דילוג לתוכן העיקרי
מורשת הגר"א -
שיעור 5

דמותו של הגר''א כמקובל

קובץ טקסט
 
א .  השתלשלות תורת הסוד
בשבוע שעבר התרשמנו מתיאורו של ר' חיים מוולוז'ין את התורה כמהות אחת. לדבריו, התורה עצמה הינה מארג מגובש, המרושת בקישורים פנימיים המקיימים יחסי דיאלוג והתאמה בין כל חלקיו, ובמיוחד בין מסקנה למקור. כתוצאה מכך, לימוד התורה הנגלית, ברמתו הגבוהה, מקשר את מסקנת ההלכה הסופית עם מקורה בתלמוד ובמשנה.
 
נמשיך כעת לעיין בדבריו של ר' חיים, בהקדמתו לפירוש לספרא לצניעותא; על ידי כך נעבור לצדה השני של התקבולת: המבנה של תורת הנסתר. לפנינו תפישה כוללת על הקבלה, המתייחדת בממד התפתחותי שלו. ההתפתחות היא היסטורית וספרותית כאחת, והיא משיקה להשתלשלותה הספרותית של התורה הנגלית.
כן דון מינה נמי לכל החזיון הזה בחלק הנסתרות פנימיות נשמת התוה"ק, אשר גם היא תורה שבע"פ נקראת כי מסורת היא בידינו פה אל פה עד למשה מסיני, כי רבותינו ראשוני הראשונים  מארי דרזין די רוח אלהין קדישין הוה בהו, וכל השערים לא ננעלו בפניהם, ראו לחבר חיבור קדש קדשים בקיצור נפלא נפלאות מתורתו ית"ש, בטעמם ונמוקם עמם לתלמידיהם דרך קצר, או לבל יהרסו אל ה' לראות אנשים בלתי ראוים ומוכנים לקבל האור העליון נורא, ושם כללו וגנזו כל המאורות המון נסתרות סדרי מעשה בראשית ומעשה מרכבה והיכלין דקדושה... ופי ה' יקבנו ברוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם לקרותו בשם ספרא דצניעותא להיותו אמון מוצנע ומופלא ומכוסה, אינו מתגלה אלא לצנועין וע"ש[1] הכתוב ואת צנועים חכמה, והספר החתום הזה הוא כענין המשנה בנגלות התוה"ק, וכל הדורות הראשונים קדושי עליון היו משתמשים לאורו מסרום פה אל פה ובחשאי לתלמידיהם הקדושים...
 
כמעשה רבינו הקדוש בחיבור המשנה, כך עשו חכמי הקבלה הקדומים. גם הם עמדו בפני צורך מעשי שחייבם למאמץ ספרותי. אמנם לא עמדו הם בפני סכנת שכחת המסורת, אבל כן רצו להעביר את תורתם בדרך קצרה, וכן רצו להעלים אותה בפני מי שאינו ראוי לה. ספרא דצניעותא, חיבור קצר ומתומצת, כולל ו"גונז" בתוכו את כל חכמת הסוד.
 
עד עת בא דברו יתברך, הקים לנו רועה נאמן לראות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, התנא הקדוש האלוהי רשב"י ע"ה... לו לבדו ניתנה רשות והורמנא משמיא[2], והוא החל לגלות נוראות נפלאות סדרי מע"ב ומעשה מרכבה הנכללים ונעלמים בספד"צ... ומן השמים הסכימו עליו לחבר ס' הזהר אשר כל דבריו הק' בנויים על האי ספרא דצניעותא, כאשר עינים יראו בשני האדרות[3] הק' וכמה מקומות בזוהר שאומר תאנא בצד"ס, ומביא ומלקט ממנו רק ראשי אמריו הק' המעטות וקצרות, ועליהם בונה בשמים עליותיו רזין דרזין נוראים גבוהים ורמים...
 
רשב"י, מחבר הזוהר, בונה את דיוניו על ספרא דצניעותא. כאות לכך מביא ר' חיים את הביטוי המופיע בזוהר "תאנא בצד"ס", כלומר, שנינו בספרא דצניעותא,[4] המשמש בתור כותרת למובאה מתוך ספד"צ שבה רוצה רשב"י להעמיק. בהמשך דבריו קובע ר' חיים שתפקידו של ספר הזוהר ביחס לספרא דצניעותא, הוא מקביל לתפקידם של התלמודים ביחס למשנת ר' יהודה הנשיא. ר' חיים אינו מפרט מדוע לרשב"י היה מותר לפרש את סתימותיו של הספד"צ, ולשם מה הוא עשה זאת.
התחנה הבאה בסיפורה של הקבלה הוא האר"י, ר' יצחק לוריא. כאן מפרש ר' חיים ביתר דיוק לשם מה היה נחוץ מפעלו של האר"י, הנחשב בדרך כלל כגדול המקובלים בדורות האחרונים. מרוב טלטולים, צרות וגלויות, מסורת הסוד היתה נתונה לסכנת שכחה, למרות קיומו של הזוהר, כי "נגנז אורו הגדול מאתנו... ולא עצרנו כח להבין ולהשכיל בעמקי סדרי מע"ב ומע"מ."[5] את המצב הזה תיקן "מרן רבינו הקדוש האלקי הנורא האריז"ל, אשר העמיק הרחיב הדבר בסדרי מע"ב ומע"מ...". ואולם מדגיש ר' חיים, שגם ביאוריו של האר"י אינם אלא פענוח רמזיו של הזוהר, ובסופו של דבר, של "המשנה" של הסוד, הלא הוא הספרא דצניעותא:
וכל סדרי דבריו הק' ודרושיו הנפלאים נמשכים ונובעים ממקורם בזוה"ק והאדרות והתקונים[6], ומקור המקורות כל כתבי קדשו וגם האדרות והזוה"ק והתקונים הכל אל מקום א' הולכים ונמשכים כלהו רמיזי במתניתין האי ספרא קדישא ספרא דצניעותא.
 
על מנת להשלים את ההקבלה של תורת הסוד לתורה הנגלית, קובע ר' חיים את גישתו העקרונית ללימוד הקבלה בדרגתה העליונה. לא נופתע לגלות, שדעתו בעניין זה דומה להפליא למה שהוא כבר כתב ביחס לתורה הנגלית.
 
וזה כל פרי עיקר העסק בנסתרות פנימיות התוה"ק אשר צדיקים ילכו בם ביושר דרכם, להתבונן בכל דברי קדשם של הראשונים וכתבי האריז"ל לכללם במקורם ברוך בזוה"ק והאדרות והתקונים, ואח"ז הלך ילך הולך ואור ובא אל הקדש פנימה לכללם ולבררם כולם יחד במקור המקורות במתניתין בספד"צ מבוארים.
 
ובכן, עיקר מטרתו של הלומד היא לחבר את כל אמיתות הקבלה, שפורטו על ידי האר"י, למקורם בספרות הזוהר, ומשם "אל הקדש פנימה", "מקור המקורות", הספרא דצניעותא. הדברים דומים למה שידוע לנו על שיטת ר' חיים בלימוד הנגלה, אך מתווסף כאן ממד של קדושה, המסביר את המגמה. שהרי כאשר עולה הלומד עם ידיעותיו אל מקורם הספרותי, הוא נכנס לדברי ר' חיים "אל הקדש פנימה". ספרא דצניעותא הוא מקור לא רק במובן הספרותי, אלא הוא גם "מקור מקורות" קדושתה של תורת הנסתר. אם נזכור שבקדמת מודעותו של ר' חיים מוולוז'ין מצויה ההקבלה בין תורת הנסתר לתורה הנגלית, לא מופרך לדעתי להגיע מכאן למסקנה מסוימת. בשיעור הקודם ראינו שגם בתורת הנגלה חיבור ההלכה למקורה הספרותי נובע מתפישה לימודית עקרונית. לאור הנאמר כאן נראה שלפי ר' חיים, המשנה והגמרא, שנכתבו על ידי חכמים ברוח קדשם, הם מקור קדושתה של ההלכה, ולא רק מקור וודאותה. עבודתו של הלומד היא לחבר את ההלכה למעיין הזה ההולך וזורם מהמשנה והגמרא עד לשו"ע והפוסקים. לנקודה זו עוד נחזור בשיעורים הבאים.
 
ב. תפקידו של הגר"א
כל התיאור הזה נועד לסייע לנו להבין את תפקידו ההיסטורי של הגאון מווילנא. לשם כך, מסכם ר' חיים את מצב התורה – הנגלית והנסתרת כאחת – טרם זריחת שמשו של הגר"א באופקו הרוחני של עם ישראל:
אמנם לא רבים יחכמו להתבונן על מקורי הדברים גם בנגלות תורתנו הק', להיות מורים ממקור ים התלמוד בבלי וירושלמי, ע"פ שיטות הנקיות וברורות, ומה גם לכלול כל דברי האמוראים פרטיהם ודקדוקיהם במתני', ואף כי בנסתרות פנימיות התוה"ק, בעו"ה[7] נסתם דבר כל חזון מלחזות בנועם העליון להתבונן בדברי קדשם של הראשונים וכתבי האריז"ל להיות עולים במקורי הדברים בהאדרות וזוה"ק ותקונים... ואף כי מי זה אשר יערב לבו לגשת אל הקדש פנימה, לפני ולפנים, לכוללם יחד מבוררים ומסודרים במקור המקורות במתניתן דסד"צ, כי יומין זעירין ומחצדי חקלא זעירין,[8] ואין אתנו יודע עד מה.
 
ובכן, המשימה הגדולה של הכניסה "לפני ולפנים" ואיחוד שתי התורות במקורם, היא מעבר לכוחותינו "בעוונותינו הרבים". מעתה שני קווי ההתפתחות, של התורה הנגלית והנסתרת, עומדים להתאחד בדמותו של אדם אחד:
עד אשר הוא ית"ש למען צדקו להגדיל תורתו ית"ש ולהאדירה, ולהראותנו נפלאות מתורתו ית"ש... אחד היה האדם הגדול אשר כמוהו לא נהיתה מכה וכמה דורות שלפניו, לו נתן ה' לב לדעת ועינים לראות... הוא ניהו האי גאון עולם חסידא קדישא רבינו הגדול והקדוש נ"ע, אשר זה היה דרכו בקדש מעודו, להשכיל ולהתבונן ולהתייגע יגיעות גדולות ונוראות אין להעריך... עד אשר זכה לבא עד קצה תבונתם להיות עולים כלם ברורים לאמיתתם במקורם ומקור המקורות כלם, הוא אשר בחבוריו הק' פנה והאיר לפנינו את הדרך דרך הקדש אשר לא עבר בה איש מכמה דורות שלפניו, דרך סלולה וברורה בנגלות ובנסתרות, במסילה נעלה מעלה מעלה עד מקורי ומקור מקורי הדברים, כאשר נפלאות עשה בביאורו של הש"ע, שם כלל כל ההלכות מרובות שנזכרו בדברים הק' במקורם אשר הראה בשני התלמודים בבלי וירושלמי... ויתר על כן בפי' על המשנה – שם כלל כל דברי האמוראים שבשני התלמודים וכל התוספתות והברייתות במשנתנו רמוזים נהירין וברירין...
 
שליחותו המיוחדת של הגר"א היתה להראות את אחדות כל דברי התורה במקורם. משימה זו היא הרציונאל של ביאורו לשולחן ערוך, שם הוא מעגן כל דין בתלמודים. גם בפירוש המשנה, הראה הגר"א כיצד כל דברי חכמים בברייתות ובתלמוד כלולים בה. מהלכו של ר' חיים מסתיים בהסברת הפירוש לספרא דצניעותא:
...כן עוד הפליא נוראות והראנו את אשו הגדולה והנוראה בביאורו זה על הספד"צ, אשר כל סדרי מע"ב ומ"מ המסודרים בזוה"ק ואדרות והתקונים וכתבי האריז"ל, כלליהם ופרטיהם, הראה הוא דרכם בקדש קדשים, נכללים ומסודרים כסדרן וכהלכתן במקור המקורות בהאי ספרא עלאה קדישא ספרא דצניעותא... ומד' היתה נסיבה  הראנו לדעת אשר גם בהיותנו בארץ אויבינו כהיום הזה בסתר המדרגה האחרונה שבאחרונות, ה' ירחם, עכ"ז ה' אור לנו, להחיותנו בטללי אורות נובלות החכמה העליונה...
 
כה מרוגש הוא ר' חיים מהחיזיון המופלא הזה, עד שאין לו ספק שהופעת רבו היא חסד מיוחד ומכוון מן השמים.
 
ג. הגר"א כאיש תורת סוד
הדברים שראינו הם הגרעין היסודי של דברי ר' חיים מוולוז'ין כאן, ואולם אין זה הכל. ר' חיים מנצל את הבמה הזאת כדי לתאר צד של הגר"א, שככל הנראה היה פחות מוכר בציבור, וכפי שר' חיים בעצמו כותב – היו כאלה שגם התכחשו לקיומו של הצד הזה. בציבור הרחב התקבלה מוסכמה, שלתנועה החסידית זיקה חזקה יותר לתורת הסוד, בהשוואה לעולם המתנגדי, שהעסיק את עצמו בלימוד התורה במובנו הקלאסי. טבעי הדבר שהגר"א, כראש המתנגדים, ייחשב על ידי רבים כמי שאינו מתעניין בקבלה. נוסיף לכך את העובדה שהגאון לא עסק בהענקת "ברכות", ולא הציג את עצמו כמי שמחולל "ישועות", "מופתים", או כמי שמסוגל לבטל גזרות.[9] זאת בניגוד לבעל שם טוב, שראה כתפקידו לתקשר ולתאם באופן פעיל בין העם לבין בית הדין של מעלה.
ר' חיים ידע עד כמה הרושם הזה על הגר"א היה מוטעה, ובמבוא לפירוש הספרא דצניעותא, יצירה קבלית מרכזית של הגר"א, הוא שאף לשנותו. לא די בכך שהגאון היה לא מקובל, אלא הוא היה מקובל בסדר גדול עצום, עד כדי כך שר' חיים מעמיד אותו בשורה אחת עם הדמויות החשובות במקצוע זה בתורה, רשב"י והאר"י. ר' חיים מציין שהיה בקי בעל פה בספרות הזוהר – כמו שהיה  בקי במקורות הנגלה – עד לרמה של "ספירת האותיות". הוא התייגע על הבנת דברי הזוהר ועל תיקון גרסאותיו בכל שקידתו המפורסמת והאגדית. ברם מעבר ללימודו, עומד ר' חיים על פרטים ביוגרפיים המראים שהגאון מווילנא אכן היה קשור "לעולמות העליונים" באופן בלתי-אמצעי, חוויתי ותמידי. אך מצד שני – מן הדיווחים האלה עולה כמה הגר"א היה חריג בעניין זה ביחס למקובלים אחרים. ייתכן שהייחוד שלו לא הובן על ידי כל בני הדור, וגם משום כך התקשו לראותו כאיש תורת הסוד.
ר' חיים מספר על עניין אחד, הנוגע למקומם של הגילויים השמימיים בלימוד הקבלה. ידוע שגדולי המקובלים היו ניזונים מהתגלויות על-טבעיות כמקור של ידע. ר' יוסף קארו היה לומד מ"מגיד" (מלאך), שאת דבריו רשם בספר שנקרא עד היום "מגיד מישרים". האר"י היה עולה לקברי צדיקים בגליל כדי לזכות בגילוי סודות על ידי נשמת הצדיק, ואף היה מעודד את תלמידיו לעשות כמוהו. גם לרמח"ל היה מלאך-"מגיד" שממנו למד. ובכן, אם הגר"א היה מקובל בסדר גודל עולמי, היה מצופה שגם הוא יתנסה בגילויים כאלה. ר' חיים מבשר לנו, שלגר"א לא היה "מגיד" בפועל, אבל לא בגלל שלא היה ראוי לכך, אלא בגלל שלא רצה בכך. כל מקובל היה רואה הישג גדול בהתקשרות קבועה עם "מגיד" אישי, אך הגר"א לא הסכים "להתנהג" כמו שהיה מצופה מכל לומד קבלה אחר. מדוע? השאלה מרתקת, וגם התשובה עליה חשובה ביותר. נתבונן בדברים:
והעולה על כולם , הן הן גבורותיו ונוראותיו, כי לא הראה את נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל בחכמה ובדעת ובכשרון, ואחר רב יגיעותיו וכאשר חסו עליו מן השמים ונתגלו לו מעיינות החכמה רזין דרזין וסתרין דסתרין – זו היתה אצלו מתת אלקים, וזולת זה נפשו לא רצה בם, אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר רזין וסתרין עליוני עליונין ע"י מגידים מארי רזין ושרי התורה, לא נשא עיניו לזה, עמו היתה וריחקה, כי שמעתי מפיו הק' שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל, ולא הטה אזנו אליהם כלל, ואחד מן המגידים הפציר בו מאד, עכ"ז לא הביט אל מראהו הגדול, וענה ואמר לו איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו ית"ש ע"י שום אמצעי כלל וכלל, רק עיני נשואות לו ית"ש מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו ית"ש בעמלי אשר עמלתי בכל כחי, הוא ית"ש יתן לי חכמה מפיו דעת ותבונה שיתן לי לב מבין וכליותי יעשה כשתי מעיינות, ואדע כי מצאי חן בעיניו, ואיני רוצה אלא ממה שבתוך פיו, וההשגות ע"י המלאכים המגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי אין לי בהם חפץ.
 
ובכן, לפי דברי הגר"א עצמו, מה הניע אותו לדחות את כל המלאכים שהשכימו לפתחו? ברצוני לצטט כאן את פרשנותו של מורי הרב ד"ר נחום לאם, שהתייחס לפרשיה זו בספרו "תורה לשמה". הוא מביא סברה אחת, שעל פיה חשש הגר"א מפני "אנרכיה כריזמטית", פריקת עול ההלכה כתוצאה מהיסחפות אחרי חזונות מיסטיים. אולם טוען הרב לאם ש"אין זה ההסבר המלא". לדעתו, דברי הגאון מבטאים "עקרון הפרדה" שבין הפעילות האינטלקטואלית של לימוד התורה, לבין חיי-דת רגשיים:
דבריו החוזרים והנישנים על ערכה הקלוקל של הידיעה הבאה בדרך סוד וגילוי, מעידים, כי... נודע בעיני הגאון ערך מיוחד לפעולת השכל כשהיא לעצמה; לדעת הגאון המאמץ והעמל ההכרתי הם ערכים חיוביים בזכות עצמם והם מפרידים את הפעולה השכלית מן החיים הרגשיים והכאריזמטיים, ולפיכך יש לשמור בקפדנות על הפרדה זו. עקרון ההפרדה... נועד להעלות חיץ מפריד בין שתי רשויות אלו, לא רק כדי להגן על ההלכה המשתעבדת לדרכה ההפכפכת[10] והנלוזה של תורת הסוד, אלא גם כן כדי למנוע טשטוש השכל מחמת ערפול חושים החובל בכושר שיפוטו, והן כדי לחסן את איש ההלכה בפני נגיף הבטלה והצפיה לרווחים קלים ונצחונות מרשימים שאינם כרוכים בעמל רוחני ועבודה שקדנית, שהם התנאים ואין זולתם לפעולה אינטלקטואלית בת קיימא. [11]
 
לדעת הרב לאם, ההתרחקות ממגידים נובעת משתי סיבות. קודם כל, התקשרות עם גורמים רוחניים היא פעולה "כאריזמטית", לא-שכלית, המתרחשת במצב-רוח אקסטטי, ובשל כך פוגעת בצלילות הדעת ובכושר השיפוט האנליטי, קרי: פוגעת בתלמוד תורה. ומיד נעיר, שלשיקול זה אין כל זכר בדברי הגר"א, ולכן אין לקבל שזאת היתה כוונתו.[12] השיקול השני הוא שלימוד ממגידים הוא קל וללא כל מאמץ, והגאון ראה ערך בלימוד העצמאי הכרוך במאמץ ו"יגיעת בשר". הגר"א סלד מבטלה ומרווחים קלים - גם רווחים רוחניים, ולא היה שבע רצון אלא מהישגים אליהם הגיע בכוחות עצמו. שיקול זה אכן עולה מדברי הגר"א כאן.
הלך-רוח זה, הסירוב לקבל דברי תורה באופן פסיבי מאחרים ("אמצעים" בלשון הגר"א כאן), וחובת הלומד לבחון ולברר כל דבר בכוחות עצמו בלי לוותר, הוא ערך מסורתי של הלמדנות המתנגדית, ובפרט במסורת וולוז'ין. ר' חיים היה רגיל לצטט את רבו (והדברים מופיעים בספר תשובותיו של ר' חיים "חוט המשולש"), שאל לו לפוסק להיכנע בפני דעתם של אחרים, גם אם הם גדולים, אם הפסיקה מנוגדת למסקנה ההלכתית הנראית לו. עצמאות בלימוד ובמחקר אינטלקטואלי היא נכס רוחני שהניע דורות של בני ישיבות, ונדמה שבלעדיה לא יכלה המהפכה הבריסקאית לעלות בכלל על הדעת.
ואף על פי כן, גם הסבר זה אינו ממצה את כוונת הגאון כאן, ולעניות דעתי, הוא מחמיץ את הנקודה העיקרית. דחיית "המגידים" מתקשרת מהותית לתפישתו העקרונית של הגאון מווילנא לגבי התורה, שעליה הרחבנו כאן את עיוננו בעקבות תלמידו.
אמנם, על כך נעמוד בשיעור הבא בע"ה.
 
 
 

[1]  ועל שם.
[2]  רשות משמים.
[3]  "האדרות" – אדרא רבא ואדרא זוטא, שני חלקים של הזוהר.
[4]  ליתר דיוק, פיענוח ראשי התיבות "צד"ס" הוא "צניעותא דספרא". היפוך סדר המילים אינו כעת מענייננו.
[5]  מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
[6]  תיקוני זוהר, שהוא חלק מן הזוהר.
[7]  בעוונותינו הרבים.
[8]  הימים מועטים ועובדי השדה מועטים.
[9]  אי אפשר שלא להשתאות על המרחק בין אורחותיו של הגאון מווילנא לבין הנוהג המצוי בימינו, שראשי ישיבות ורבנים ליטאיים מובהקים משמשים כמקור לברכות ולמעשי מופתים.
[10] כך במקור.
[11]  לאם, נחום, תורה לשמה במשנת רבי חיים מוולוז'ין ובמחשבת הדור, ירושלים תשל"ב, עמ' 200-199.
[12]  אמנם שיקול זה מוזכר ב"נפש החיים" העומד על הצורך בשמירה על ריכוז אינטלקטואלי בלימוד, והרב לאם מצטט אותו משם, אבל קשה להכניס אותו בדברי ר' חיים בהם אנו דנים. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)