יום ירושלים | שחיקת התודעה

שיחה שנאמרה במסיבת יום ירושלים תשנ"ז. הופיעה לראשונה בדף קשר 604.

בפתיחת פירושו למסכת מגילה מתאר הרמב"ן את המצב ששרר כשתיקנו מרדכי ואסתר את חג הפורים. בשעת מעשה, בשנה הראשונה חגג כל העם: בני ערי הפרזים, ובני הערים המוקפים את ימי הפורים: אלו ביומם ואלו במועדם. בשנים הבאות המשיכו אנשי הפרזים שחשו את הסכנה והיו חשופים לה יותר, לחגוג כמקודם, ואולם אצל בני המוקפין חל טשטוש מסויים. אמנם היתה בשעתה סכנה גדולה אך די בשמחה הגדולה שהיתה אז. משראו מרדכי ואסתר מצב זה - תיקנו את החג לדורות.

את העם היושב בציון ליכד גל של שותפות לפני שלושים שנה. מחד איחדה החרדה את השורות, ומצד שניה רצון המשותף - היתה היכולת להתגבר על התככים ולחוות מחדש את מאמר חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". אנו חוגגים שני מועדים בחודש אייר: יום העצמאות, וכ"ח באייר. היה זמן שבמידה רבה תפסו שניהם אותו מקום בתודעה הלאומית [אין הכוונה שרמתם היתה זהה אך שניהם היו בתודעה הלאומית]. במרוצת השנים אנו עדים לכך שביום העצמאות כל הציבור הציוני חוגג יחדיו בקירוב לבבות ותחושת מיזוג והשתתפות. אך לצערנו המצב לגבי יום ירושלים שונה, וממשיך ומשתנה. חוגים שונים מושפעים מה"היסטוריה החדשה" וטוענים שהדברים משוכתבים, החרדה לא היתה כל כך גדולה, וכוחנו לא היה כל כך דל, קיימת כפיות טובה נוראה כלפי שמייא, וכלפי הציבור שהיה אז.

הבעיה אינה נובעת רק מתוך טענות ההיסטוריונים אלא מתוך ראיית הדברים שהשתלשלו בעקבות המלחמה. כל אותם מאורעות שנראו מלכדים, מצויירים כיום כמקור תלאות וצרות. כל אותם מאורעות כבירים מתורגמים לשפה זרה לחלוטין. המלחמה, הגבורה והשלכותיה הופכים לנושא של ויכוח, המלווה בהסתייגותם של חוגים בלתי מבוטלים. נעשה בחוגים שונים מאמץ לדחוק את המלחמה ותוצאותיה לקרן-זווית, מלחמת ששת הימים הופכת להיות נחלתו של ציבור מצומצם - בני הפרזים דהיום.

אנו מקוים שאולי בהקשר זה יהיה קו עצירה אדום, למרות שקווים אדומים כה רבים כבר נפרצו. גדול הכאב, אך אין לנו להסתפק בצער - לנו יש משימה. תחילה עלינו לוודא שבמחננו לא תהא מבוכה, ולא תחול שחיקה בתודעתנו את אותם ימים. שנית - אנו רואים עצמנו כבעלי שליחות לתודעה הלאומית, עלינו לבצר ערכים לנתב ולכוון את הציבור הכללי.

עלינו להתמודד עם פיצולים, פילוגים ועיוותים ערכיים-אידאולוגיים - הדרך היא על ידי הפנמה מחד, והבלטה של תחושת שותפות הגורל והייעוד עם העם השוכן בציון, מאידך. מרדכי ואסתר ראו את תהליך השחיקה וכתבו את הדברים לדורות. לא בכל דור קיימים מרדכי ואסתר שמסוגלים ללכד את העם כולו. משימתם אז, היא המשימה שאנו - בני בניהם - צריכים לראות כחלק ממשימותינו.