דור המבול ודור הפלגה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

דור המבול ודור הפלגה[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

"נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" - אלו דור המבול ודור הפלגה. יש הבדלים רבים בין שני דורות אלו, אך הבדל יסודי אחד בולט מאוד במקרא. בדור המבול נאמר "ותשחת הארץ לפני הא-להים ותמלא הארץ חמס": הם גזלו זה מזה, חטפו זה את נשיו של זה - הם חשבו רק על ההווה, כל מחשבתם הייתה נתונה למילוי תאוותיהם ויצריהם. לא הייתה להם אחדות מינימלית, לא היה להם כל חזון לעתיד, כל אדם חשב רק על עצמו ועל הנאותיו הרגעיות. לשיא הגיעו הדברים בפסוק יב - "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ": "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקים לשאינן מינן" (רש"י במקום). היו בדור זה סטייה מהמצב הנורמלי בטבע, עיוות חברתי וכלכלי וחציית כל הגבולות.

בדור הפלגה המצב היה שונה. "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ" - דור הפלגה חי בעידן הקדמה והטכנולוגיה, בעידן שעמד בסימן עליונותו של האדם בעולם. הם התייחסו לדת כאל דבר פרימיטיבי, המתאים לדורות קדמונים ונחשלים, ורצו לנצל את הטכנולוגיה שפיתחו להשתלט על העולם. היה להם חזון לעתיד, הם הסתכלו רק קדימה, דבר לא היה בלתי-אפשרי בעיניהם. מובן שחזון כזה יכול להתממש רק מתוך אחדות ומתוך שיתוף פעולה. אנשים בודדים אינם יכולים לבנות מגדל. כדי שהתכנון יצא לפועל יש צורך בשיתוף פעולה מצד אנשים רבים העוסקים במקצועות שונים. לא עיוות חברתי ומילוי תאוות עכשוויות היו בדור זה, כי אם אחדות מושלמת ונכונות לעבודה קשה, המכוונת להתפתחות ולהגשמת תכניות רחבות אופקים.

וכשם שאופיים של דורות אלה הפוך, כן גם יחסם לנח. דור המבול התייחס לנח כאל זקן משוגע והוזה, שדואג למה שיקרה בעוד 120 שנה במקום ליהנות בחייו העכשוויים, ואילו דור הפלגה ראה בו ישיש שמרן ופרימיטיבי, נצר לדורות קדומים ונחשלים, ש"מבלבל את המוח" על מוגבלות האדם בעולם בשעה שנראה כי האדם הוא יצור כול יכול ואין בעולם דבר שיעצור אותו.

כיום עלינו להיזהר משתי הגישות גם יחד. לעתים נדמה שדווקא בין אלה המגדירים עצמם נאורים ומודרניים ומאמינים בעליונות האדם בעולם קיימים עיוותים חברתיים וחוסר צדק. האדם הוא אמנם יצור נהדר ונפלא, ויש לו היכולת לשלוט בכל הסובב אותו, אולם אל לנו לשכוח את מגבלותיו של האדם ואת אפסותו ביחס לקב"ה. שני צדדים אלה בטבעו של האדם מתוארים יפה במזמור ח' של ספר תהילים: "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ... מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו... ותחסרהו מעט מא-להים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו".



[1] השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת נח תשנ"ג, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.