דיבוק חברים

מאת גלעד רוזנברג (מחזור ל"ד)

א. הקדמה[1]

אחד מקנייני תורה הוא דיבוק חברים. נדמה שלמרות שקל לכתוב את צמד המילים הללו, לא מספיק ברור איך מגיעים לידי דיבוק חברים מציאותי וממשי. לא פעם אנו נתקלים בחבורות כאלו ואחרות שקמות על רקע כזה או אחר, אך הן ממהרות להסתכסך ולפול למכשולים שמונעים מהחבורה להתקדם.

אנו ננסה לעקוב אחר דרך שהתווה ר' נחמן מברסלב, המסייעת להעמיד חבורה אמיתית ולמצוא את האמצעים לעזור לה להתקיים לאורך זמן.

אך לפני הכל, הקדמה.

בסוף ימיו עבר ר' נחמן מברסלב לספר סיפורים, כמו כבר הבין שדרך הלימוד השגרתית לא מגיעה לכל ערוצי הנפש, ומה שאין בלימוד יש בסיפור. בסיפור הספציפי אותו נלמד, מציע ר' נחמן דרך להפוך לחבורה, ואנחנו ננסה להתוות את הדרך מתוך הסיפור. הסיפור הוא חלק מסיפור רחב יותר - מעשה משבעה קבצנים - בו מסופר על זוג שאבד ביער וקיבל עזרה משבעה קבצנים פלאיים, ולאחר חתונת הזוג בכל יום משבע הברכות מגיע לבקר קבצן אחר. אנו נעסוק בקבצן של היום החמישי.

ב. המסע אל האילן

המחלוקת בכת החוקרים

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי גַּם-כֵּן הָיוּ שְׂמֵחִים וְזָכְרוּ הַזּוּג אֶת הַבֶּעטְלֶיר[2] שֶׁהָיָה לוֹ חֲטוֹטָרוֹת, (שֶׁקּוֹרִין הוֹקֶיר) וְהָיוּ מִתְגַּעְגְּעִים מְאד: אֵיךְ לוֹקְחִים בְּכָאן אֶת אוֹתוֹ הַבֶּעטְלֶיר הַהוֹקֶיר, כִּי אִם הָיָה הוּא בְּכָאן הָיְתָה הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאד! וְהִנֵּה הוּא בָּא, וְאָמַר: הִנֵּנִי! הִנֵּה בָּאתִי עַל הַחֲתֻנָּה וְנָפַל עֲלֵיהֶם, וְחִבֵּק וְנִשֵּׁק אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם: בַּתְּחִלָּה בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם שֶׁתִּהְיוּ כָּמוֹנִי, וְעַתָּה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם בְּמַתָּנָה לַדְּרָשָׁה שֶׁתִּהְיוּ כָּמוֹנִי וְאֵין אֲנִי בַּעַל חֲטוֹטָרוֹת (הַיְנוּ הוֹקֶיר) כְּלָל רַק אַדְּרַבָּא יֵשׁ לִי כְּתֵפַיִם כָּאֵלּוּ (שֶׁקּוֹרִין פְּלֵייצֶיס), שֶׁהֵם בְּחִינַת "מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה" וְיֵשׁ לִי הַסְכָּמָה עַל זֶה:

.....כִּי פַּעַם אַחַת הָיוּ כַּת אַחַת שֶׁהָיוּ חוֹקְרִים: בַּאֲשֶׁר שֶׁכָּל חַיָּה יֵשׁ לָהּ צֵל מְיֻחָד, שֶׁבָּזֶה הַצֵּל דַּיְקָא הִיא רוֹצָה לָנוּחַ שָׁם וְכֵן יֵשׁ צֵל מְיֻחָד לְכָל חַיָּה וְחַיָּה כִּי כָּל חַיָּה וְחַיָּה בּוֹחֶרֶת לָהּ אֵיזֶה צֵל, וּבְאוֹתוֹ הַצֵּל דַּיְקָא הִיא רוֹצָה לִשְׁכּן שָׁם, כְּפִי הַצֵּל הַמְיֻחָד לָהּ וְכֵן יֵשׁ לְכָל עוֹף וָעוֹף עָנָף מְיֻחָד, שֶׁבְּאוֹתוֹ הֶעָנָף דַּיְקָא הוּא רוֹצֶה לִשְׁכּן וְעַל כֵּן חָקְרוּ אִם יְכוֹלִים לִמְצא אִילָן כָּזֶה, אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל הַחַיּוֹת שֶׁכָּל הַחַיּוֹת יִהְיוּ בּוֹחֲרִים וְיִתְרַצּוּ לִשְׁכּן בְּצֵל אוֹתוֹ הָאִילָן, וְעַל עֲנָפָיו (שֶׁל אוֹתוֹ הָאִילָן) יִשְׁכְּנוּ כָּל צִפֳּרֵי שְׁמַיָּא וְחָקְרוּ שֶׁנִּמְצָא אִילָן כָּזֶה, וְרָצוּ לֵילֵךְ לְשָׁם אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן כִּי הָענֶג הַמֻּפְלָא שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִילָן אֵין לְשַׁעֵר כִּי יֵשׁ שָׁם כָּל הָעוֹפוֹת וְכָל הַחַיּוֹת, וְשָׁם אֵין שׁוּם הֶזֵּק מִשּׁוּם חַיָּה וְכָל הַחַיּוֹת וְכוּ' מְערָבִים שָׁם, וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים שָׁם, וּבְוַדַּאי הוּא תַּעֲנוּג מֻפְלָג מְאד לִהְיוֹת שָׁם אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִילָן וְחָקְרוּ לְאֵיזֶה צַד צְרִיכִים לֵילֵךְ לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן וְנָפַל מַחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם עַל זֶה, וְלא הָיָה מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם כִּי זֶה אָמַר שֶׁצְּרִיכִים לֵילֵךְ לְצַד פְּלוֹנִי לְמִזְרָח, וְזֶה אָמַר לְמַעֲרָב, וְזֶה אָמַר לְכָאן וְזֶה לְכָאן וְכוּ' עַד שֶׁלּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַכְרִיעַ לְאֵיזֶה צַד צְרִיכִים לֵילֵךְ לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן.

(סיפורי מעשיות משנים קדמוניות לר' נחמן מברסלב, מעשה משבעה קבצנים, היום החמישי).

הסיפור מתחיל מכת שחוקרת. בשפתו המיוחדת של ר' נחמן הדבר משול - כמעט - לכפירה בעיקר. לחקור פירושו להתבונן מבחוץ, לא להיות מקושר ולא להיות בתוך הסיפור - לשבת ביציע ולא לשחק במגרש.

לגישה כזו יש תוצאות מיידיות - מיד מתגלה ביניהם המחלוקת שלא ניתן להכריעה. בחיפוש אחר אותו אילן גדול, אשר בצילו כולם יכולים לשכון בלי מלחמה ובלי ריב, מקום שהוא מעין אחרית הימים שבהם גר עוף עם חיה וזאב עם כבש - דווקא בחיפוש אחרי מקום שכזה מתגלה המחלוקת. אותו אילן פלאי הוא המקום שבו יושבת כבר חבורה בנחת, בלי שאף אחד מאיים על מקומו של השני, בלי מחלוקת ובלי ריב - פשוט יושבים כל אחד בצילו של האילן. אבל הכת לא מצליחה להגיע לאילן. נדמה שהדברים כרוכים זה בזה: ברגע שהחומר שמדבק את הכת הוא החקירה, ההתבוננות מבחוץ, אזי קשה להגיע ולהתקדם למקום כלשהו. ניתן לנסח זאת על דרך החיוב: אם חבורה שואלת את עצמה מהו הדבק ומה החומר שיחזיק חבורה ביחד, לפי פתיחת הסיפור נאמר שהדרך היא להתרחק מ'החוץ' - לקפוץ פנימה לתוך הסיפור, לשאול כיצד אני 'נכנס' פנימה ולא מה אני חושב על, לא איך אני מחדד את ההבדלים אלא כיצד אני נותן מעצמי. זהו הצעד הראשון לדיבוק חברים.

 

 

הדרך להגיע לאחדות

וּבָא חָכָם אֶחָד, וְאָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם חוֹקְרִים בְּאֵיזֶה צַד לֵילֵךְ אֶל הָאִילָן, חִקְרוּ מִתְּחִלָּה מִי וָמִי הָאֲנָשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן כִּי אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן לָאו כָּל אָדָם יָכוֹל לָבוֹא אֶצְלוֹ, כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַמִּדּוֹת שֶׁל הָאִילָן כִּי זֶה הָאִילָן יֵשׁ לוֹ שְׁלשָׁה שָׁרָשִׁים:

שׁרֶשׁ אֶחָד הוּא אֱמוּנָה, וְהַשֵּׁנִי - הוּא יִרְאָה, וְהַשְּׁלִישִׁי - הוּא עֲנִיווּת וֶאֱמֶת - הוּא גּוּף הָאִילָן וּמִשָּׁם יוֹצְאִים עֲנָפִים וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הָאִילָן, כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדּוֹת הַלָּלוּ הַנַּ"ל.

חכם שמגיע מגלה להם שעד שהם חוקרים לאן המקום שהם צריכים להגיע, קודם כל צריך לבדוק מי ומי ההולכים. בנקודה זו טמון סוד נוסף של החבורה עליו מצביע ר' נחמן. חבורה שעסוקה רק בשאלת היעד, לאן מגיעים ואיך מגיעים, לא בטוח שתגיע ליעד, אבל תגיע לויכוחים ומחלוקות. אם עסוקים במי האנשים שהולכים, זו כבר דרך אחרת לגמרי. המהפך שעושה כאן החכם ראוי לתשומת לב מדוקדקת; משאלה היעד והסיום מעביר החכם את השאלה לשאלה האישית - מיהם האנשים שמדביקים את החבורה ביחד.

דומה שאפשר לתת הסבר לדברים. כשמתקבצים אנשים יחד, כל אחד בא מתוך האינטרס שלו ומהסיבה שלו. כשמסמנים יעד, ולא משנה עד כמה היעד הזה מכיל את כולם - מין אילן פלאי שלכולם יש שם מקום - עדיין כל אחד ירצה להגיע מצד אחר, כלומר האינטרס האישי יצוץ ממקום כלשהו ויכווין כל אחד אחרת. גם כאשר תגיע אותה חבורה להחלטה, קרוב לודאי שזו תהיה החלטה שיש בה כאב, שיש בה צמצום של אחד והגבלה של אחר.

אולם, אם החבורה תעסוק קודם בשאלה מי ומי ההולכים, אז הפוקוס כבר משתנה. במקום לעסוק במשהו שנמצא 'שם', במין יעד רחוק, עוסקת החבורה בגורם האנושי באופן אישי. הבירור מיהו כל אחד מההולכים יוצר סוג של דבק חזק; דבק שבנוי על העובדה שלכל אחד יש מקום למרות השונות. כלומר, החכם מגלה שהדרך לאילן עוברת במקום האישי.

לאילן יכול להגיע רק מי שיש בו את מידות האילן - אמונה, יראה, ענווה ואמת. ומאחר שהחכם בסיפור לא מסביר את פשרם של מידות אלו נמשוך גם אנו את ידינו - לבנתיים - מלתת לדברים אלו פשר ונותיר אותם לרגע בחלל הדף.

וְאֵלּוּ הַכַּת הַנַּ"ל הָיָה בֵּינֵיהֶם אַחְדוּת גָּדוֹל מְאד, וְלא רָצוּ לְהִתְפָּרֵד זֶה מִזֶּה שֶׁקְּצָתָם יֵלְכוּ אֶל הָאִילָן וּקְצָתָם יִשָּׁאֲרוּ כִּי לא הָיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לָבוֹא אֶל הָאִילָן, כִּי לא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם כִּי אִם קְצָתָם שֶׁהָיוּ בָּהֶם מִדּוֹת הַנַּ"ל אֲבָל הַשְּׁאָר לא הָיוּ בָּהֶם אֵלּוּ הַמִּדּוֹת וְעַל כֵּן נִתְעַכְּבוּ כֻּלָּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְגֵעִים וְטוֹרְחִים שְׁאָר אַנְשֵׁי הַכַּת הַנַּ"ל, עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּהֶם גַּם-כֵּן הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לָבוֹא אֶל הָאִילָן וְכֵן עָשׂוּ וְיָגְעוּ וְטָרְחוּ עַד שֶׁבָּאוּ כֻּלָּם לְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל וַאֲזַי, כְּשֶׁבָּאוּ כֻּלָּם לְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל, אֲזַי בָּאוּ כֻּלָּם עַל דַּעַת אַחַת, וְהִסְכִּימוּ כֻּלָּם עַל דֶּרֶךְ אַחַת לֵילֵךְ בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ אֶל הָאִילָן הַנַּ"ל, וְהָלְכוּ כֻּלָּם.

ר' נחמן מציג כאן תפנית ספרותית מפתיעה ופלאית. ברגע שהחבורה שמעה שהדרך לאילן עוברת דרך הבירור האישי, כבר מתגלה ביניהם אחדות גדולה ואין הם רוצים להתפרד. למרות שכנראה לחלק יש את המידות הללו ולחלק אין, עדיין הם מעדיפים שכולם ילכו יחדיו. ההתמסרות הכללית שמופיעה כאן אף היא מהחומר המדבק של החבורה: ללא ההתמסרות, חלק מן החבורה היה הולך עכשיו, וחלק בשבוע הבא, וחלק אולי כלל וכלל לא. אבל ברגע שיש התמסרות, אז גם יש החלטה ללכת ביחד.

השלב הבא הוא היגיעה והטרחה; אין זו עבודה קלה ופשוטה, אלא יש כאן מאמץ. אולי לא כולם עובדים במידה שווה, אבל ההתמסרות והיגיעה מובילות לפלא נוסף, והוא שכעת יש ביניהם אחדות גדולה. ההסכמה על דרך אחת לא מתוארת כתהליך של מחשבה ובירור עמוק בדבר עצמו. הם לא עסקו בשאלת הדרך, ואיכשהו, באופן לא מוסבר, העיסוק שלהם במידות ובעבודה הפנימית הוביל להחלטה מוסכמת על הדרך ללכת לאילן.

הפרדוכס באילן

עד לנקודה זו עסקנו באנשים הרוצים ללכת לאילן, באנשים שנדבקים כחבורה אחת. כעת ר' נחמן חושף בפנינו איזה מקום פלאי הוא כזה שיכול להכיל את כל האנשים השונים, את כל הדעות ואת כל הגוונים.

וְהָלְכוּ אֵיזֶה זְמַן עַד שֶׁהָיוּ רוֹאִים (מֵרָחוֹק) אֶת הָאִילָן וְהִסְתַּכְּלוּ וְרָאוּ, וְהִנֵּה אֵין הָאִילָן עוֹמֵד בְּמָקוֹם כְּלָל כִּי אֵין לָאִילָן מָקוֹם כְּלָל וּמֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לָבוֹא אֵלָיו? וַאֲנִי (הַיְנוּ זֶה הַהוֹקֶיר) הָיִיתִי גַּם-כֵּן שָׁם עִמָּהֶם וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֲנִי יָכוֹל לְהָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאִילָן כִּי זֶה הָאִילָן אֵין לוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לְגַמְרֵי... וּבְחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה שֶׁיֵּשׁ לִי, (הַיְנוּ לְבַעַל הַחֲטוֹטָרוֹת) הִיא בְּחִינַת סוֹף הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי, שֶׁמִּשָּׁם וּלְמַעְלָה אֵין מָקוֹם כְּלָל עַל כֵּן אֲנִי יָכוֹל לִשָּׂא אֶת כֻּלְּכֶם אֶל הָאִילָן שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לְגַמְרֵי (כִּי זֶה בַּעַל הַחֲטוֹטָרוֹת הוּא כְּמוֹ בְּחִינַת מְמֻצָּע בֵּין הַמָּקוֹם וּבֵין לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי כִּי יֵשׁ לוֹ בְּחִינָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת סוֹף הַמָּקוֹם מַמָּשׁ, שֶׁמִּשָּׁם וָהָלְאָה אֵין נִמְצָא תֵּבַת מָקוֹם כְּלָל כִּי מִשָּׁם וּלְמַעְלָה הִיא בְּחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לִשָּׂא אוֹתָם מִתּוֹךְ הַמָּקוֹם, לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם וְהָבֵן) וְלָקַחְתִּי אוֹתָם, וְנָשָׂאתִי אוֹתָם לְשָׁם אֶל הָאִילָן הַנַּ"ל.

באופן מפתיע, לאילן אין מקום כלל, וקשה לנו להבין זאת - אם האילן קיים איך אין לו מקום? ואם אין לו מקום איה קיומו? הפרדוכס שיש כאן עולה מאליו: דווקא המקום שאמור להוות מחסה לכולם, שאמור היה להיות המקום בו לכל אחד יש מקום - דווקא לאותו אילן אין מקום. כולם רואים את האילן, כל בני החבורה עומדים ומשתוממים יחדיו, רואים את אותו אילן שהוא מחוז חפצם, אך באותו רגע של גילוי מתברר שהוא לא בר הגעה.

ג. מעט המחזיק את המרובה

חלק מהסוד ופיצוחו טמון בעובדה שיש מקום פלאי שהוא 'מעט המחזיק את המרובה'.

על מנת להבין איך מתקיים אותו 'מעט המחזיק את המרובה' לוקח אותנו ר' נחמן צעד אחד נוסף ומנסה להסביר ולבאר משהו מהפרדוכס. לצורך כל נעיין בשתי תורות מליקוטי מוהר"ן:

בִּימֵי הַמַּגִּיד, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה אִישׁ עָשִׁיר וּמְיֻחָס, וְהָיָה מִתְנַגֵּד לְאַנְשֵׁי הַמַּגִּיד, וְסִפְּרוּ לוֹ אֲנָשָׁיו מִזֶּה הָאִישׁ, וְאָמַר לָהֶם שֶׁיִּרְאוּ לְקָרֵב אוֹתוֹ אֵלָיו, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה מְאד וּלְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲזר לָהֶם, וְכֵן עָשׂוּ עַד שֶׁעֲזָרָם ה' שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתוֹ לְהַמַּגִּיד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְנַעֲשָׂה אִישׁ כָּשֵׁר יְרֵא שָׁמַיִם, אַךְ הִתְחִיל לֵירֵד מִנְּכָסָיו, וְאָמַר הַמַּגִּיד, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאֵלּוּ שְׁנֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, הַיְנוּ תּוֹרָה וּגְדֻלָּה, כִּי 'הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים-לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין' (בָּבָא בַּתְרָא כה:). נִמְצָא כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַחְכִּים עוֹמֵד לְדָרוֹם עַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲשִׁיר, כִּי כְּשֶׁהוּא בְּדָרוֹם אֲזַי אֵינֶנּוּ בְּצָפוֹן וַעֲשִׁירוּת בְּצָפוֹן, וְכֵן לְהֵפֶךְ כִּי-אִם, אִם הוּא בְּתַכְלִית הָעֲנִיווּת שֶׁהוּא אַיִן מַמָּשׁ, אֲזַי אֵינוֹ עוֹמֵד בְּשׁוּם צַד כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא בְּצָפוֹן אוֹ בְּדָרוֹם מֵאַחַר שֶׁהוּא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַל-כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה תּוֹרָה וּגְדֻלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּגוֹן משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ:  

(ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה קס"ב).

בתורה זו אומר ר' נחמן שלהבדיל מהמגיד הקדוש ממזריטש, שהבין שאי אפשר שתורה וגדולה יהיו במקום אחד, ר' נחמן מציע דרך אפשרית לכך. הדרך היא 'אם הוא בתכלית העניוות שהוא אין ממש אזי אינו עומד בשום צד'. ר' נחמן ממשיך רעיון זה מכיוון אחר בתורה אחרת:

כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל.
כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ'. כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ג) "צוּר לְבָבִי". וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נֶאֱמַר (שְׁמוֹת ל"ג) "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" - שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ (כמובא בפרש"י שם, והוא ב"ר שם). נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל:

(ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה נ"ו).

מה קורה ברגע שאני עומד מול פרדוכס, מול מחזה שכזה שהוא כל כך לא הגיוני - האם יש מקום או אין מקום, האם ללכת ימינה או שמאלה האם להצפין או להדרים? ר' נחמן מציע אפשרות נוספת: האחיזה הפשוטה שלנו מגלה שוב ושוב שיש סתירה, שזה או-או, אך ברגע זה יכול להיווצר פלא ומופת. במקום של אין ואפס, במקום שאין שייך מקום שם כבר אין סתירה.

באם לאדם יש לב, רגיש ופועם אך דומה שמעל לכל, מכיל, אזי זו הדרך שאותו לב מועט וקטן יחזיק הרבה. ככל שמדד הלבביות של האדם עולה, כך גם שייך אצלו פחות מקום. הלב הוא המקום שבו יכולים להתקיים להם יחדיו, אנשים שונים מחבורות שונות ובעלי דעות שונות, באם יש להם מקום בלב.

אם החבורה מחפשת לה מקום לשכון, אז שתתחיל לחפש בליבה, וליתר דיוק שכל אחד מן האנשים יתחיל בליבו שלו: האם יש בלב מקום לכל האנשים מסביב, האם אני מתבצר בעמדתי ומגיע לחבורה כדי להוכיח אחת ולתמיד מי צודק וסוף סוף אצליח להשמיע את עמדתי; או שאולי אני מגיע עם לב פתוח להכיל ולהיות מוכל, ליצור מקום שבו לא שייך מקום כלל, שבו אנשים לא תופסים מקום אלא מקבלין דין מן דין ובאופן פלאי חיים זה לצד זה, איש איש בצילו, בהכלה ובקבלה.

היכולת להסתכל באופן מלא לב שמכיל את הכל ופתוח למקומות שאינם גלויים ברגע זה לנגד עיננו היא היכולת של אדם שיש בו לב ישראלי, אדם שפוסע בדרכו של הקב"ה בבחינת 'מה הקב"ה יש לו לב, אף אתה הייה לך לב'[3].

ד. לפני סיום

צעד אחד אחרון נותר לנו ללכת, והוא השאלה מה מתרחש ברגע שהחבורה מגיעה לאילן הפלאי.

וַאֲנִי (הַיְנוּ זֶה הַהוֹקֶיר) הָיִיתִי גַּם-כֵּן שָׁם עִמָּהֶם וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֲנִי יָכוֹל לְהָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאִילָן כִּי זֶה הָאִילָן אֵין לוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לְגַמְרֵי... וּבְחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה שֶׁיֵּשׁ לִי, (הַיְנוּ לְבַעַל הַחֲטוֹטָרוֹת) הִיא בְּחִינַת סוֹף הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי, שֶׁמִּשָּׁם וּלְמַעְלָה אֵין מָקוֹם כְּלָל עַל כֵּן אֲנִי יָכוֹל לִשָּׂא אֶת כֻּלְּכֶם אֶל הָאִילָן שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם לְגַמְרֵי (כִּי זֶה בַּעַל הַחֲטוֹטָרוֹת הוּא כְּמוֹ בְּחִינַת מְמֻצָּע בֵּין הַמָּקוֹם וּבֵין לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי כִּי יֵשׁ לוֹ בְּחִינָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל בְּחִינַת מֻעָט מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת סוֹף הַמָּקוֹם מַמָּשׁ, שֶׁמִּשָּׁם וָהָלְאָה אֵין נִמְצָא תֵּבַת מָקוֹם כְּלָל כִּי מִשָּׁם וּלְמַעְלָה הִיא בְּחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם לְגַמְרֵי וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לִשָּׂא אוֹתָם מִתּוֹךְ הַמָּקוֹם, לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם וְהָבֵן) וְלָקַחְתִּי אוֹתָם, וְנָשָׂאתִי אוֹתָם לְשָׁם אֶל הָאִילָן הַנַּ"ל.

אותו הוקיר לקח את החבורה אל האילן, אך אותנו הותיר ללא המשך לסיפור: האם החבורה המשיכה בדרכה? האם הסתדרה באילן, ואכן כל אחד ואחד מצא את ליבו?

דומה בעיני שהאילן, בדיוק בגלל שאין לו מקום, גם אי אפשר לאחוז בו. דהיינו, ברגע שאני מבין שאני כבר שם, שאני אוחז באילן ושוכן תחת הצל - אזי האילן חומק לו למקום (או לאי-מקום) אחר, והמסע מתחיל שוב מחדש.

ר' נחמן לא ממשיך את הסיפור, אבל ב'מסמכים שלי' מצאתי משהו שכתב איזה מאן דהו...

וחבורה זו, היינו האנשים שהלכו אל האילן, מצאו איש איש את צילו ושכנו להם בשמחה ובטוב לבב והרגישו די טוב עם עצמם, מדושני עונג וקצת גבהי לב על כך שמצאו את המקום.

והנה, אך לילה חלף ובוקר עלה, גילו הם להפתעתם שאין לאילן מקום, היינו שאינם תחת האילן, ומצאו עצמם חוקרים איך מגיעים לאותו אילן...

והכל התחיל מחדש.