דילוג לתוכן העיקרי

דין אמירה בקידושין

קובץ טקסט

דין אמירה בקידושין

הגמרא בקידושין (ה:) מצטטת ברייתא המפרטת את התהליך ההלכתי של קידושי כסף. הבעל נותן לאשתו את הכסף או את החפץ בעל השווי הממוני ואז אומר את הנוסח "הרי את מקודשת לי". אם, ממשיכה הברייתא, האישה היא זו שנותנת את הכסף ואומרת "הרי אתה", הקידושין לא חלים, והסיבה ברורה: "קידושין" פירושם שהאיש מחיל קניין על האישה, ולכן הוא זה שצריך להעביר לה כסף או חפץ בעל ערך ממוני, כשם שמקובל בכל קניין אחר, שהקונה משלם כסף. מה שהברייתא איננה מבהירה הוא מה הדין כשהאיש נותן את הכסף אבל האישה אומרת "הרי את", או, במקרה זה, "הרי אני". האפשרות הראשונה בגמרא סוברת שהקידושין לא חלים, והאפשרות השנייה אומרת שחוששים לקידושין אלו מדרבנן. דין זה ידוע כ"נתן הוא ואמרה היא", והוא הנושא של שיעור זה.

כפי שכבר נהגנו בעבר, בכל פעם שאנו מגיעים למחלוקת או לשאלה, אפשר לפשט את הנושא דרך בידוד והבחנה בסברה הפשוטה. במקרה זה, נתחיל בהנחה שקידושין במקרה כזה יחולו. ככלות הכל, כל עוד האיש "הקונה" נתן את הכסף, אין זה משנה שהאישה עשתה את האמירה. מהי הסיבה, אם כן, שנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת? הסבר ראשוני, המתחשב בגורמים טכניים, ניתן על ידי המשנה למלך (אישות ג', ב): אם האיש אינו אומר "הרי את" איננו יכולים להיות בטוחים באשר לכוונתו האמיתית; גמירות הדעת שלו אינה ברורה. אין אנו יודעים אם הוא התכוון באמת לקדש אותה, או שמא רק נתן לה מתנה. הקידושין יחולו רק אם נחשוף את כוונתו האמיתית. למעשה, הטור מצטט רמ"ה הטוען שאם הבעל עונה לאמירת האישה על ידי אמירת "כן" או "מסכים", הקידושין חלים. העובדה ש"אמרה היא" אינה פגם מהותי בתהליך הקידושין, אלא שבהעדר אמירה מצדו, איננו יכולים לדעת את כוונתו. אם לבסוף הוא מאשר שאכן כוונתו לקדש, הקידושין חלים.

תירוץ זה, למרות הגיוניותו, בעייתי במידה מסוימת: ככלות הכל, קידושין דורשים את הסכמת האישה, ובכל זאת איננו צריכים את האמירה שלה בפועל, ואנו רואים את שתיקתה במהלך הנתינה והאמירה של הבעל כמספיקה להבעת הסכמתה. מדוע לא יתרחש דבר דומה כשהאישה עושה את האמירה והבעל נותן את הסכמתו בשתיקה? נראה, שיש פגם יסודי יותר במקרה שהאישה עושה את האמירה.

הרשב"א נותן הסבר נוסף: התורה משתמשת בלשון לקיחה כשהיא מתארת את מעשה הקידושין -"כי יקח איש אישה" - שממנה עולה שעל האיש מוטל לעשות את כל מעשה הקידושין. אם הוא אינו עושה את כל המעשה, ונעזר באשתו על מנת לסיים את המעשה, המעשה שלו אינו גמור. במקרה זה, למרות שהוא עשה את המרכיב המרכזי - נתינת הכסף - יש פגם במעשה הקידושין בכך שהיא עשתה את האמירה. הרא"ש בתוספותיו מאמץ, כנראה, כיוון דומה. הוא מנמק את התביעה שהאיש יעשה את מעשה הקידושין בשלמות במילים "כאדם הלוקח מקח, שקוצץ דמים ונותנם". לפי הרא"ש, הדרישה מבוססת על הצורך בהקבלה של קידושין לכל שאר הקניינים. לפי הרשב"א יש פה התחשבות מקומית במשמעות הפסוק. לפי שני התירוצים, הבעיה במקרה שהאישה אמרה "הרי את" היא שהאיש לא עשה את כל מה שמוטל עליו ולכן מעשה הקידושין שלו פגום.

ההסבר שהוצע לעיל מתבסס על ההנחה שהאמירה היא חלק מתהליך הקידושין. עניין זה אינו ברור לחלוטין. ניתן היה להציע שהצורך המרכזי במעשה הקידושין הוא העברת הכסף או השטר, ושלאמירה יש תפקיד משני, כמביעה את ההסכמה המשותפת של שני הצדדים המעורבים - מה שמכונה בהלכה "גמירות דעת" - ההסכמה ההדדית שהיא כה הכרחית לכל קניין הלכתי בין שני צדדים. אמירת "הרי את" היא רק הדרך שבה שני הצדדים מתקשרים ביניהם ומגלים אחד לשני את הסכמתם. עפ"י הסבר זה, האמירה אינה חלק אינטגרלי מתהליך הקידושין ומעשה הקידושין אינו נפגם כאשר האישה עושה את האמירה; אין זה חלק ממעשה הקידושין בפועל אלא רק מגדיר. הבנה זו של האמירה מועלית על ידי הרמב"ן בסוגיה, והיא נתמכת על ידי הגמרא (ו.) העוסקת במקרה של "עסוקים באותו עניין". אם שני הצדדים מתכננים את החתונה (למשל נפגשים עם בעל האולם, הולכים לקנות בגדים) והחתן נתן לאישה כסף היא מקודשת גם מבלי שהחתן הוציא בפיו את האמירה. נראה מכאן, שתפקיד האמירה הוא לגלות את הכוונה של בני הזוג. כשכוונתם ברורה, בגלל ההכנות לחתונה למשל (הרקע למעשה הנתינה מצביע על מגמת הנתינה - אפשר לומר כמעט בוודאות שהכסף ניתן לשם קידושין), אנו יכולים להתעלם מהצורך באמירה.

למרות זאת, ישנה תמיכה להסבר החלופי - שאמירה אינה רק מאשרת את הסכמתם ההדדית של הצדדים אלא מהווה חלק מהותי ממעשה הקידושין. רש"י בפירושו לגמרא אינו מצריך אמירה כשהקידושין נעשים על ידי שטר. זוהי סברה הגיונית כיוון שהשטר מוכיח על הכוונה במעשה ואינו מותיר שום מקום לטעות. עפ"י פירוש זה התפקיד המרכזי של האמירה הוא, אכן, לגלות על כוונתם של בני הזוג, וכשזו ברורה אפשר להתעלם מהצורך באמירה. הבנה זו מסתדרת עם ההבנה הראשונית שלנו לגבי אמירה. לעומת זאת, בפירושו לרי"ף, אומר רש"י שאפילו בקידושי שטר צריך הבעל לומר את הנוסח "הרי את". במקרה של קידושין בשטר אין ספק לגבי הכוונה של הגורמים המעורבים. השטר מביע בבירור את כוונתם. אם מטרת האמירה הייתה טכנית בלבד - לגלות על דעתם, קידושי שטר לא היו מצריכים אמירה. נראה בבירור, שלרש"י (בפירוש על הרי"ף) אמירה היא חלק מתהליך הקידושין הפורמלי והיא נצרכת אפילו במקרה שהכוונות ברורות.

אם נקבל דעה זו, נוכל להסביר את הסתייגות הגמרא ממקרה שהאישה אמרה "הרי את". מעשה הקידושין הוא צירוף של שני גורמים - המעשה הפיזי של הנתינה, והמעשה בפה של האמירה. כדי שהבעל ייחשב כמי שעשה את כל מעשה הקידושין (דרישה שנובעת, לפי הרשב"א, מהפסוק "כי יקח איש אשה") עליו לבצע את שני המרכיבים. נתינת הכסף ללא אמירת נוסח הקידושין, פוגמת במעשה הקידושין של הבעל, אינה מסווגת כ"יקח", וממילא אינה יוצרת קידושין.

אם נדחה הבנה זו, ונבין שהאמירה היא רק דרישה משנית המאשרת לנו את כוונת הצדדים, חוזרת שאלתנו: מדוע העובדה שאמרה היא פוגמת במעשה הקידושין אם אמירה אינה חלק מהותי מתהליך הקידושין? איננו יכולים לראות פגם במעשה בכך שהבעל אינו אומר את נוסח הקידושין. יש פה "יקח", מעשה מושלם, אפילו ללא גילוי הדעת בפועל.

לאור זאת, אנו מוכרחים למצוא הבנה אחרת לחוסר החלות של הקידושין במקרה של "אמרה היא", וכאן אנו מגיעים לגישה שונה בהבנת הסוגיה המייצגת מתודיקה שימושית ונפוצה למדי (ראה נקודות מתודיות בסוף השיעור). אפשר לומר שמעורבות האישה פוסלת את מעשה הקידושין לא מפני שהיא מונעת את הבעל מלהשלים את המעשה שלו. רש"י לומד עיקרון אחר מהפסוק "כי יקח איש אשה": התורה דורשת שבמעשה הקידושין יהיה האיש בלבד מעורב. אם האישה משתתפת במעשה הקידושין בכל צורה שהיא, הקידושין לא חלים, ולא רק מפני שהיא ביצעה משהו שהיה על האיש לבצע. העיקרון "כי יקח - ולא כי תילקח" מגדיר שני תפקידים שונים בתהליך ההלכתי של הקידושין: האחד אקטיבי - התפקיד של האיש, והשני פסיבי - התפקיד של האישה. אמירה שלה פוגמת בקידושין מכיוון שהיא הופכת להיות משתתפת פעילה במקום משתתפת סבילה בתהליך הקידושין. הקידושין אינם מתאימים לצורה שבה רצתה התורה שהם יתבצעו. אפילו אם אמירה היא דרישה שולית בלבד, השתתפות האישה פוגמת במעשה הקידושין מכיוון שהיא מפירה את האיזון שאותו דרשה התורה בביצוע מעשה הקידושין הפורמלי.

סיכום:

נתן הוא ואמרה היא - מצב שבו האישה, ולא הבעל, ביצעה את האמירה - יכול להיות פגום בכך שמעשה הקידושין לא הושלם מצדו של הבעל - הוא לא עשה את כל המעשה הנדרש ממנו מבחינה הלכתית, או בכך שהאישה אימצה לעצמה תפקיד אקטיבי, המנוגד לכוונת התורה כפי שנוסחה על ידי הפסוק "כי יקח".

הנפקא מינה לשאלה זו היא פשוטה ויסודית. מה יקרה במקרה שבו מבחינה תיאורטית הבעל אינו נדרש לעשות את האמירה והאישה אמרה את נוסח הקידושין? במקרה זה, ייתכן שלא נוכל לפסול את קידושי הבעל בשל מעשה לא גמור, שכן הוא הוא עשה את כל מה שנדרש ממנו. לעומת זאת, אם נראה את השתתפותה הפעילה של האישה כפגיעה במעשה הקידושין, ייתכן שנפסול את הקידושין גם במקרה כזה. דבר זה מביא אותנו למחלוקת מעניינת הנוגעת לדין "עסוקים באותו עניין". הזכרתי קודם מקרה שבו שני הצדדים עסוקים בהכנות לחתונה ובו הבעל נותן כסף לאישה מבלי לפרש את כוונתו. במקרה כזה הגמרא אינה דורשת אמירה - הקידושין חלים. מה יקרה אם במקרה כזה האישה תאמר "הרי אתה"? הרא"ש בתוספותיו מכשיר את הקידושין בטענה שהבעל עשה את כל מה שהיה מוטל עליו. לעומתו פוסל התוספות רי"ד את הקידושין - למרות שהבעל אינו צריך לעשות אמירה במקרה זה, האמירה של האישה פוסלת את הקידושין כיוון שהאישה אינה מבצעת את התפקיד שנדרש ממנה במהלך הקידושין. נראה שראשונים אלו חולקים בסיבה שאמירה שלה פוסלת את הקידושין: האם הפסול באמירה שלה משקף מעשה לא מושלם מצדו של הבעל, ואז מקרה זה הוא יוצא דופן כיוון שהבעל ביצע את כל המעשה שהיה מחויב בו, ואין זה משנה שהיא הוסיפה את האמירה, או שמא האמירה שלה פוגמת כיוון שהיא מצביעה על השתתפותה הפעילה במעשה הקידושין, ואז גם במקרה זה הקידושין לא יחולו כיוון שהאישה ממשיכה לקחת חלק פעיל בתהליך.

מקרה נוסף שניתן לדון בו הוא שהבעל כבר ביצע את מעשה הקידושין והאישה חוזרת על האמירה שהוא כבר ביצע. לכאורה, מקרה כזה יכול להעמיד אותנו בפני נפקא מינה דומה. הבעל ממלא את תפקידו אך האישה עדיין לוקחת חלק פעיל בתהליך הקידושין. מקרה כזה של אמירה כפולה אינו מופיע בראשונים, אך מקרה דומה, של נתינה כפולה, אכן מופיע: הגמרא בקידושין (ז.) מציינת שאם הבעל הוא אדם חשוב ומכובד, הקידושין יכולים להתבצע באופן הבא: האישה נותנת לו כסף, והכבוד שהוא נותן לה בכך שהוא (כאדם מכובד) מקבל ממנה את הכסף, נחשב כבעל ערך ממוני. מקרה זה נחשב כאילו הבעל בעצמו נתן לה כסף, והוא ידוע כמקרה של "אדם חשוב". איך מקרה זה קשור למקרה שלנו - נתן הוא ואמרה היא? כאן היא לא ביצעה אמירה אלא נתינה - העברה של כסף. זהו מקרה של נתינה כפולה כיוון שהיא נתנה לו חפץ בעל ערך והוא (על ידי הקבלה שלו) נתן לה דבר בעל ערך; האם הקידושין יחולו או לא? הרשב"א דורש שהבעל יחזור על האמירה לאחר שהוא מקבל את הכסף מהאישה, על מנת להצהיר שהכבוד שהוא נתן לה על ידי קבלת המתנה - ולא הכסף שהיא נתנה - הוא כסף הקידושין. בסופו של דבר אנו דורשים את אמירתו על מנת להוציא מגדר הקידושין את הנתינה של האישה, מכיוון שהשתתפותה האקטיבית יכולה לפגום במעשה הקידושין. לעומתו, תוספות (ה:) אינם דורשים אמירה נוספת מצדו של הבעל על מנת לפסול את נתינתה; איננו מודאגים מהנתינה שלה כיוון שהבעל עשה את הנתינה שלו ובכך מילא את תפקידו במעשה הקידושין.

נקודות מתודיות:

לעתים קרובות, אנו נתקלים בסוג כזה של שאלה: האם משהו פסול מכיוון שחסר בו מרכיב נדרש, או מכיוון שיש בו גורם מפריע שפוסל את הדבר? בניסוח הישיבתי השאלה מנוסחת כך: "האם זהו חיסרון או פסול (פגם ממש כתוצאה מגורמים מפריעים הכלולים בעניין)"? שאלה זו היא רבת משמעות, בייחוד במקרים של פעולות בין אישיות - פעולות שיוצרות קשר בין אנשים. האמירה של האישה יכולה למנוע מהבעל לבצע את חלקו בקידושין, או לפסול את הקידושין מכיוון שהאישה מתנהגת שלא לפי ההלכה.

כדי לבחון את השאלה נסה לאתר מקרים שבהם קיימים שני המרכיבים. נסה למצוא מקרים שבהם אין שום חסרון מעשה מצד מי שנדרש לעשות אותו, אך בכל זאת ייתכן פסול בגלל התערבות הצד השני.

בכל מקרה שבו שני גורמים נצרכים על מנת ליצור תוצאה מסוימת, עלינו לבחון האם כל אחד מהם הכרחי או שמא אחד הגורמים הוא משני בלבד. במקרה זה, אנו נדרשים לאמירה ולנתינה על מנת ליצור קידושין: האם שניהם חלקים עיקריים של התהליך, או שמא האמירה היא מרכיב טפל שתפקידו לברר שהייתה פה דעת, ובכך להבטיח את חלות הקידושין באמצעות העברת הכסף?

סיכום / מחשבה:

1. הזכרתי פעמים אחדות את תפקיד האישה בקידושין כתפקיד פסיבי. נושא הלכתי זה הוא בלתי מעורער, אך אין הוא משקף בהכרח את תפקיד האישה בחברה. השיעור אינו מטפל בנושא זה, שכשלעצמו הוא חשוב מאוד, כמובן. כבסיס לדיון כזה, עלינו להגדיר תחילה עד כמה משפיעות מציאויות הלכתיות על שאלות קיומיות. נושא זה ראוי לטיפול בפני עצמו, ולא התייחסנו אליו כלל בשיעור זה.

2. אין להבין דיון עיוני זה כמתן אישור לחתונות בעלות טקס כפול. ראשית, אנו פוסקים שהתערבותה של האישה בתהליך הקידושין מבטלת את הקידושין מדאורייתא, ואנו מכירים בקידושין רק לחומרא, מדרבנן (יישום חומרא זו הוא בהצרכת מתן גט אם בני הזוג רוצים להיפרד). אך חשוב עוד יותר לומר, שבטקס כפול כרוכות בעיות רבות נוספות, שאת רובן ניתן, אמנם, לפתור בשעת הצורך בדיעבד. מטרת שיעור זה אינה לטפל בנושא טיפול מקיף, הלכה למעשה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)