דמותה של רבקה

  • הרב יהודה עמיטל

לדמותה של רבקה / הרב יהודה עמיטל*

לפרשת חיי-שרה

בפרשתנו מטיל אברהם על אליעזר עבדו למצוא אישה ליצחק ובכך לבחור, למעשה, את האם השנייה במשפחת האבות. אך טבעי אפוא שהכתובים, ובעקבותיהם מדרשי חז"ל, ראו צורך לעמוד על תכונותיה המיוחדות של רבקה, שבזכותן נמצאה ראויה להיות אחת מאמהות האומה.

התכונה הראשונה שאנו נתקלים בה אצל רבקה היא, כמובן, מידת החסד, שבה בוחן אותה אליעזר:

והיה הנערָ אשר אֹמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אֹתה הֹכחת לעבדך ליצחק (כ"ד, יד).

הכתוב מקפיד להדגיש את חשיבותה של תכונה זו: כבר בראותו את רבקה, עוד בטרם פנה אליה בדברים, הבחין אליעזר כי "הנערָ טֹבת מראה מאד" (שם, טז); אך הוא לא התעניין בתכונה זו כלל - הוא חיפש אישה שגומלת חסדים, וכזאת מצא.

רש"י על אתר מוסיף לבאר ולהדגיש את הדבר בעמדו על המקום המרכזי שתפסה גמילות החסד בבית אברהם:

אֹתה הֹכחת - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי היא ליכנס בביתו של אברהם.

תכונה חשובה שנייה של רבקה מוצאים אנו בפגישתה הראשונה עם יצחק:

ויצא יצחק לשוח בשדה... ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק וַתִּפֹּל מעל הגמל. ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה ההֹלך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד: הוא אדֹנִי (כ"ד, סג-סד).

ומבאר המדרש (בראשית רבה ס, יד):

צפת [=ראתה] שידו שטוחה בתפילה, אמרה: ודאי אדם גדול הוא, לכך שאלה עליו.

מתפילתו של אדם ניתן ללמוד על מדרגתו. רבקה הכירה בערכה של תפילה, ועל כן גם ידעה להבחין בגדלותו של יצחק מתוך תפילתו.[1]

ויבִאֶהָ יצחק האֹהלה שרה אמו (כ"ד, סז).

מבאר רש"י על אתר:

ויביאה האוהלה - ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר: והרי היא שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

במדרש (בראשית רבה ס, טו) נאמרו הדברים באופן שונה במקצת:

כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אוהלה... היו דלתות פתוחות לרווחה... הייתה ברכה משולחת בעיסה... היה נר דלוק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה...

דברי המדרש עצמם ודרך הבאתם ברש"י מעוררים כמה שאלות: מה משמעותם של סימנים אלו - האם עניינו של מדרש זה הוא רק לספר על הנסים שהתרחשו דרך קבע בבית אמותינו? ועוד: מדוע הזכיר רש"י רק את שלושת הנסים, והשמיט את תיאור המדרש "היו דלתות פתוחות לרווחה"? ועוד: מדוע היפך רש"י את סדר הנסים במדרש ומנה קודם את הנר, אחר כך את הברכה המשולחת בעיסה ואילו את הענן הקשור על האוהל מנה באחרונה?

דומה ששלושת הדברים שמנה רש"י אינם סתם נסים. אלה הם שלושה מאפיינים של הבית היהודי, ולכל אחד מהם משמעות עמוקה.

הנר הדלוק מערב שבת לערב שבת מסמל את קדושת השבת הנמשכת על פני השבוע כולו. אם בשבת יש בבית קדושה אמתית - משפיעה השבת את קדושתה על ימות החול; ואם בימות החול אין מרגישים שום קדושה - סימן הוא שאף השבת לא עברה בעונג וקדושה אמתיים.

הברכה המשולחת בעיסה כלל אינה נס; זהו מצב נפשי. יש אנשים הדוחים אורחים שבאו לביתם בטענה שאין להם מה לתת לאורחים לאכול. אך מי שבאמת רוצה להכניס אורחים יגלה שגם כאשר נראה שאין אוכל, בסופו של דבר יש די לכולם ואיש אינו נשאר רעב. הברכה בעיסה אינה צריכה לא לעושר ולא לנס כי אם לרצון טוב. מעתה מובן גם מדוע השמיט רש"י את הדלתות הפתוחות לרווחה, שהרי הן והברכה המצויה בעיסה - היינו הך.

"ענן קשור על האוהל" מסמל רוחניות. על הפסוק בעקדת יצחק "וירא את המקום מרחֹק" (כ"ב, ד) אומר המדרש (בראשית רבה נו, ב)

וירא את המקום מרחוק - מה ראה? ראה ענן קשור בהר. אמר ליצחק: בני, רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לא! אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים - שבו לכם פה עם החמור.

הענן הקשור על ההר, שאברהם ויצחק ראוהו ואילו החמור והנערים לא יכלו לראותו, מסמל את הממד הרוחני שנתגלה בהר המוריה. וכך אף במקומנו: מעל הבית היהודי צריך להיות קשור ענן - מטרה רוחנית מעבר לקיום הפשוט, שאליה יש לשאוף אליו ושלאורה יש ללכת.

המדרש מנה את הדברים כסדר שנתקיימו בשרה וברבקה, שכיוון שמטרה רוחנית נעלה עמדה כל העת לנגד עיניהן, באו אצלן שאר הדברים מאליהם. רש"י, לעומת זאת, מונה את הסימנים מן הקל אל הכבד מתוך גישה חינוכית: ראש לכול יש להקפיד על המצוות הבסיסיות - כדוגמת השבת; אחר כך באות מצוות שבין אדם לחברו וגמילות חסד; ולבסוף, חשוב שתהיה מטרה רוחנית נשגבה - ענן קשור אל האוהל.

 

* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת חיי-שרה תשנ"ג וסוכמה על ידי מתן גלידאי.

[1] את תפילתה שלה מוצאים אנו בפרשה הבאה, שם מבאר רש"י (על פי בראשית רבה סג, ה) על הפסוק "ויעתר יצחק לה' לנֹכח אשתו" כי "זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת".