דרך ה'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

דרך ה' / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת וירא

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, יט).

התורה מספרת שאברהם חינך את בני ביתו לשמור את דרך ה', אולם אינה מבארת למה כוונתה: מהי בדיוק אותה 'דרך ה' ' שאותה ציווה אברהם את בניו ואת ביתו אחריו?

ניתן להסביר ביטוי זה כפשוטו, ולומר ש'דרך ה' ' היא הניסיון להידמות לה' ולנהוג בדרך שבה נראה לנו שהוא נוהג, כדברי חז"ל בכמה מקומות:

"מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל. מה הקב"ה נקרא צדיק... אף אתה הוי צדיק. מה הקב"ה נקרא חסיד... אף אתה הוי חסיד..." (ספרי עקב מ"ט).

"מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים... אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים... אף אתה קבור מתים" (סוטה יד.).

אולם הרמב"ם בהלכות דעות הולך בכיוון קצת שונה, וטוען שהוא יודע להסביר בדיוק למה התכוונה התורה בדברה על 'דרך ה' '. כידוע, המילה 'דעות' ברמב"ם אינה מתייחסת להשקפות, אלא למידות ותכונות נפש. הרמב"ם פותח את הלכות דעות בכך, שלבני האדם ישנן תכונות שונות: יש אנשים שמהירים לכעוס, ויש שאינם כועסים אלא לעתים רחוקות מאוד; יש אדם שהוא גבה לב מאוד, ויש שהוא שפל רוח ביותר, וכן הלאה. הרמב"ם קובע ששני הקצוות שבכל מידה ומידה אינם רצויים, והדרך הראויה לאדם היא דרך האמצע:

"הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו" (א', ד).

בהמשך קובע הרמב"ם, שהאוחז בדרך זו הולך בדרכו של הקב"ה:

"ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" (שם, ה-ו).

הרמב"ם מסיים ואומר, שדרך זו היא היא 'דרך ה' ' המופיעה בפרשתנו:

... ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר, והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו 'דרך ה' ', והיא שלמד אברהם אבינו לבניו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' '. וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' " (א', ז).

הרמב"ם מתיימר א"כ לדעת מהי כוונת התורה כאשר היא מדברת על 'דרך ה' ', שאותה שאף אברהם להנחיל לבניו: הכוונה היא לדרך האמצע המפורסמת, שעליה הרחיב הרמב"ם את הדיבור בכמה מקומות.

הדבר נראה תמוה: וכי מניין לו לרמב"ם שזו היא כוונת התורה? אולי התורה התכוונה דווקא לתפיסה הפוכה, הגורסת שיש לאחוז בכל מידה בצורה הקיצונית ביותר: להיות הכי ענו, הכי נדיב, הכי רחום וכד'! האם רק משום שהרמב"ם עצמו מאמין שדרך האמצע היא הדרך הראויה, הוא 'מלביש' אותה על הביטוי 'דרך ה' ', ומפרש כך את דרכו החינוכית של אברהם אבינו?

מובן שאין לחשוד ברמב"ם שנהג כך, ויש להניח שהוא הסיק את פירושו מתוך הפסוקים. בהמשך הפסוק נאמר, שאברהם חינך את צאצאיו "לעשות צדקה ומשפט". הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נ"ג) מפרש את המונחים 'חסד', 'צדקה' ו'משפט'. לדבריו 'חסד' הוא "ההפלגה באיזה דבר שהופלג בו", כגון ההטבה עם מישהו יותר ממה שראוי לו. 'צדק', לעומת זאת, עניינו "להביא לכל בעל זכות את המגיע לו", ו'משפט' הוא "הדין כפי הראוי על הנידון".

הרמב"ם ממשיך ומסביר, שכאשר אדם נותן למשל צדקה לעני אין זה 'חסד' אלא 'צדק', כיוון שבמעשה זה אדם נותן לנפשו את המגיע לה. נפש האדם שואפת לשלמות ולמידות טובות, וכאשר אדם נוהג בדרך זו, הוא עושה צדק עם הנפש שלו. 'חסד', לעומת זאת, הוא רק כאשר מדובר בהטבה גמורה, החורגת ממה שנדרש מצד מידות הנפש.

לפי הדברים הללו של הרמב"ם, ניתן להבין מה הביא אותו לפרש את הביטוי 'דרך ה' ' כפי שפירש. כיוון שהפסוק ממשיך ואומר "לעשות צדקה ומשפט", ולא "לעשות חסד", הסיק הרמב"ם שאין מדובר כאן בתפיסה חינוכית הקוראת לאחוז בכל מידה באופן המופלג והקיצוני ביותר, אלא בגישה הגורסת שיש לאחוז בכל תכונה במידה הראויה, ולא לחרוג מן הדרך האמצעית.

יש להוסיף, שמן הפסוק עולה, שכדי להגיע לידי עשיית צדקה ומשפט יש לבסס מערכת חיים של "דרך ה' ". אדם שעושה דברים מתוך שיקולים של אותו רגע, יכול לעשות פה ושם כמה דברים טובים, אולם לא יהיה זה תהליך מובנה ועקבי, ולא יהיה ניתן להעביר את הדבר לדורות הבאים. רק אדם שבנה לעצמו דרך חיים מובנית, שבה הוא שולט על תכונות נפשו ואוחז בכל מידה בצורה שקולה ומדודה, יכול לעשות צדקה ומשפט, וגם להנחיל את דרכו לבניו וביתו אחריו.

לכאורה דרך זו, שמתווה הרמב"ם בעקבות אברהם אבינו, אינה נראית קוסמת כל כך. בדרך כלל אנו שואפים לדבקות והתלהבות בעבודת ה', והנה בא הרמב"ם וקובע, שיש לעבוד את ה' בדרך שקולה ומדודה, ולא לחרוג מן המצב שבו ישנו איזון בין כוחות הנפש השונים. האם אין דרכו של הרמב"ם מובילה לעבודת ה' אפורה ומשעממת? האם אין כאן סכנה שאדם יגיע לבינוניות ויאבד את הרצון להתרומם ולהתעלות?

יתרה מזו, לכאורה קשה ליישב את שיטתו של הרמב"ם עם מה שהוא עצמו כתב בהלכות תשובה:

"וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה רבה עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולֵי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אשה, שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. והוא ששלמה אומר דרך משל 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" (י', ג).

הרמב"ם אינו מדבר כאן על אהבה שקולה ומדודה, אלא על האהבה המרובה ביותר שאדם יכול לחוש. הרמב"ם מצפה מן האדם להיות ממש 'חולה אהבה' ביחס לקב"ה. האם אין כאן סתירה ברורה לדבריו בהלכות דעות, שיש לברוח מן הקיצוניות, ולאחוז בכל מידה ותחושה ברמה בינונית ושקולה?!

התשובה היא, שאמנם ישנו ערך בכך שאדם יגיע לידי דבקות והתלהבות דתית, אולם לשם כך עליו לבנות לו דרך חיים של "צדקה ומשפט". אדם שישאף להיות באקסטזה דתית תמידית, וירוץ כל חייו ברחובות בהתלהבות עצומה, יגיע מן הסתם לחוויות מרוממות בעבודת ה' שלו, אולם עלול להגיע גם למחוזות לא רצויים. אדם שאינו שולט על הרמה הרוחנית שבה הוא נמצא, יכול להגיע לרמות שאינן מתאימות לו ולחטוא.

כדי להגיע לרמות גבוהות של דבקות והתעלות, יש לבנות דרך חיים מסודרת ומובנית, שבה האדם שולט על תכונות נפשו ומידותיו. כאשר האדם חי באופן כזה, הוא יכול במקומות ובזמנים הנכונים להתעלות ולהגיע לרמות גבוהות של אהבת ה' ודבקות בו. מתוך דרך חיים של מידה בינונית, ניתן להגיע בצורה נשלטת לרגעים מיוחדים של מידה קיצונית.

הרמב"ם מדבר א"כ על שני רבדים בעבודת ה', שעומדים זה לצד זה. אסור לאדם לחיות רק את השגרה המופיעה בהלכות דעות, ולא לשאוף ולנסות להגיע לחוויה המרוממת של הלכות תשובה, אולם אסור גם לחיות באקסטזה של הלכות תשובה, מבלי לבסס קודם כל דרך חיים מסודרת ומובנית בהתאם להלכות דעות. רק אדם שבנה לעצמו דרך חיים מסודרת של "צדקה ומשפט", יכול לצאת ממנה לאהבת ה' חסרת הגבולות של שיר השירים, ואחר כך לחזור אל מערכת חייו השגרתיים בלא פגע. רק אדם שיש לו דרך סלולה כזו בעבודת ה', ולא אוסף של רגעי התלהבות דתיים, יוכל להנחיל את דרכו לבניו ולביתו אחריו.