דילוג לתוכן העיקרי

יום ירושלים | דרישת ציון וירושלים

קובץ טקסט

"כי אעלה ארוכה לך, וממכותיך ארפאך, נאום ה'. כי נידחה קראו לך, ציון היא, דורש אין לה" (ירמיהו ל', יז)

שני דברים מופיעים בפסוק בירמיהו. מופיעה הבשורה, ההבטחה מהקב"ה שיעלה רפואה לשבר עמו ישראל, ארוכה לציון לאחר תקופה בה ספגה מכות רבות, לאחר תקופה של הסתר פנים לכנסת ישראל. הקב"ה מבטיח שישועה קרובה לבוא. לצד הבשורה הזו, מסכם הפסוק את מבטן של אומות העולם על ציון בתקופת החורבן והגלות, את הדרך שבה הן תיארו לעצמן את גורלן ההיסטורי של ציון ושל כנסת ישראל. בהיסטוריוגראפיה זו של אומות העולם ביחס לציון - שתי נקודות מרכזיות: הנקודה הראשונה היא הבנתן את הזיקה של הקב"ה לציון - "נידחה קראו לך" - הקב"ה נטש את ארצו, עזב מקדשו, וציון כעת היתה לנידה ולנידחה, למנותקת מהקב"ה. והיות ומדובר באומות בעלות תרבות דתית, מן הסתם הפירוש שהן נותנות לניתוק הזה הוא מה שמובא בפרשת ניצבים:

"ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבותם, אשר כרת עימם בהוציאו אותם מארץ מצרים, וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם, אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם. ויחר אף ה' בארץ ההיא, להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה".

הקב"ה גירש את כנסת ישראל מציון, ואת ציון עצמה ממעון קדשו.

אולם, לא רק מבט תיאולוגי - פילוסופי מופיע כאן, אלא אף מבט על זיקת כנס"י לציון. ציון אינה נידחה רק ע"י קודשא בריך הוא, אלא אף ע"י כנסת ישראל - "דורש אין לה." כנס"י השלימה עם הגלות, לפחות במישור המעשי. אין ציפיה של ממש, אין כל תוכנית מעשית ואין פעילות. לכל היותר קיימת איזושהי תפילה. אולם מעבר למבט אל-על, מעבר למרכיב של ציון בחזון האסכטולוגי של עם ישראל - ציון נידחה אף ע"י כנס"י. והתחושה הזו שציון עזובה ונטושה מבעליה היא שמביאה את אוה"ע להעז לתפוס לעצמם את ירושלים - "ועל ירושלים ידו גורל" (עובדיה א', יא). הן מתארות לעצמן שיש ניחום והיסח הדעת מירושלים, ומתוך כך כל שבי אורח יכולים לידות גורל, עפ"י הירושלמי (בכלאים) שאומר שאף כי קרקע אינה נגזלת, במקום שיש ייאוש בעלים התפיסה המשפטית מתבטלת. כך המצב בגלות בבל הקצרה וכך בגלות הארוכה. אוה"ע רואות את היאוש של כנס"י מציון והן מפתחות פילוסופיות ותיאולוגיות להסביר את הניתוק הזה ואת ההיתר שלהן לתפוס את הארץ במקום ישראל.

אולם, לכנס"י - מבט שונה, לא רק לגבי המצב המשפטי, אלא אף לגבי המצב העובדתי. אנו רואים בפסוק זה מרכיב שלישי- הלכתי. המשנה בר"ה (ל.) אומרת:

"בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הינף כולו אסור".

ועל זה אומרת הגמרא:

"ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא: 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך, נאום ה'. כי נידחה קראו לך, ציון היא, דורש אין לה' - מכלל דבעיא דרישה".

המצב של "דורש אין לה" הוא אנומאלי, מצב שאינו עולה בקנה אחד עם ייעודה של כנס"י. אם ציון קיימת, ואם הקב"ה קשר את גורלה בכנס"י, הרי שעצם הימצאותה וקיומה דורשים דרישה. ציון והיסח-הדעת הם תרתי דסתרי.

מה טיבה של אותה דרישה שלה ציון זקוקה, ושלה אנו מחוייבים?

למונח "דרישה" ישנם כמה מובנים בתנ"ך. האחד הוא החיפוש והחיזור - "דרשה צמר ופישתים" (משלי ל"א, יג); "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה" (ויקרא י', טז). מובן שני הוא הבירור - "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים י"ג, טו). ומובן נוסף הוא התביעה - "כה אמר ה' א-להים: הנני אל הרועים, ודרשתי את צאני מידם, והשבתים מרעות צאן, ולא יירעו עוד הרועים אותם, והצלתי צאני מפיהם, ולא תהיין להם לאכלה" (יחזקאל ל"ד, י). תביעה של פקדון, של הצאן מיד הרועים, ולעתים תביעה של הגשמת חיוב - "כי דרוש ידרשנו ה' א-להים מעמך" (דברים כ"ג, כב) - ותביעה של חיוב מוסרי-רוחני, של יראת-שמים - לפני שמיכה מציב את שלושת עיקריו הוא מקדים: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך" (מיכה ו', ח).

לעתים מופיעים כמה גוונים משולבים ומשתזרים זה בזה - תביעה יחד עם חיפוש - "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כ"ב, ב) - חיפוש האבידה, ואח"כ תביעתה.

אולם, ישנו מובן מרכזי אחד נוסף. מעבר לכל ההיבטים המעשיים של חיפוש, בירור ותביעה, ישנו מובן של שאיפה, שאיפה שיכולה להיות לרעה - "מבקשי נפשי ודורשי רעתי" (תהלים ל"ח, יג) - אך בד"כ היא לטובה - "דורש טוב לעמו" (אסתר י', ג). שאיפה, שבד"כ, מתייחסת לדברים גדולים ונשגבים, לעניינים שבקדושה, לזיקה נפשית עמוקה. במובן זה "דרישה" יכולה להתייחס אף לקודשא בריך הוא - "ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה. תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, יב), אולם בעיקר היא מתייחסת לכנס"י - "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נ"ה, ו); "ובקשתם משם את ה' א-להיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"; "כי כה אמר ה' לבית ישראל: דרשוני וחיו!" (עמוס ה', ד); "דרשו ה' ועוזו, בקשו פניו תמיד" (תהלים ק"ה, ד); "היש משכיל דורש את א-להים" (תהלים י"ד, ב).

אמנם הרמב"ן עה"ת (בראשית כ"ה, כב) אומר: "ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם 'דרשתי את ה' וענני', 'דרשוני וחיו', חי אני אם אדרש לכם'", אבל התפילה היא רק ההיבט המעשי של השאיפה והחיזור. והתקוה צמודה לדרישה הזו - "טוב ה' לקוויו, לנפש תדרשנו" (איכה ג', כה), וכך אנו אומרים "שכל קוויך לא יבושו, ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך". הדרישה הזאת, אמנם, היא דרישה ושאיפה לקב"ה, אך לא רק אליו ישנה דרישה, אלא אף למה שמתקשר עימו, למה שמהווה מדורו ומעונו בתחתונים, למקדש ולירושלים - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י", ה). ניתן לדבר על מספר פנים של דרישת  ציון וירושלים. ישנן שלוש תקופות בדרישת ירושלים. ישנה דרישה בשלב הטרומי של ציון - ייסודה וקביעתה כמקום שכינה. פרשת "ראה" מדברת לכל אורכה על הנהירה למקום מסתורי - "המקום אשר יבחר". את המקום הזה יש לחפש ולחזר אחריו. זהותו ואופיו אינם ברורים. יש להשקיע עמל ויגיעה, לחפש בעין בוחנת וחודרת ובנפש שוקקה כדי למצוא אותו מקום אנונימי. בחיפוש ובחיזור הללו משתזרות שתי נימות - המבט נעוץ בטופוגרפיה, בקרקע, חיפוש אחרי אותו מקום, וכאן יש מקום לשיקולים מעשיים. אולם המבט אף שואף למרומים, בכדי שמה שמחפשים, הסלע והטרשים, יהיה תשתית של "מעון לשבתך עולמים". ושתי הנימות משתזרות זו בזו - "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה", ואומר הספרי:

"דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך". (פרשת ראה פיסקא סב)

רק אם תחפש ותתייגע, תקבל הנחיה ממרום. בחיפוש הזה יש כדי להגביר את התשוקה וכדי להרחיק את המאגיקה מן המקום הזה. הוא אינו שונה מסיבה טבעית, אלא משום שהוא המקום אשר יבחר ה'. הדרישה היא בשני מובנים. חיפוש ובירור היכן הוא "המקום אשר יבחר", ולצד זה - השאיפה, הכמיהה והגעגועים למקום הזה.

בעקבות תקופה זו באה תקופת החורבן. ירושלים שוממה, ולא ניתן לקיים "לשכנו תדרוש". בין אם נקבל את דעת הרמב"ם, שירושלים קדושה לדורות ובין אם לא, מבחינה מעשית נבצרת מאיתנו האפשרות לדרוש לשכנו. החיפוש והחיזור אינם אופרטיביים, ולכן הדרישה צריכה להיות בשני כיוונים. האחד הוא ה"זכר למקדש", תשומת הלב, לא להסיח את הדעת מציון, לקיים זיקה נפשית עמוקה, ובעקבות זאת באה התביעה - "דורש אין לה" - מכלל דבעי דרישה" - יש מקום לתבוע אותה. עם מצב כזה לא ניתן להשלים, ובמידה ויש אפשרות מעשית לדרוש ולתבוע את ציון - אנו מחוייבים לעשות זאת. והתביעה הזו היא משתי כתובות: במישור הפוליטי-מדיני, מאוה"ע. מזכירים להם: ירושלים היא בירת הנצח של כנס"י, היא לא סרה מתודעתנו, ותמיד היא בראש מאוויינו. ירושלים כמוקד א"י כולה מוחזקת היא לנו מיד אבותינו. היא אמנם היתה "אינה ברשותו", אך תמיד היא "שלו". אך, עפ"י דין- ירושלים היא לא רק "שלו", אלא אף "ברשותו". הגמ' בב"מ אומרת שאם גזל ולא נתיאשו הבעלים - אם יכול להוציאה בדיינים - הרי זה מוגדר כ"ברשותו". אנו יכולים להוציאה בדיינים. יש לנו תביעה מהדיין הגדול, מקודשא בריך הוא, תביעה ודרישה של "עד דרוש אחיך אותו", תביעה להחזרת הפקדון. בברכת "בונה ירושלים" בברהמ"ז - שתי נוסחאות בראשונים - "בונה ירושלים", ו"בונה ברחמיו ירושלים". הגר"א הכריע כנוסח "בונה ירושלים", כיוון שאת ירושלים ניתן לדרוש בדין ולא ברחמים - "ציון במשפט תיפדה". ישנה כאן דרישה משפטית של הגשת שטר ובקשה לפירעונו.

שתי דרישות הן בתקופת החורבן - דרישה ותביעה מאוה"ע. פיתחתם תיאוריות כאילו "דורש אין לה", והנה דורש יש לה - מעשית, פוליטית, מדינית. ותביעה מקוב"ה שיקיים את הבטחתו, שיפרע את שטרו.

תקופה שלישית בדרישת ציון היא תקופת ירושלים בבניינה. דרישה זאת - שני מובנים לה. האחד הוא תשומת-הלב. יש מקום לתשומת-לב ייחודית אף לחפץ הנמצא בידינו. קיומה של ציון אינו טבעי ומובן מאליו. יש לנעוץ בה מבט של קשר נפשי ושל זיקה קיומית. דרישה אינה רק לחסר אלא אף לקיים. "תמיד עיני ה' א-להיך בה" - גם בפריחתה, דורש ה' את ציון. נוכחות השכינה היא אשר מסמלת את דרישת ה'. והיא קיימת תמיד בירושלים - "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, והשכינה אינה בטלה" (רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז). כלום אנו יכולים להסתפק בפחות מכך?! גם כשציון נמצאת באחיזתנו ובשליטתנו, אנו צריכים להערכה, לזיקה קיומית, לשמירה עליה כעל בבת עיננו.

אולם, ישנו עוד מובן של דרישת ירושלים בבניינה. "דרשו ה' בהמצאו" - לא רק חיפוש הקב"ה ככתובת לתפילות ולהגשמת מאוויים, אלא אף מתוך כמיהה וגעגועים, מתוך אהבה ויראה, מתוך מודעות שהוא הטוב, היפה והנשגב, מתוך הידיעה שזהו מקור ההויה, מתוך געגועים לאמת ולחסד. כל מי שניצוץ של קדושה, ניצוץ של שלהבת י-ה, בליבו, הוא בין דורשי ה', מחפש ומחזר היכן ימצאנו. והדרישה הזאת היא בעלת שני פנים. חיזור זה נעוץ בדיאלקטיקה של חיפוש אחרי ה' מצד אחד, לראות גילוייו, לעמוד על נוכחותו, להיפגש עמו דרך אותם כלים ואמצעים העומדים לרשותנו, ומצד שני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה, החיזור הוא אחרי דוד, שמגלה טפח, אך נשארים טפחיים מכוסים, דוד שמציץ בין החרכים, מתגלה ונחבא, מתגלה אך "מסתתר בשפריר חביון". הדרישה לקב"ה כאיש שיחנו כביכול, מלווה בגעגועים למה שאנו יודעים כי לעולם לא נפגוש, למה שמצוי אחר כותלנו, בין החרכים, בהרי בתר. וכך אף לגבי אביזריו, כביכול, ובראש ובראשונה - לגבי ציון וירושלים - מוקד נוכחות השכינה בתחתונים. אותה ציון, ככל שאנו רואים אותה לנגד עינינו, סופרים מגדליה, שתים לב לחילה, שואפים סיפוק עמוק מצמיחתה הפיזית והרוחנית, עם כל זה, טפח מתגלה וטפחיים מתכסים.

אדם מישראל מחויב לדרוש את ירושלים אף כשהוא נמצא בירושלים הבנויה, לדרוש אותם רבדים קיומיים - מטאפיזיים של קדושה, שמסתתרים, שנמצאים אחר כותלנו, שמציצים וקורצים, אך נשארים בנבכי הסלע, בסתר המדריגה. לשמור על הקיים, אך להתגעגע אל מה שחסר ולכמוה אליו. להעריך את הבנוי, אך לזכור כי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך".

אנו נמצאים במצב בו אנו מגשרים בין שתי תקופות. מחד גיסא - ירושלים וציון, על כל המשתמע לנפש יהודית והלכתית במלים אלו, עדיין אינה תחת ידינו. שועלים סמליים עדיין מהלכים בין חורבות מקדשינו. למרות השליטה הריבונית המדומה, עדיין אין לנו שליטה מעשית על מקום המקדש, עדיין הוא נתון ביד זרים. המקדש הוא עדיין בבחינת חלום וחזיון. אולם, מאידך, אשרינו שזכינו לראות את ירושלים, אמנם לא כבנויה אך כנבנית, כבעלת מגדלים, שבאותם מגדלים שוכנת כנס"י, שזכינו לראות את ירושלים כדגל, כליבה של מלכות ישראל.

ובמצב מעורב זה, אף הדרישות שזורות הן ומשתלבות זו בזו. מחד, יש צורך בתשומת-לב, אסור שתוסח הדעת מציון, אסור לוותר, לא בתודעתנו ולא מבחינה מעשית, על ירושלים במלוא היקפה, במלוא עוצמתה ובמלוא קדושתה, שלא נגיע, חלילה, למצב של "דורש אין לה". ולצד זה - תביעה מעשית מאוה"ע. לא ויתרנו ולא נוותר. איננו משלימים. איננו מסכימים שאוה"ע יקחו כמובן מאליו ששם נמצא מסגד ולא מקדש. ועוד תביעה מקוב"ה - "ציון במשפט תיפדה". הבטחת, וא"כ "מתי תמלוך בציון בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון".

חשוב שנדע להעריך ולהחשיב את ההליכה בחוצות ירושלים. חלום של דורות התגשם, חלום של מאות ואלפי שנים, חלום שגדולי ישראל לא זכו להגשימו, אך עם זה להעריך את ירושלים לא רק כבירה פורחת ומשגשגת אסתטית, כלכלית חברתית ומדינית, אלא אף כמציצה וקורצת אך בורחת לה בין הרי בתר. נדע לראות את השגב, את הממד המתגשם אך גם את הממד הנחבא.

משימה גדולה לנו - לקיים אותה תביעה, להעמיד דברים על דיוקם - אין העיר הזו נידחה. "כי אעלה ארוכה לך, וממכותיך ארפאך, נאום ה'". אנו צריכים להודיע לכל העולם, ובראש ובראשונה לנו, כי ציון היא דורש לה. ובזכות זה יזכנו הקב"ה בהגשמת המשך הנבואה בירמיה:

"כה אמר ה': הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם, ונבנתה עיר על תילה. וארמון על משפטו יישב. ויצא מהם תודה וקול משחקים, והרבתים, ולא ימעטו, והכבדתים, ולא יצערו... והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לא-להים" (ירמיה ל', יח-כב).

____________________

השיחה הועברה במסיבת יום ירושלים התשמ"ח, ופורסמה בדף קשר מס' 135.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)