דילוג לתוכן העיקרי

דרכי מסירת התורה

קובץ טקסט

דרכי מסירת התורה

חובת ההקפדה על דרכי מסירת התורה

הגמרא במסכת גטין (ס:) עוסקת בסתירה פנימית בין שני חלקיו של פסוק אחד: "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות ל"ד, כז). בתחילת הפסוק מוזכרת לשון כתיבה, ובהמשכו - הביטוי 'על פי', כלומר מסירה בעל פה:

"דרש רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתב לך את הדברים האלה', וכתיב 'כי על פי הדברים האלה', הא כיצד?

(א) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן;

(ב) דבי רבי ישמעאל תנא: 'אלה' - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות".

הגמרא מבחינה בין שני חלקים בתורה: תורה שבכתב ותורה שבעל פה; הפסוק מלמד אותנו שיש לשמור על צורת המסירה המתאימה לכל אחד מחלקי התורה. למסקנת הגמרא ישנם שני איסורים מקבילים:

(א) אין למסור תורה שבכתב בצורה בה מוסרים תורה שבעל פה, ולהפך;

(ב) אסור לכתוב את התורה שבעל פה ("אי אתה כותב הלכות").

איסורים אלו מציבים גבול ברור בין שני חלקי התורה; ואכן ההבדלים שבין שני חלקי התורה נשמרו בקפדנות במשך קרוב לאלף שנים. מובן מאליו, שהדברים נשתנו מן הקצה אל הקצה עם כתיבתה של התורה שבעל פה (עניין שעוד ידובר בו בהמשך השיעור).

האיסור לכתוב תורה שבעל פה ברור למדי. התלמוד, שהיה קיים כמסורת בעל פה בלבד, אל לו להיכתב בצורה מסודרת. אולם האיסור המקביל, הפיכת תורה שבכתב לתורה שבעל פה, אינו מוגדר דיו. כיצד נגדיר 'בעל פה' לעניין זה? האם אדם שיכתוב את התורה שבכתב, אך יחרוג מהלכות כתיבת ספר תורה, יעבור על איסור זה?

כתיבה בלשון אחרת

האמירה הברורה ביותר התומכת בכך שטקסט כתוב מן התורה שבכתב, שלא נכתב לפי דיני הכתיבה, נחשב כתורה שבעל פה מצויה בדברי התוספות במסכת שבת (קטו.). המשנה בראשית הפרק הששה עשר במסכת שבת, קובעת כי "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה", וזאת למרות שפעולת ההצלה היא טירחה יתרה, שבדרך כלל אסורה בשבת. הגמרא שם דנה באפשרות להציל מן השריפה כתבים שנכתבו בשפות אחרות. למסקנת הגמרא, שאלה זו תלויה במחלוקת תנאים במשנה במסכת מגילה (ח:):

"אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית (רש"י: לשון הקודש). רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף בספרים לא התירו שיכתבו, אלא יוונית".

כלומר, לשיטת רשב"ג ספרים שנכתבו שלא בלשון הקודש אינם מוגדרים ככתבי הקודש. לקביעה זו יש השלכות רבות. לדוגמה, קביעה זו משליכה על מעמדם של כתבים אלו ביחס לטומאת ידיים. עיין ברמב"ם הלכות אבות הטומאות פרק ט', הפוסק כי כתבי הקודש מטמאים תרומה מדבריהם. תקנה זו תוקנה על מנת להבטיח כי כתבי הקודש יישמרו במרחק ניכר מן התרומה, וכך לא ייהרסו על ידי מכרסמים שיימשכו אל התרומה. לדעת חכמים, ספרי הקודש שנכתבו בלשון לועזית מטמאים תרומה, בשל היותם מוגדרים ככתבי הקודש; לעומת זאת, לדעת רשב"ג כתבים אלו אינם מטמאים.

למחלוקת זו יש השלכה על שאלת הצלת הכתבים הללו מן האש. נראה כי רבי שמעון בן גמליאל לא יתיר לחלל שבת עבור כתבים אלו, היות שאין הם מוגדרים ככתבי הקודש. לעומת זאת, חכמים בוודאי יתירו להציל כתבים אלו מן השריפה בשבת.

למעשה, הגמרא במסכת שבת אכן מתחשבת בהשפעת המחלוקת במסכת מגילה על השאלה שלנו. אך הלשון בה מתארת הגמרא את דעת רשב"ג מתמיהה במקצת: הגמרא (שם) אומרת כי לשיטתו אסור לקרוא בכתבי הקודש שנכתבו בלשון עכו"ם: "לא ניתנו לקרות בהן". ניתן בהחלט לתהות על מעמדם של ספרים אלו, ולהציב שאלות הלכתיות הנוגעות למעמד זה, כמו טומאת ידים וכדומה. אך דבר מתמיה הוא למצוא איסור לקרוא בספרים אלו. תוספות בד"ה "לא" מנסים ליישב את לשון הגמרא באמצעות דעת הרב פור"ת:

"ופירש הרב פור"ת, דהיינו טעמא, כיון דלא ניתנו ליכתב - אסור לקרות בהן, משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה".

הרב פור"ת סבור כי כתיבת התורה בלשון לועזית עומדת בסתירה לעקרון "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". אף על פי שיש כאן כתיבה של התורה, היות שזהו כתב לועזי שאינו עומד בגדרים של תורה שבכתב, הוא נחשב כאמירה בעל פה, ומשום כך חל האיסור שלא לומר בעל פה דברים שבכתב.

הצורך בשרטוט

דוגמה נוספת לכך שקטעים שנכתבו שלא כהלכה נחשבים כתורה שבעל פה מצויה בגמרא במסכת גטין (ו:). הגמרא דנה בצורך בשרטוט בכתיבת חלק מפסוק בתורה, למשל במקרה בו אדם כולל במכתב אישי חלק מפסוק. הגמרא מבררת האם חלה עליו חובה לשרטט - לחרוץ קו בקלף על מנת לכתוב את הפסוק בצורה ישרה מתחתיו. מושג השרטוט מוכר היטב בהלכה; הגמרא במנחות (לב:) דורשת שרטוט במזוזה ובספר תורה, ואילו הגמרא בסוטה (יז:) מצריכה שרטוט עבור מגילת סוטה. אך מדוע יש צורך בשרטוט גם בכתיבת פסוקים שאינם בהקשרים מעין אלו? רבים מהראשונים משתמשים בעיקרון שבו אנו דנים על מנת לנמק צורך זה: כאשר כותבים פסוקים, יש לשמור על אופייה של תורה שבכתב ככזו, ודבר זה ניתן להיעשות רק באמצעות הקפדה על כללים ידועים. בדיוק כפי שרק כתב עברי יכול להיחשב לתורה שבכתב - לפי חלק מהדעות - כך יש צורך באפיונים ברורים (כמו שרטוט) לכתיבה בספר תורה על מנת לשמר את הכתיבה כתורה שבכתב. האיסור על כתיבת פסוקים מן התורה ללא שרטוט נובע מהאיסור להפוך תורה שבכתב לתורה שבעל פה. ויתור על השרטוט כמוהו כויתור על הכתיבה בכלל, ודבר זה נחשב כאמירה בעל פה האסורה.

כתיבת חלקים מהתורה

דוגמה שלישית לכך שכתיבה שלא לפי דיני הכתיבה אינה נחשבת כלל ככתיבה, אפשר למצוא בגמרא במסכת גטין (ס.):

"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא (=ספר הפטרות) אסור למקרי ביה בשבת; מאי טעמא - דלא ניתן ליכתב".

הגמרא אוסרת לכתוב את ספר ההפטרות או אפילו לקרוא ממנו. היות ואין ספר נפרד בתנ"ך הקרוי 'ספר ההפטרות', אלא ההפטרות מקובצות כחלקים מתוך כל ספרי הנביאים, אסור לקרוא מספר כזה. רבנו קרשקש מבאר כי קריאה בספר כזה נחשבת לאמירה בעל פה, ויש בכך משום איסור 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה'.

בהמשך אותה סוגיה נאסרת כתיבת 'מגילה' - פרשות בודדות מתוך חמישה חומשי תורה - על מנת שניתן יהיה ללמוד ממנה: "אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד". על אף שהגמרא אינה מסבירה את טעם האיסור, נוכל לשער כי אף הוא נובע מהאיסור להפוך דברים שבכתב לדברים שבעל פה. לא די בכך שיש להשתמש בצורת הכתב המתאימה בכתיבת תורה שבכתב, ובכך שיש לשרטט לפני הכתיבה, אלא אף יש לשמר מידה מסוימת של שלמות המבנה. כתיבת מגילה שבה נמצא רק חלק מהתורה פוגמת במידת השלמות של התורה שבכתב.

אחרית דבר

לפי רוב הדעות, איסור הפיכת תורה שבעל פה לתורה שבכתב שוב אינו חל בזמן הזה. הגמרא בגטין (ס.) מצטטת את הפסוק "עת לעשות לה', הפרו תורתך" (תהלים קי"ט, קכו), על מנת להצדיק את כתיבת התורה שבעל פה. עם ירידת הדורות והיחלשות המסורת שבעל פה, נוצר אילוץ לכתוב את התורה שבעל פה. אך האם היתר זה נאמר גם ביחס לאיסור ההפוך - הפיכת תורה שבכתב לתורה שבעל פה? עיין בדברי התוספות בבבא קמא ג: ד"ה "כדמתרגם"; הם סבורים כי האיסור אינו חל עוד, על אף שהגמרא בגטין לא הזכירה את הפסוק "עת לעשות לה' " בהקשר זה.

ישנו סיפור מפורסם, המספר על ביקורו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד אצל הרב משה סולובייצ'יק זצ"ל (אביו של הרב ז"ל) בורשה. הר"א וסרמן שאל את הר"מ סולובייצ'יק מדוע הרמב"ם לא מנה את האיסור לכתוב תורה שבעל פה במשנה תורה. (אמנם הרמב"ם דן באיסור בהקדמה למשנה תורה, אך הוא אינו מתייחס אליו בהלכות עצמן.) לר"מ לא הייתה תשובה בעניין, והוא שאל את בנו הצעיר. הרב זצ"ל השיב כי האיסור אינו איסור פורמלי, אלא הוא נועד רק להבטיח כי התורה תימסר באופן הראוי לה, המקל על לימודה. מבחינה עקרונית, יש לשמר את התלמוד כמסורת בעל פה, היות שאנשים נוטים לדייק יותר, מתוך זהירות, בדברים שאינם כתובים. במקביל, תורה שבכתב צריכה להימסר ככזו, היות שדינים רבים נלמדים מכל אות ומילה בה. אך מרגע שישנן נסיבות חברתיות חדשות המשנות את תנאי הלימוד, האיסורים אינם חלים עוד. חכמים לא היו צריכים להפקיע את האיסור; האיסור פקע מאליו.

אם אנחנו מקבלים את התפיסה הזו של האיסור, נראה כי אין מקום לחלק בין שני חלקי האיסור, ולא שייך לומר שהפסוק "עת לעשות לה' " מתייחס רק לאחד מהאופנים של לימוד התורה. מסתבר ששתי דרכי הלימוד האלה, בכתב ובעל פה, אינן מקודשות ככאלה, אלא הן נקבעו כדרך העדיפה לשימור תוכן הדברים האמורים בהן. משום כך סוברות רוב הדעות כי בדורות האלו לא חל עוד האיסור לומר בעל פה את התורה שבכתב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)