דבר שיש לו מתירין | 2

דבר שיש לו מתירין (חלק ב')

בשיעור הקודם הצגנו שתי דרכים שונות להבין את הדין המיוחד של דבר שיש לו מתירין. כזכור, ביחס לדבר איסור שעתיד להיהפך להיתר אנחנו נוקטים חומרה מיוחדת, ואנו קובעים שלגביו לא חל דין ביטול בתערובת; כלומר, שלא כמו באיסור רגיל שנתערב אחד בשישים בהיתר, האיסור אינו מתבטל כלפי ההיתר והתערובת אינה מותרת באכילה. רש"י במסכת ביצה (ג: ד"ה אפילו) הסביר את החומרה הזו במונחים מעשיים: מכיוון שבעוד פרק זמן ידוע נוכל לאכול את התערובת כולה ללא כל חשש ופקפוק, ההלכה איננה מאפשרת לנו לאכול אותה כבר עכשיו על סמך דיני ביטול:

"הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן - לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול".

במקום להסתמך על הלכות מקילות, מוטב להמתין עד שהמאכל יהיה מותר באכילה. הר"ן (נדרים נב. ד"ה וקשיא להו) הציע כיוון אחר: התערובת אינה בטלה משום שתהליך הביטול איננו מתחיל. תהליך הביטול הרגיל הוא תוצאה של התנגשות בין כוח איסור וכוח היתר בתערובת; כל חלק בתערובת מנסה לכפות את זהותו על החלק השני, וההלכה קובעת גדרים מדויקים המכריעים ידו של מי על העליונה. דבר שאיסורו עתיד לפקוע איננו גורם לעימות כזה, משום שהוא איננו מספיק נבדל מן ההיתר, והביטול איננו מתרחש אם אין עימות:

"ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין... כיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר - שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו - אמרינן שאינו בטל... לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול; והשֹוִי נותן שלא יהו בטלין".

בשיעור שלפנינו נעיין בכמה מן ההשלכות של המחלוקת בין רש"י והר"ן ביחס לאופי הדין.

דבר שיש לו מתירין באיסורי דרבנן

מקריאת הסוגיה במסכת ביצה (ג:-ד.) עולה הרושם שדין "דבר שיש לו מתירין" נוגע לכל סוגי האיסורים - איסורי דאורייתא ואיסורי דרבנן. אולם יש טוענים ששאלה זו נתונה במחלוקת אמוראים, ויש אמוראים המגבילים את החומרה המיוחדת לאיסורי דאורייתא בלבד. למעשה, הדברים רמוזים גם במהלך הגמרא לפנינו; הגמרא מתבטאת:

"רב אשי אמר:... כל דבר שיש לו מתירין - אפילו בדרבנן לא בטיל".

מן הניסוח "אפילו בדרבנן לא בטיל" משתמע שיש מי שסובר שבאיסורי דרבנן גם דבר שיש לו מתירין בטל, והדין המיוחד חל רק ביחס לאיסורים מן התורה. כך הסיק מן הגמרא הפרי חדש (יורה דעה, סימן ק"י ס"ק מו). ברור שהטענה הזו מובנת יותר לפי סברת רש"י. אם, כסברת הר"ן, מניעת הביטול מבוססת על העדר התנגשות בין האיסור וההיתר, אין טעם להבחין בין רמות שונות של איסור. אולם לפי רש"י אנו פשוט מעדיפים להמתין לפקיעת האיסור מאשר להסתמך על ביטולו; בהקשר כזה יש טעם לחלק בין איסורי דאורייתא לבין איסורי דרבנן.

תערובת מין בשאינו מינו

אחד הדיונים המוכרים והמעשיים ביותר בעניין דבר שיש לו מתירין הוא נושא תערובת מין בשאינו מינו. בהלכה מוגדרים שני סוגים של תערובת: (א) מין במינו, כלומר תערובת של חומרים דומים, כגון בשר עוף כשר ובשר עוף טרף; (ב) מין בשאינו מינו, כלומר תערובת של מאכלים שונים זה מזה. רבי יהודה מחזיק בדעה שדין ביטול בתערובת קיים אך ורק בתערובות של מין בשאינו מינו, ולשיטתו, "מין במינו אינו בטל" (חולין ק. ועוד). אנחנו פוסקים כחכמים נגד רבי יהודה, ולהלכה גם מין במינו בטל, אולם עדיין ברור שביטול של מין בשאינו מינו הוא ביטול שעוצמתו גדולה יותר.

האם דבר שיש לו מתירין יתבטל בתערובת מין בשאינו מינו? לכאורה, המשנה במסכת חלה (פ"ג מ"י) מאפשרת ביטול מעין זה:

"הטבל אוסר כל שהוא - מין במינו; ושלא במינו - בנותן טעם".

(כלומר: הטבל, שהוא איסור שפוקע על ידי המעשר ולכן הוא דבר שיש לו מתירין, אוסר את התערובת כולה אם היא תערובת מין במינו. אולם בתערובת מין בשאינו מינו, אם האיסור איננו נותן טעם בתערובת, כלומר אם הוא בכמות של פחות מאחד בשישים - הוא בטל, ורק אם הוא יותר מאחד בשישים, הוא אוסר את התערובת.)

אולם גם הרי"ף (חולין לב: באלפס) וגם רבנו תם (ספר הישר, חלק החידושים סימן ת"ש [תק"א במהדורות הישנות]) פוסקים שאין ביטול גם בתערובת מין בשאינו מינו. מסתבר שהמשנה מתיישבת טוב יותר עם שיטת הר"ן. להבנת הר"ן, הסיבה שדבר שיש לו מתירין אינו מתבטל בתערובת היא שאין מספיק שונות בין חלקי התערובת; שני המאכלים הם ביסודם דברי היתר, ולכן אין התנגשות ביניהם והביטול אינו חל. אולם בתערובת מין בשאינו מינו ההתנגשות חלה כבר במישור החומרי, שהרי שני חלקי התערובת שונים זה מזה בתכונותיהם הפיזיות. הניגוד הזה מאפשר לתהליך הביטול לפעול. הר"ן עצמו הדגיש את הנקודה הזו כשהסביר את אופי הביטול:

"ומשום הכי לא בטיל אלא בשאינו מינו, כדי שאותו חילוק [חומרי] שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שווי [הלכתי] שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין, לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול, והשווי נותן שלא יהו בטלין; הלכך כל שהוא אסור עכשיו... שעתיד להיות ניתר לאחר זמן, אותו חסרון של איסור, כיון שהוא מועט, ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו... ומשום הכי מסקינן דדבר שיש לו מתירין - בשאינו מינו בטל".

בניגוד לכך, אם נאחז בגישת רש"י נתייחס באותו אופן גם לתערובת מין במינו וגם לתערובת מין בשאינו מינו. אין סברה לחלק בין התערובות, ולכן ביטול לא יחול גם בתערובת מין בשאינו מינו. לחילופין, גם אם נקבל את החילוק של המשנה במסכת חלה ונסכים שהביטול פועל בתערובת מין בשאינו מינו, נוכל לומר שההבדל בין התערובות נובע מכך שאנו רואים את תערובת מין בשאינו מינו כסוג מיוחד של תערובת, שבו הביטול הוא כל כך חזק עד שאין לנו צורך להיזקק להמלצתו של רש"י להמתין עד פקיעת האיסור. כך הרמ"א, בספרו תורת חטאת (כלל מ' סעיף ו), מסביר שכשדבר שיש לו מתירין מתערב בשאינו מינו, הוא מותר באכילה, משום שיש לו סיבת היתר כבר עכשיו, ולכן אין צורך להמתין:

"ומה שהביא ראיה מדבר שיש לו מתירין, נראה לחלק, דשאני התם דאין החשיבות [המונעת את הביטול] מצד האיסור עצמו, אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא רצו חכמים שיתבטל (= סברת רש"י); וכל שנתערב שלא במינו - אין ההיתר נקרא על דבר האסור, אלא על שם דבר שנתערב בו, והוי כמי שאין לו מתירין".

שימוש רב-פעמי בדבר שיש לו מתירין

בעל הנודע ביהודה, בספר ציון לנפש חיה (פסחים ט: ד"ה תשע ציבורין) מציע חילוק נוסף שיכול לחדד את ההבדלים בין גישת רש"י וגישת הר"ן. האם דין דבר שיש לו מתירין חל גם על חפצים שמשתמשים בהם פעמים רבות? למשל, האם החומרה חלה על חפצי מוקצה? מה יהיה הדין אם דבר שהוא מוקצה יתערב בחפצים אחרים ביחס של אחד בשישים? האם הביטול יפעל, ובכך יותר השימוש בכל החפצים בתערובת, או שגם כאן נאמר שהאיסור איננו מתבטל, כמו בכל דבר שיש לו מתירין? אנו רגילים לחשוב על דין דבר שיש לו מתירין ביחס למאכלים, אשר לפי טבעם הם חד-פעמיים; ואולי רש"י לא יחייב אותנו להמתין עד פקיעת האיסור כאשר המצב שונה. ביחס לאוכל אפשר בקלות יחסית להמתין עד שייווצרו התנאים המתאימים לאכילתו; אחרי הכול, ההמתנה בדרך כלל לא תגרום להפסד רב. אפשר לאכול את המאכל רק פעם אחת, כך שהמתנה באכילתו אינה עולה במחיר כבד. לעומת זאת, כשדנים בחפצים שהם רב-פעמיים, העלות של חוסר השימוש בהם עלולה להיות רבה, משום שאת הזמן שבו החפץ לא היה בשימוש אי אפשר להחזיר. השימוש שייעשה בחפץ (או בתערובת) מחר הוא אירוע מנותק, שאין לו קשר ליכולת השימוש בחפץ היום. בלשון הצל"ח:

"וכתבתי, דהא דלא בטיל - היינו לעניין איסור אכילה, אבל לעניין איסור טלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין. דהא הטעם דדבר שיש לו מתירין לא בטיל הוא משום עד שיאכלנו היום על ידי ביטול, הרי יכול לאכלו לאחר זמן בהיתר. והיינו אכילה, שממה נפשך שיאכל היום לא יאכל למחר, אם כן אכילה זו שיאכל היום באיסור יוכל לאכול למחר בהיתר; אבל טלטול יכול לטלטלו היום וגם מחר, והטלטול שיטלטל היום הוא בפני עצמו ולמחר בפני עצמו. וכן אני אומר לעניין הנאה... ולא שייך לאסור משום דבר שיש לו מתירין".

ייתכן אפוא שלפי שיטת רש"י החומרה של דבר שיש לו מתירין לא תחול כאן. בניגוד לכך, ההיגיון שהציע הר"ן לחוסר הביטול יעמוד בתוקפו גם במקרה הזה, משום שבאופן מהותי האיסור שיש לו מתירין איננו 'מתנגש' עם ההיתר ולכן תהליך הביטול לא חל.