דילוג לתוכן העיקרי

דרש ופשט בפסוק 'אם זרחה השמש עליו - דמים לו'

א - פתיחה

כותב הגר"א ("אדרת אליהו") בפתיחה לפרשת משפטים:

"'או אל המזוזה' - פשטא דקרא - גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא [עיין רש"י על אתר], וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבעל פה, שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם... על כן צריך שידע פשוטו של תורה שידע החותם".

דומה, כי דברי הגר"א, שהיו מקובלים על ראשונים ואחרונים[1], מבטאים עיקרון ידוע ומפורסם. פעמים רבות נתקלנו בדרשות חז"ל שנקבעו להלכה, שפירושם בפסוק אינו תואם את פשוטו של מקרא. ומקובלנו: "שלא ניגע לריק למצוא לכל דרשות חז"ל מקור בפשט ולעקש את הישרה"[2]. התורה שבכתב באה לבטא את עקרונות משפטי ה' וכלליהם, בעוד שהתורה שבעל פה מיישמת עקרונות אלו בעולם המעשה. כשחז"ל דרשו את הפסוק בניגוד לפשוטו, לא היה בכוונתם לפרש את הפסוק, אלא ליישם את העקרון המובע בו באופן מעשי. דרכם בשיטה זו היתה לחפש[3] בפסוק רמז, הנותן פתח לדרשה אותה הם דרשו, והדברים ארוכים, ואכמ"ל.

על דוגמא אחת מני רבות, נתעכב להלן, וייחודה בשיטה מעניינת ומפתיעה הנמצאת בדברי אחד מגדולי הראשונים - הראב"ד.

ב - על דרך הדרש

"אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת - אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו - דמים לו..." (שמות, כ"ב, א-ב).

מפרש רש"י: "אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות - 'דמים לו' - כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית".

מקור דברי רש"י בסוגיה בסנהדרין (עב.), הפותחת בברייתא: "וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך - הרגהו, ואם לאו - אל תהרגו".

ובאופן קיצוני יותר קובעת המכילתא:

"ר' ישמעאל אומר: אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא לחלק בין יום ללילה, לומר אם הרגו ביום - חייב, ובלילה יהא פטור? ת"ל: 'ולנער(ה) לא תעשה דבר' (דברים, כ"ב, כו) וכי מה למדנו לרוצח מעתה? אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד - מה להלן לא חילק בו בין יום ללילה, אף כאן לא תחלוק בו בין יום ללילה".

ועל פי דרשה זו פוסק הרמב"ם (הלכות גניבה, פ"ט הל' ז-י): "הבא במחתרת בין ביום ובין בלילה אין לו דמים, אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם - פטורין... ומפני מה התירה תורה דמו של גנב?... לפי שחזקתו שאם עמד בעה"ב לפניו ומנעו - יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב - כרודף אחר חבירו להורגו, ולפיכך יהרג... היה הדבר ברור לבעה"ב שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו ואינו בא אלא על עסקי ממון - אסור להורגו, ואם הרגו - הרי זה הורג נפש, שנאמר 'אם זרחה השמש עליו' - אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך - אל תהרגהו".

ג - על דרך הפשט

מובן מאליו, כי פשוטו של מקרא מבטא רעיון ברור, אותו קיבלו רוב רובם של פרשני המקרא (עיין פירושי רס"ג, ר"ח, רשב"ם, גר"א ועוד), שהפסוק אכן מחלק בין גנב שבא בלילה - שמותר להרגו, לגנב שבא ביום - שאסור להרגו, ובלשון הרמב"ן:

"ודרך הפשט ידועה, יאמר שאם חתר בחושך בתים ונמצא במחתרת בלילה - יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו - לא יהרג... ".

ואין כל תימה בדבר. פשוטו של מקרא מבטא את העקרון, שאם יש חשש שהגנב יבוא להרוג את בעל הבית, אם הלה יגן על רכושו - מותר להרוג את הגנב, בעוד שאם ברור שהגנב אינו בא על מנת להרוג - אסור להרגו. התורה שבכתב קבעה קריטריון של יום ולילה לאבחנה בין שני המקרים. אולם, התורה שבעל פה, המיישמת את עקרונות התורה שבכתב בעולם המעשה, הרחיבה את העקרון מעבר לקריטריון זה, וקבעה שאין הדברים תלויים ביום או בלילה, אלא בדעת האדם - "אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך - הרגהו... ". והמקור ללימוד זה, בדרשת חז"ל את המילים "אם זרחה השמש עליו".

ד - שיטת הראב"ד

ברם, כל הראשונים שהזכרנו, באו לפרש פשוטו של מקרא בלבד. יוצא דופן הוא הראב"ד, שבהשגותיו על דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל, בא הוא, לכאורה, לפסוק הלכה כפשוטו של מקרא - בניגוד לדעת חז"ל!

"א"א, איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל, שאע"פ שדרשו חכמים 'אם זרחה עליו השמש' - דרך משל, אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו', אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו - ביום אינו רשאי להורגו, שאין גנב בא ביום, אלא אם יכול להשמיט - שומט ובורח ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להורגו. אלא גנב בלילה, מפני שהגנב יודע שבעה"ב בבית, אז בא להרוג או ליהרג, אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמוטא בעלמא הוא, וחיי ראשי כל מבין די לו בזה".

ולכאורה הדברים תמוהים עד מאד: כיצד פוסק הראב"ד להלכה שאסור להרוג גנב שבא ביום, והלא בדברי המכילתא שהבאנו לעיל מפורש שאין חילוק בין יום ובין לילה, מבחינה הלכתית?[4]

נראה לעניות דעתי, להציע, שהראב"ד הבין שהמכילתא והסוגיה בסנהדרין שהבאנו לעיל, חלוקות זו על זו. לדעת המכילתא, על פי הדרש אכן אין כל חילוק בין יום ללילה, וזו גזירת הכתוב הנלמדת ממקום אחר. אולם הסוגיה בסנהדרין, לא באה להוציא את המקרא מידי פשוטו, אלא רק להוסיף קריטריון נוסף לחומרא: מהפסוק ברור, שכל ההיתר להרוג גנב הוא רק כשבא בלילה. באה התושב"ע ומחדשת קריטריון נוסף - גם בלילה, ההיתר להרוג הוא רק כשברור לך שהגנב בא להרוג, אולם אם הדבר לא ברור, כגון אב החותר לגנוב ממון בנו - אסור להורגו אף בלילה. וממילא, הראב"ד פוסק כסוגיה בסנהדרין, ועל כן משיג על הרמב"ם, שכן לדעתו התורה שבע"פ לא באה לתת קריטריון חליפי לתורה שבכתב, אלא קריטריון נוסף.

גדולתה של התורה שבעל פה היא ביכולתה לשמר את עקרונות התורה שבכתב, ובד בבד להתאימם לחיי המעשה, וכדברי הגר"א בהם פתחנו:

"הלכה עוקרת מקרא... והן מגדולת תורתנו שבעל פה שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם".


* פורסם בדף קשר 271 .

[1] עיין סקירה מקיפה בנושא בסוף כרך י"ז של "תורה שלימה", עמ' רפ"ו-שי"ב.

[2] מתוך "קריה נאמנה" לרש"י פין, בשם הגר"א, עיי"ש עמ' 154.

[3] לדרוש = לחפש, כמו "עד דרש אחיך אתו" (דברים, כ"ב, ב), ועוד.

[4] עיין באבן האזל ובמרכבת המשנה על אתר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)