להתירה, ומסתבר כי כזו אף לא תמצא. אך בכל אופן, ישנו הבדל גדול ביחס הנפשילסתירה, כפי שניתן לראות ביחס שבין הרב קולא לבין הרב אברהם. הרב קולא רואה באמונה עמדה נפשית ולא רק שכלית, ועל כן כל סתירה מהווה איום על זהותו כ'איש אמונה'; אצל הרב אברהם, לכאורה, האמונה היא בשרשה עמדה שכלית, ועל כן גילוי של אמת אחרת אינו סותר את זהותו אשר תשאר 'איש האמת'.

עמדה מעין זו של הרב קולא עלולה להביא לתגובה שאינה שקולה, ובדומה לילד אשר לידיעתו מובאים נתונים שאינם מחמיאים לגבי ההורה שלו; הוא עלול להתעלם או להכחיש, גם כאשר ברור שהוא טועה, להיצמד לתיאוריות חסרות שחר ולהפסיד אמת דתית שהייתה דווקא מקדמת אותנו. חשש זה, אשר בהחלט מאיים על האפולוגטיקה הדתית, הוביל את הרב קוק לקבוע כלל ב'מלחמת האמונות והדעות':

"ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן".

לאחר שראינו את העמדות הנפשיות הקשורות לעצם קיומה של הסתירה, נפנה להתמודדויות המעשיות עמה.

דחיית המדע מפני הדת

בין לרבי יהודה הלוי ובין לרמב"ם, אם כן, סתירה בין מסקנות המדע לבין הדת היא אפשרית. במקרה כזה עומדות בפני המאמין שתי דרכים עיקריות – התאמת מסקנת המדע אל המסקנה הדתית או התאמת המסקנה הדתית אל מסקנת המדע, ושתיהן עולות באופן גולמי בדברי הכוזרי כפי שנראה להלן. בשיעור זה ובבא אחריו נסקור באופן תמציתי את האופנים המעשיים השונים שאליהם נתפרטו כל אחת מדרכים אלו, וכך גם את חסרונותיהן[3].

כאשר נגלית לפנינו סתירה בין מסקנות המדע לטענותיה של הדת, ניתן לדחות את מסקנות המדע באמירה כי אינן נכונות. נראה כי לצורך כך יש שלוש דרכים עיקריות המובאות כולן בדברי החבר למלך:

  1. כפירה בעובדות המדעיות – אפשרות אחת היא לחלוק באופן ישיר על העובדות עליהן מבוססת המסקנה המדעית. כך למשל, כאשר המלך מקשה על התורה מן ההסטוריה של ההודים, עונה החבר באופן חריף (אות סא):

"(א) היה זה מפגים על אמונתי אלו נמצאה אמונה מוחזקת, או ספר שמסכימים עליו הכל מבלי מחלוקת במנין. ולא ימצא זה, אך הם אומה מופקרת ואין אצלם דבר ברור,

"(ב) והם מכעיסים את אנשי התורות בכמו אלה הדברים, כאשר הם מכעיסים אותם בצלמיהם ואליליהם ותחבולותם ואומרים כי הם מועילים להם, ובוזים למי שאומר, כי יש אצלו ספר מאת האלהים, וחברו בזה ספרים מעטים, חברום יחידים מבני אדם,
(ג) נפתה בהם מי שדעתו קלה".

נעיין יפה בדברי הריה"ל כיוון שלכאורה אנו מוצאים בהם מגוון של 'טכניקות' שמטרתן דחיית ידיעה מדעית. (א) ראשית, הריה"ל טוען כי היה מוצא עצמו בבעיה אילו היו ההודים מחזיקים במספר מדוייק[4] שאין מחלוקת לגביו. כלומר, כיוון שאנו מוצאים שהם חולקים זה על זה במספר, הרי שטענה סבירה היא שכולם צודקים בהפרכתם את האחר, אך טועים במחשבה שדעתם שלהם היא נכונה. ריבוי המחלוקות בקרב ההודים לגבי ההיסטוריה של העולם מוכיח שאף דעה מדעותיהם איננה נכונה. זאת בניגוד ליהודים, עליהם אומר הריה"ל כי הם מחזיקים באותו המניין לבריאת העולם 'מהודו ועד כוש' (אות מה).

הטענה כאן מזכירה מאוד את הדיון שהתנהל לגבי התורה שבעל פה – האם ריבוי המחלוקות בתורה שבעל פה מוכיח כי היא לא ניתנה במסורת מסיני?

כידוע, הרמב"ם סבר שבמידה ידועה כן; כלומר, ריבוי הדעות אכן מוכיח שאין מדובר במסורת מוסכמת, וכל מה שהועבר במסורת מסיני לא תיפול בו מחלוקת לדעת הרמב"ם. מדברי הכוזרי (מאמר ג אותיות כב-כד) משמע שהוא מוכן לקבל שתיפול מחלוקת, אלא שלדעתו במקרה כזה יודו המעטים לרבים, שבהם לא יכול טעות או שקר. בין כך ובין כך, העובדה כי בין ההודים ישנה מחלוקת והם אינם נכנעים זה לדעתו של זה, מוכיחה, לדעת ריה"ל, שלמעשה כולם יודעים שמדובר בשקר שאין לו בסיס.

בזמננו אנו שומעים טענות דומות לגבי ביקורת המקרא – העובדה כי ישנן תאוריות רבות ושונות כל כך לגבי מספרן, היקפן וזמנן של 'התעודות', מוכיחה כי לתיאוריה כולה אין רגליים.

לאחר שמגיע הריה"ל למסקנה כי מדובר בשקר מכוון, ולא רק טעות, הרי שהוא (ב) עובר באופן חלק מתקיפת הטענה לתקיפת הטוענים ('אד הומינם'). בני הודו המציאו את המסורות השקריות אך ורק כדי להכעיס את בני הדת. מדובר, אם כן, בעובדות מדעיות שהומצאו מסיבות אידאולוגיות. שוב, טענות דומות הובעו בשטח ביקורת המקרא כנגד וולהאוזן, שעליו נטען כי מתוך היותו נוצרי ואנטישמי הוא קיווה להנמיך את ערכה של 'הברית הישנה'.

לבסוף (ג), מפעיל הריה"ל לחץ שאינו לוגי כלל כי אם פסיכולוגי – "יתפתה להם חלוש הדעת" – כלומר, רק טפשים מאמינים לזה, ואם תצטרף למאמינים, הרי שגם אתה טיפש (או לחילופין, רשע).

  1. הודאה בעובדות תוך הסתייגות שאין הן מביאות למסקנה עובדתית הכרחית – אפשרות אחרת להתמודדות עם סתירה בין דת ומדע עולה בהמשך דבריו של הכוזרי. המלך מקבל את טענותיו של החבר לגבי העם ההודי, שהוא 'אספסוף'; אך הוא מיד מקשה עליו מסוגיית קדמות ובריאה, שהיא סוגיה פילוסופית, אשר לכאורה החבר לא יוכל לחלוק על מופתיה ההגיוניים, ואף לא להאשים את הפילוסופים בטיפשות (סב).

אל מול שאלה זו מפעיל החבר טקטיקה אחרת, המכוונת גם היא לערעור המסקנה המקובלת ב'עולם המדעי', אך באמצעים שונים. החבר מבקש להפריד כאן בין העובדות שלטענתו מוסכמות על הכל, לבין המסקנה העובדתית הנובעת מהן. הריה"ל טוען (סה) כי במקרה של קדמות העולם העובדות (המוסכמות) אינן מכריעות לכאן או לכאן; אם כן, החלטת הפילוסופים לנטות לצד הקדמות אינה נובעת מן הראיות, כי אם מהשפעת התנאים ההסטוריים בהם הם פעלו, ואשר הקשו עליהם לראות את הבריאה כאופציה ריאלית. לו היו יורשים את מסורת החידוש שהייתה בעם ישראל, היו נוטים יותר לכיוון החידוש. דברים דומים מאוד אומר הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב, כה) לגבי סוגיה זו.

אם ניקח שוב את ביקורת המקרא כדוגמה, הרי שעל פי טקטיקה זו אכן יודה המאמין בעובדה כי קיימים הבדלים בין צורת הכתיבה של פרקים או פסוקים שונים בתורה, אלא שבמקום להגיע למסקנה כי מדובר בכותבים שונים הוא יטרח לפרק את הסתירות. ההבדל הוא בנקודת המוצא – האם המסורת היא שהתורה ניתנה משמים או שאיננו מקבלים גישה כזו.

יש להעיר כאן הערה חשובה הנוגעת לאופיו של המדע. כפי שהפילוסופים של המדע האריכו להסביר, המדע עצמו אינו אלא אוסף של תצפיות; כל ניסיון לחבר ביניהן אינו אלא תיאוריה, אשר הדרך לבדוק אותה היא על ידי חיזוי נתונים על ידה ואישורם או הפרכתם בניסויים. התיאוריה עצמה לעולם אינה יכולה להיות מוכחת כנכונה, אלא לכל היותר ניתן לומר שהיא מתאימה לעובדות כולן ואף חוזה בהצלחה תוצאות עתידיות. לפיכך, גם אם נמצאים ניגודים בתוך כתבי הקודש – שזוהי התצפית המדעית, השאלה כיצד להסביר אותם היא שאלה בראש וראשונה מתודית.

הדברים נכונים גם לגבי תיאוריית האבולוציה – מציאות המאובנים, לדוגמה, היא עובדה; אך השאלה כיצד לפרש אותם – תלויה בהנחות מוצא. אפשר להניח כי אם מצינו מאובן הרי שבוודאי שהיה חי; אך ניתן גם להניח שהעולם נברא עם מאובנים בפנים. גם ההנחה בקדמות תלויה בנקודת המוצא – קביעותם של חוקי הטבע; אך אם מניחים כי הייתה בריאה, הרי שמניחים שהם עלולים להשתנות, ומיניה וביה אין התצפיות מלמדות יותר על קדמות (או גיל קדמון מאוד)[5].

  1. הודאה בעובדות ובמסקנה אך מחלוקת על המשמעות – צורה שלישית של התמודדות עם מסקנות מדעיות הנראות כסותרות את המסורת הדתית הינה קבלת הנתונים המדעיים ואף הודאה בהשלכות הנגזרות מהן; אך ביאור השלכות אלו בשפה דתית במקום חילונית.

אם נשתמש שוב בדוגמה של ביקורת המקרא, הרי שעל פי כיוון זה לא נתקוף את הסתירות שנמצאו כמדומות ואף לא ננסה ליישב ביניהן – נודה כי מדובר בסתירות המעמידות לכאורה שתי תעודות שונות, אלא שבמקום לומר כי מדובר בשתי תעודות שונות ובשני כותבים שונים, נאמר כי התורה מדברת אלינו בבחינות שונות, וכתיאורו הידוע של הגרי"ד את שני הפרקים הראשונים בבראשית[6].

רבי יהודה הלוי עצמו מדגים שיטה זו על המושג 'טבע'. המדע משתמש במושג 'טבע' על מנת לתאר ולהסביר תופעות מסויימות בעולם. למעשה, המושג 'טבע' הוא מושג מטעה, שכן הוא מוביל למחשבה כי התכונות והתופעות הללו הן פנימיות למושא המחקר (כלומר חלק מטבעו ומהותו), אך זוהי פרשנות בעלמא, באותה מידה ניתן לטעון שהן מופעלות על ידי ישות תבונית מחוץ לנשוא המחקר עצמו; לשון אחר – אלוקים.

הריה"ל מצביע בכך על הסכנה המשמעותית ביותר הנובעת מן המדע – לא הוכחת פרט זה או אחר, כי אם שינוי זווית הראיה לזווית שאין בה מקום לדבר מלבד החומר עצמו. הסתירה האמיתית בין מדע לדת איננה בכך שהמדע מוכיח שאין אלוקים, אלא בכך שהמדע מייצר שפה שלימה שאלוקים איננו חלק ממנה ולא יכול להיות חלק ממנה.

לגבי עניין זה נראה לי שנפתח הפער הגדול ביותר בין הרמב"ם לבין רבי יהודה הלוי בסוגיית דת ומדע; רבי יהודה הלוי יהיה מוכן לקבל חלק מן המסקנות המדעיות, אך יעמוד בתוקף על שינוי השפה שלהם לשפה האמונית. הרמב"ם, לעומתו, חתר באופן עקבי ליישום השפה המדעית על נושאי האמונה.

בשיעור הבא, אי"ה, נבחן את האופנים השונים לפתור את סתירות 'דת ומדע' על ידי התאמת הדת למסקנות המדעיות, וכן נדון במניעים ובמגבלות של כל אחת מן הגישות; המקורות הם אותם המקורות שניתנו בשיעור שעבר.

 


[1] ניתן למצוא את ביקורתו של הרב אברהם כאן - http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1099723&whichpage=6&forum_id=1364#R_7.

[2]   וראה דברי הרמב"ם במורה נבוכים (סוף ח"ב, כב) – "אילו התאפשרה להם הוכחה מופתית לקדמות על פי שיטת אריסטו, התורה כולה היתה מתבטלת, והיו מתקבלות דעות אחרות...", ועיין בשיעור בשבוע הבא בפרק 'מניעים ומגבלות'.

[3]   ידוייק, כי בעוד שעד עתה עסקנו בראיה הכוללת של יחס דת ומדע, כעת אנו עוברים לתרופות המקומיות שניתן להציע לגבי כל אחת מהסוגיות הנקודתיות. אמנם, ברור כי האסטרטגיה תשפיע פעמים רבות על הפרקטיקה.

[4]   בתרגומו של הרב שילת מוחלפות המילים 'אמונה מוחזקת' ב'דעה מדויקת'.

[5]   טענות אלו נטענו על ידי הרבי מליובביץ' באגרת מפורסמת בנושא זה, ומובאות אצל רוזנברג עמ' 66 ואילך.

[6]   שיטה זו פותחה מאוד על ידי הרב מרדכי ברויאר, וידועה כ'שיטת הבחינות'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)