דילוג לתוכן העיקרי

דבר שיש לו מתירין | 1

קובץ טקסט

דבר שיש לו מתירין (חלק א')

דין ביטול בתערובת

הכלל ההלכתי הרגיל קובע שאם דבר איסור התערב עם דבר היתר, האיסור הופך את התערובת כולה לאסורה. אמנם, אם כמות האיסור קטנה הרבה יותר מכמות ההיתר אנו קובעים שהאיסור 'בטל', כלומר מאבד את זהותו ולכן מותר לאכול אותו ואת שאר התערובת. במקרים שבהם אפשר לזהות בקלות את האיסור בתוך התערובת חייבים להסיר אותו ממנה, אולם שאר התערובת מותרת באכילה גם אם נבלע בה טעמו של האיסור (בכפוף לגדרים הלכתיים מפורטים). ברוב המקרים היחס בין כמות ההיתר לכמות האיסור צריך להיות שישים של היתר על כל אחד של איסור, ואז אנו קובעים שהאיסור 'בטל בשישים' ומותר באכילה.

לכללים האלה יש כמה יוצאים מן הכלל. יש דברים שנשארים אסורים - ואוסרים בכך את כל התערובת - למרות שהם בכמות של פחות מאחד בשישים בתערובת. סוג אחד של גורם כזה הוא 'דבר שיש לו מתירין', כלומר דבר שכרגע חל עליו איסור, אולם האיסור הזה עתיד לפקוע לאחר זמן. לדוגמה, דבר שנולד בשבת אסור באכילה ובטלטול, כי הוא נחשב כסוג של מוקצה; אולם במוצאי שבת האיסור יפקע ומותר יהיה לטלטל אותו. אם אותו 'נולד' התערב באוכל שאינו מוקצה, התערובת כולה אסורה באכילה גם אם ההיתר רב על האיסור ביותר משישים, כפי שקובעת הגמרא בכמה מקומות:

"כל דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל".

כיצד יש להבין את העיקרון ההלכתי הזה?

עדיף להמתין לזמן ההיתר

הגישה הפשוטה ביותר להבנת הדין עולה מדברי הגמרא במסכת ביצה (ג:-ד.). הגמרא שם קובעת שהדין הנפוץ "ספק דרבנן לקולא" אינו חל ביחס לדבר שיש לו מתירין:

"אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה... וספיקא אסורה, ואם נתערבה באלף - כולן אסורות... [והרי] ספיקא דרבנן היא, וכל ספיקא דרבנן לקולא!... רב אשי אמר: לעולם ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין - אפילו בדרבנן לא בטיל".

ביאור הדברים: הכלל הרגיל בפסיקת ההלכה הוא שבכל ספק המתעורר ביחס לאיסור שתוקפו מדברי חכמים (ולא מן התורה) מכריעים את הספק לצד הקולא. מאחר שדין 'נולד' הוא אכן מדרבנן, אם מתעורר ספק לגביו (למשל, ספק אם הדבר נולד ביום טוב או בחול) יש להתירו. חרף זאת קובעת הגמרא שמאחר ש'נולד' הוא דבר שיש לו מתירין, איננו נוטים לקולא במקרה של ספק. מאחר שאם נמתין עד צאת השבת אותו מאכל יהיה מותר למאכל בלי שום חשש איסור, אנו איננו משתמשים ביכולת שלנו לפסוק לקולא ולהתיר את המאכל כעת.

אותו סברה יכולה להסביר גם את האיסור לאכול תערובת של דבר שיש לו מתירין, גם אם ההיתר הוא בכמות שבדרך כלל מבטלת את האיסור. מכיוון שהמאכל האסור הוא דבר שיש לו מתירין, אפשר להמתין עד שיפקע האיסור, ואז לאכול את התערובת כולה ללא כל חשש.

תהליך הביטול לא חל

הר"ן, בביאורו למשנה הראשונה בפרק החמישי של מסכת נדרים (נב. ד"ה וקשיא להו), מציע נימוק אחר לכך שדבר שיש לו מתירין אוסר את התערובת כולה גם כשיש שישים כנגדו. להבנתו, דין הביטול הרגיל הוא תוצאה של מפגש בין כוחות מנוגדים - כוח האיסור וכוח ההיתר. ככל שזהות החומרים המתערבים שונה יותר זה מזה, כך כוח הביטול יהיה חזק יותר; ולהיפך, דמיון (באופי החומר או ברמת האיסור) בין שני חלקי התערובת מביא להשארת הזהות הקודמת, כלומר התערובת אינה מתבטלת:

"לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו... מכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה, כיון דחד אסור וחד שרי, שאין ראוי לילך [רק] אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר... ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר, אפילו מין במינו (=שאופי החומר דומה אבל רמת האיסור שונה) - בטיל, דהוה ליה כמין בשאינו מינו... לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול; והשֹוִי נותן שלא יהו בטלין".

אם החומר המותר גובר על החומר האסור באופן משמעותי, האיסור בטל; אבל במצבים פחות חד-משמעיים האיסור שומר על זהותו ואיננו מתבטל. כעת, אם דבר האיסור עתיד בסופו של יום להפוך לדבר היתר (כלומר, הוא דבר שיש לו מתירין), אזי הזהות האיסורית שלו איננה חזקה מספיק; המעמד של אותו מאכל כאיסור מוגבל בזמן ולכן אי אפשר להגדיר את האיסור כתכונה הטבועה במאכל. בהעדר הזהות העצמית הזו, עוצמת הניגוד או העימות בין שני חלקי התערובת איננה חזקה דיה, ולכן הביטול איננו מתרחש:

"ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדרבי יהודה [שאיננו בטל], דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר - שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו - אמרינן שאינו בטל במינו, דאי הכי הוה דמו טובא: חדא שהן שוין במין, ועוד שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר; ומשום הכי לא בטיל... הרי אתה רואה, שכל שהוא מוסיף היתר - החמירו בבטולו, שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו".

יוצא, אם כן, שלפי מהלך הגמרא במסכת ביצה תהליך הביטול של דבר שאין לו מתירין מושעה באופן מלאכותי על ידינו, משום שאנו מעדיפים להימנע מביטול במקום שהוא איננו הכרחי. לעומת זאת להבנת הר"ן חוסר הביטול כאן הוא מהותי: כל התהליך ההלכתי של ביטול בתערובת איננו יכול להיות מיושם ביחס לדבר שיש לו מתירין.

איסור החוזר וניעור לאחר זמן

כפי שאפשר לצפות, החקירה באשר לאופי הדין "דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל" משפיעה גם על היקף הדין; רוצה לומר, יש לה השלכה על השאלה אילו דברים מוגדרים "דבר שיש לו מתירין" כך שדיני ביטול בתערובת לא חלים לגביהם. הדיון המפורסם ביותר (והמעשי ביותר) בנידון זה הוא ביחס למעמדו של החמץ בפסח. מוסכם לכל הדעות שדיני ביטול בתערובת אינם פועלים על חמץ - חמץ נחשב "אסור במשהו", כלומר גם כמות זעומה של חמץ אוסרת את כל התערובת. מה שפחות ברור הוא מדוע מתייחסים לחמץ בכזו חומרה. הרבה מן המפרשים סבורים שהחומרה הזו היא מהותית ומבוססת על ההקפדה היתרה שאנו נוהגים באיסורי החמץ. אולם הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, פט"ו ה"ט) והרמב"ן (במלחמות ה', פסחים ז: באלפס) טוענים שהחומרה הזו היא תוצאה של הגדרת החמץ כדבר שיש לו מתירין, שהרי מותר לאכול אותו (ברמת הדאורייתא) לאחר הפסח. לשון הרמב"ם:

"חמץ בפסח, אף על פי שהוא מאיסורי תורה, אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו; לפיכך אוסר בכל שהוא, בין במינו בין שלא במינו".

הראשונים שסבורים שהחומרה היא מהותית לחמץ אינם מקבלים את הגדרת החמץ כדבר שיש לו מתירין; זאת משום שמעמדו משתנה באופן מחזורי בין איסור והיתר (עיין במרדכי, פסחים פ"ב סימן תקע"ג ובאור זרוע, חלק ב' סימן רנ"ו). אמנם אחרי הפסח איסור החמץ ייעלם, אולם הוא ישוב ויתעורר בפסח בשנה הבאה. לשון האור זרוע:

"וגם בשם רבינו חיים שמעתי, בדבר החוזר לאיסורו מאליו, כמו חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו, לא שייך דבר שיש לו מתירין".

איסור שנעלם אבל אחר כך חוזר וניעור איננו יכול להיחשב כדבר שיש לו מתירין.

כעת, אם החומרה של דבר שיש לו מתירין מבוססת על הסברה המעשית שהובאה בסוגיה במסכת ביצה - כלומר, שעדיף להמתין פרק זמן ידוע ואז לאכול את המאכל ללא כל חשש, מאשר להסתבך בהלכות ביטול בתערובת - סביר שנסכים לשיטתם של הרמב"ם והרמב"ן. החמץ יהיה מותר (עקרונית) באכילה לאחר הפסח, ולכן עדיף להמתין עד אז ולא לבטל אותו עכשיו בתערובת. אולם אם ננקוט את שיטתו של הר"ן, ונבין שדבר שיש לו מתירין הוא דבר שכוח האיסור שלו איננו חזק מספיק כדי ליצור את ה"התנגשות" שתביא לביטולו בתערובת, אז לא נוכל להגדיר את החמץ כדבר שיש לו מתירין; מאחר שכוח האיסור שלו בסופו של דבר חוזר וניעור, אנו מתייחסים אליו כאילו הוא אסור לגמרי. ממילא, בהיותו איסור ככל האיסורים, הוא יכול להיות בטל בתערובת, ולכן על כורחנו נאמר שהדינים החריגים של איסור תערובת חמץ יסודם בתכונות מהותיות של החמץ ולא בעובדה שהוא דבר שיש לו מתירין. הצל"ח (ציון לנפש חיה, חידושים על הש"ס לבעל הנודע ביהודה) הוא שהציע (ביצה ד. ד"ה רב אשי) את הקישור בין שתי הגישות בהבנת דין דבר שיש לו מתירין ובין דיני תערובת חמץ.

מתקבל על הדעת שאותה שאלה נוגעת גם לדיני מוקצה הרגילים ולהגדרתם כדבר שיש לו מתירין. מה שנולד בשבת יהיה מותר לגמרי במוצאי השבת או החג, ולא ייאסר מחדש בשבת הבאה, ולכן הוא בוודאי נחשב דבר שיש לו מתירין; אבל מה שהוא מוקצה עתיד להיות אסור גם בשבת הבאה. אף על פי כן, התוספות במסכת ביצה (י: ד"ה איכא חד) קובעים שמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין; ורבים טוענים שגם לשיטת הרמב"ם מוקצה יוגדר כדבר שיש לו מתירין, כהמשך לשיטתו בעניין חמץ. (עיין בספר שער המלך, הלכות יום טוב פ"ב ה"ו.)

ספק איסור שיש לו מתירין

הדיון בשאלה מה מוגדר דבר שיש לו מתירין יכול להשליך על שאלה נוספת, העוסקת בדבר שעצם האיסור שבו מוטל בספק. בדבר כזה, הזמן שיעבור אמנם לא יגרום לפקיעת האיסור, אבל הוא יסייע להבהיר את מעמדו. דוגמה לדבר כזה היא ביצה שנולדה מעוף שלא מבורר אצלנו אם הוא טריפה או לא. בעל חיים מוגדר 'טריפה' אם הוא לא יחיה שנים עשר חודש; במקרה המסופק שלנו, לא נוכל לדעת מה דינה של הביצה עד שיעברו אותם שנים עשר חודשים. האם הביצה הזו היא דבר שיש לו מתירין? לדעת רוב הפוסקים היא איננה מוגדרת ככזו; אולם הכסף משנה (הלכות עבודה זרה, פ"ז ה"י ד"ה כיצד, בעניין רימונים שעשויים להתפורר) קובע שהיא אכן דבר שיש לו מתירין. מסתבר שהכסף משנה הבין את הדין לפי הסברה המעשית שבסוגיה במסכת ביצה; מכיוון שאנו יכולים להמתין עד שיתברר הספק, וקיימת האפשרות שהאיסור ייעלם לגמרי, אין סיבה להתיר לאכול את הביצה עכשיו. לעומת זאת אם נאמץ את סברת הר"ן, נאמר שהביצה יכולה להשתתף בתהליך של ביטול בתערובת, למרות האי-בהירות ביחס למעמדה. האיסור שאנו דנים בו הוא איסור מוחלט - אם אכן האֵם היא טריפה, הביצה לעולם לא תהפוך מותרת לאכילה. אם ייווצר מצב שבו יהיה מותר לאכול את הביצה - יהיה זה משום שיתברר שהאֵם בריאה, ולא משום שכוח האיסור ייחלש או יפקע. מכיוון שכך, כוח האיסור של הביצה עומד לה להפעיל את תהליך הביטול, ואין היא מוגדרת כדבר שיש לו מתירין. ייתכן שהראשונים שחלקו על הכסף משנה אחזו בסברה זו.

מאכל שעומד להתקלקל

שאלה שיש לה מבנה דומה מתעוררת ביחס למאכל שגם לאחר זמן האיסור שבו לא יפקע, אולם הוא עלול לאבד מאיכותו ולהתקלקל. רוב הראשונים (מרדכי, פסחים פ"ב סימן תקע"ג; רשב"א, ביצה ד: ד"ה הא דאמרינן; ר"ן, ביצה ב: באלפס ד"ה כל דבר) טוענים שדבר כזה אינו נחשב דבר שיש לו מתירין. לשון הר"ן:

"לא אמרן אלא דומיא דביצה, שאינה נפסדת אם ימתין לה לערב, אבל בדבר שהוא נפסד - לא מחמירין עליה משום דבר שיש לו מתירין".

במקרה הזה, בכל גישה שנבחר משתי הגישות נגיע למסקנה הזו. אם האיסור לא מתבטל בגלל ההיגיון המעשי הקובע שעדיף להמתין עד פקיעת האיסור מאשר לבטל אותו בתערובת - כאן הוא יתבטל, משום שאם נמתין עד פקיעת האיסור המאכל יתקלקל. גם בגישה השנייה, אנו נתייחס אל המאכל כאילו הוא אסור לגמרי, משום שבמצבו הנוכחי, הראוי לאכילה, לא יפקע האיסור. ואכן הר"ן עצמו, שחידש את הסברה שדבר שיש לו מתירין איננו מתבטל בתערובת בגלל מניעה מהותית, קובע, כאמור, שמאכל שעתיד להתקלקל איננו נחשב דבר שיש לו מתירין.

רבי עקיבא איגר (על השולחן ערוך, יורה דעה סימן ק"ב סעיף ד) מביא את דבריו של הים של שלמה (חולין פ"ח סימן פ"ז) שחלק וקבע שמאכל שהאיסור שבו ייעלם בגלל פגיעה באיכות המאכל נחשב כדבר שיש לו מתירין:

"ומסתמא הרמב"ם לא חילק... ולא חיישינן במה שיתקלקל המאכל, דסוף סוף אם יהא ראוי לו לאכול יהיה לו מתירין".

הדרך הטובה ביותר לבאר את הגישה החולקת הזו היא לאמץ את הבנת הר"ן בהתאמות קלות. מאחר שהאיסור בסופו של דבר ייעלם, אי אפשר להתייחס למאכל כאל דבר שאיסורו גמור ומוחלט; ממילא כוח האיסור שבו איננו עומד לו להשתתף בתהליך הביטול בתערובת, חרף הירידה שעתידה לחול באיכותו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)