דבר שאין מתכוון | 9 | בירור וליבון שיטת הערוך

מה הוא שורש שיטה זו לפי כל אחת משתי השיטות הנ"ל?

ישנן שתי דרכים להתבונן על מציאות של פסיק רישיה: אם נאמר שבכל מצב שבו יש פסיק רישיה אנו רואים את האדם כמתכוון לפעולה האסורה, אם כמתכוון בפועל מתוך שהוא יודע שבוודאי תיעשה פעולה זו, ואם כדין מתכוון, שכיוון שהיא תוצאה הכרחית אנו מייחסים לו, הלכתית, כוונה גם לפעולה האסורה, אזי לכאורה אין מקום לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה בכל התורה כולה, שכיוון שהוא מתכוון לפעולה האסורה הרי הוא חייב, ועניין ניחא ליה או לא יכול להשפיע רק במקום שיש דרישה למלאכת מחשבת, דהיינו, בהלכות שבת, וכמו שנבאר להלן הגדר המדויק של החילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה.

אולם, אם נאמר שדין זה של פסיק רישיה כמתכוון, אינו מצד עצם ההכרח של הפעולה, כי אפשר שאף שהפעולה מוכרחת עדיין אינו מתכוון לה, ורק אם ניחא ליה בה, אמרינן שהשילוב של הכרח הפעולה יחד עם העובדה שהוא מעוניין בה וניחא ליה בהכי, יוצרות אצלו כוונה לפעולה זו, ובלאו הכי, אנו רואים אותו כאינו מתכוון, אזי יש לחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה, גם בכל התורה כולה בלא זיקה לדין מלאכת מחשבת, שהרי דין כוונה הוא בכל התורה כולה, ובפסיק רישיה דלא ניחא ליה אין אנו רואים אותו כמתכוון, וממילא אפשר דהוי ככל דבר שאין מתכוון דשרי לרבי שמעון.

ואם כן, יש לומר דבהכי נחלקו הראשונים, אם נקבל את דברי הערוך רק בהלכות שבת או בכל התורה כולה, הרא"ש  והרשב"א סברו שדינו אמור רק בשבת ובכל התורה יש לחייב פסיק רישיה דלא ניחא ליה, והתוספות סברו שדינו של הערוך אמור גם בכל התורה כולה, ופסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר בכל התורה כולה.

אולם, יש לעיין לשיטות הרשב"א והרא"ש שבכל התורה כולה מודה רבי שמעון שיש לחייב בפסיק רישיה, ורק בשבת יש לאמץ את שיטת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, ולכאורה, יש להקשות שכיוון שפסיק רישיה, לפי הבנתם,  הרי הוא כמתכוון, איך פשוט להתיר בלא ניחא ליה בשבת רק מטעם מלאכת מחשבת, והלא אינו דומה לדבר שאינו מתכוון, ששם חסרה הכוונה, ולפיכך מותר, אבל הכא הרי יש כוונה, ומנא לן דמותר גמור?

עקרונית, יש ליישב שאלה זו בג' דרכים:

1. פסיק רישיה דלא ניחא ליה בשבת, הואיל ואינו מלאכת מחשבת, מפקיע גם את הכוונה.
2. אף שפסיק רישיה חשוב מתכוון, כיוון דלא ניחא ליה שרי, משום שפגם מלאכת מחשבת יוצר היתר, ואין בזה מקום לאסור מדרבנן, ורק במלאכה שאינה צריכה לגופה אסרו מדרבנן, ולא בכל מקרה של פגם במלאכת מחשבת.
3. יש לחלק בין פסיק רישיה דלא ניחא ליה לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה.

נבאר דברינו ביתר פירוט.

כאשר אומרים שבפסיק רישיה נותנים לו דין מתכוון, ניתן לפרש את הדברים שכיוון שהפעולה מוכרחת, אנו קובעים מסמרות להלכה שיש כאן כוונה אע"פ שהאדם עצמו אפשר שלא נתכוון לה, מכל מקום, הלכתית אנו רואים אותו כמתכוון, מפני שמסתבר שהדבר עלה על דעתו. עוד אפשר, שאע"פ שלא נתכוון, אנו מייחסים אליו את הפעולה מצד העובדה שהיא תיעשה בוודאי כתוצאה ממעשיו. שתי הדרכים הללו המוצעות משקפות את שתי ההבנות שהעלינו בדין דבר שאין מתכוון, אם הוא מפני שאי אפשר לחייב על מעשה ללא כוונה, או מפני שאין לייחס לאדם מעשה שנעשה בלא כוונה. אם אנו דורשים כוונה על מנת לחייב, ייתכן שאנו מסתפקים בכך שיש דין מתכוון מצד ההכרח, כדי לחייבו, ואם הכוונה נחוצה רק כדי לייחס לעושה את המעשה, בוודאי שניתן לייחס אליו את המעשה גם ללא כוונה מצד הזיקה המוכרחת בין שני המעשים.

אמנם, בזה יש מקום לחלק בין טיב הדרישה בכל התורה כולה לבין הלכות שבת. אפשר שבהלכות שבת, מצד הלכות מלאכת מחשבת, בעינן כוונה בפועל כדי לחייב. לא די בכך שהפעולה עלתה על דעתו, בעינן שיתכוון לה ממש.

ייתכן שישנו חילוק יסודי בין דין כוונה בכל התורה לכוונה בשבת. בכל התורה כולה אין דרישה לכוונה כחלק מגוף המעשה, אלא כדי שנוכל לראותו כעושה ולייחס אליו את העשייה, אבל בשבת בעינן כוונה כחלק מעשיית המלאכה, משום דבעינן מלאכת מחשבת. בקצרה: בכל התורה די בייחוס המעשה, בשבת בעינן כוונה, ופסיק רישיה דלא ניחא ליה סגי ביה לייחס את המעשה אך לא סגי ביה ליצור כוונת העושה.

בשני ההסברים שהוצעו בזה, יש כדי להסביר את שיטת הראשונים המצמצמת את קבלת שיטת הערוך להלכות שבת בלבד, ולא לכל התורה. בכל התורה כולה פסיק רישיה דינו כמתכוון, גם אם לא ניחא ליה, וחייב, ובשבת פסיק רישיה דלא ניחא ליה נחשב עדיין כדבר שאין מתכוון, ומותר. רק אם הוא פסיק רישיה דניחא ליה, אנן סהדי שיש לו כוונה בזה, וחייב אף בשבת.

אמנם, הערוך עצמו סבר שאין לחלק בזה בין שבת לכל התורה כולה, ולעולם אין לחייב אלא במתכוון לעשות מעשה, בין בשבת ובין בכל התורה כולה, מצד הדין הכללי של דבר שאין מתכוון, ולפיכך, פסיק רישיה דלא ניחא ליה, אינו נחשב מתכוון, והוא מותר בשבת ובכל התורה כולה כדין דבר שאין מתכוון.

והנה בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם נטה אף הוא לחלק בין הלכות שבת לכל התורה כולה, בין דין דבר שאין מתכוון הכללי שבכל התורה, לדין הייחודי בהלכות שבת, וביקש בדרכו הייחודית להסביר שיטת הרמב"ם התמוהה:[1]

"המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר".

(רמב"ם שבת, פ"י הי"ז)

רבים התקשו בפסק זה של הרמב"ם, שהרי בגמרא אמרו שבאופן זה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והרמב"ם שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, לא היה לו להתיר. המ"מ תירץ שהרמב"ם סבור שסיבת ההיתר בכאן היא מסיבה אחרת, שכיוון שאינו מתכוון אלא להוציא את הליחה, אין זה מכה בפטיש, ולפיכך יש להתיר.[2]

הגר"ח ביקש להסביר את שיטת הרמב"ם באמצעות חידוש בדיני דבר שאין מתכוון בשבת ובכל התורה כולה:

"ושני דינים הם, דין דבר שאינו מתכוין של כל התורה, ודין מלאכת מחשבת דשבת. והן נראה דהנך שני דינים חלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דבדין דבר שאינו מתכוין העיקר תלוי בכוונתו ורצונו, ואפילו אם יודע בודאי שיעשה הדבר והוא עושה את הדבר בדעת, מ"מ תלוי בכוונתו אם מתכוין לזה אם לא, וכמבואר להדיא בפסחים דף כ"ה [ע"ב] איתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כו"ע לא פליגי דאסור, הרי דאע"ג שיודע בודאי שמגיע לו ההנאה מ"מ אם מתכוין אסור ואם אינו מתכוין שרי, ועיין בתוס' שם שכתבו דאיירי היכא דלא הוי פסיק רישיה, אכן הר"ן בפ' גיד הנשה חולק על זה וס"ל דאיסור הנאה שאני וחשוב דבר שאינו מתכוין גם בפסיק רישיה, וכן הוא דעת הרמב"ם בפי"ד ממאכלות אסורות הי"ב שפסק בסתמא דהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ולא קא מיכוין שרי, ומדסתם הדברים ש"מ דגם בפסיק רישיה מותר. אכן אף על גב דאיסור הנאה שאני מ"מ מדתלי לה הגמ' בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין ש"מ מיהא דהדין דדבר שאינו מתכוין בניחותא דידיה וכוונתו תליא מילתא, וכדחזינן דאע"ג דבאה לו ההנאה ודאי מ"מ כל שאינו מכוין להנאה הוי בכלל דבר שאינו מתכוין, משא"כ בדין מלאכת מחשבת אין יסוד דינו תלוי כלל בכוונה ורצון, כי אם בדעת שעושה את המלאכה, וזהו יסוד הך דינא דמלאכת מחשבת שיעשה את המלאכה בדעת ומחשבה, וכדמצינו בכריתות דף י"ט [ע"ב] דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובב"ק דף כ"ו [ע"ב] היתה אבן מונחת לו בחיקו ועמד ונפלה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, ובכל הני לא נעשית המלאכה בדעתו כלל, והיינו משום דזהו עיקר הפירוש דמלאכת מחשבת שהמלאכה תהא נעשית במחשבה ודעת, וא"כ הכא נמי היכא דאינו מתכוין דלא חשיבא מלאכת מחשבת ג"כ עיקר דינו הוא משום דלא נעשית המלאכה בדעתו כלל, אבל לא דכוונתו בעינן שיכוין לזה".

לדברי הגר"ח ישנם שני דינים: ההלכה הכללית של דבר שאין מתכוון ודין מלאכת מחשבת. ההלכה הכללית של דבר שאין מתכוון יש בה דרישה של כוונה ורצון, ולא די בידיעה ובמודעות לאפשרות שהפעולה תיעשה, אבל בדין מלאכת מחשבת הדרישה היא לדעת ולמודעות שהפעולה תיעשה בלבד. כמובן, בפועל הדרישה בשבת, כוללת את הדרישה לכוונה מצד כל התורה כולה, והיא כוללת את הדרישה לידיעה מצד הלכות שבת.

בפסיק רישיה דניחא ליה יש כוונה וגם ידיעה שהפעולה תתרחש – ולפיכך יש איסור דאורייתא בין בשבת ובין בכל התורה כולה.

בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, חסרה עדיין הכוונה לשיטת הערוך, כיוון דלא ניחא ליה בהכי אין אנו רואים אותו כמתכוון, אמנם כיוון שיש ידיעה שהפעולה תתרחש הרי פעולה זו בכלל מלאכת מחשבת, ומכל מקום לרבי שמעון שמתיר דבר שאין מתכוון בכל התורה כולה אף בשבת היא עדיין מותרת. אבל, לרבי יהודה שסבור שדבר שאין מתכוון בכל התורה כולה חייב, ורק בשבת הוא אסור מדרבנן בלבד מפני הפגם של מלאכת מחשבת, בפסיק רישיה דלא ניחא ליה שבו נפתרה הבעייה של מלאכת מחשבת, נותרה רק בעיית דבר שאין מתכוון, שלרבי יהודה אינה רלוונטית כלל, וחזר דין שבת להיות ככל התורה כולה, ולדעתו  יש איסור דאורייתא בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בכל התורה ובשבת.

ע"פ העקרונות הנ"ל מסביר הגר"ח את מחלוקת רב ושמואל בסוגיה בדף קז בדין מפיס מורסא וצידת נחש. בעמוד א' שם מובאת שיטת שמואל המתיר את הפעולות הנ"ל לכתחילה בשבת, ובעמוד ב' מובאת שיטת רב שסבור שההיתר הוא אליבא דרבי שמעון הפוטר מלאכה שאנה צריכה לגופה. הגר"ח הסביר שבשני המקרים מדובר בפסיק רישא דלא ניחא ליה, ברור שייעשה פתח והנחש ייצוד, אך אינו מעוניין בכך, כי הוא מעוניין רק בהוצאת הליחה או במניעת הנזק של הנחש. אם כן לשמואל שסובר כדעת רבי שמעון בדבר שאין מתכוון, הרי זה מותר, והדבר מתאים לשיטת הערוך הסבור שפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא בכלל דבר שאין מתכוון.

אמנם הסוגיה שם קובעת שהוא פטור מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה, והיינו משום שרב סבר לה כרבי יהודה בדין דבר שאין מתכוון, וממילא בפסיק רישיה אף דלא ניחא ליה הוא  חייב לפי שהיא מלאכת מחשבת מצד ידיעתו, ונשאר רק דין דבר שאין מתכוון של כל התורה, שבזה רב מחייב כשיטת רבי יהודה בכל התורה כולה. אם כן, אין לפטור בזה רק מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולרב שפוסק במלאכה שאינה צריכה לגופה  כשיטת רבי שמעון יש לפוטרו, בניגוד לשמואל המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה.

הרמב"ם הכריע כשמואל בעניין מפיס מורסא מפני שאף הוא פוסק במלאכה שאינה צריכה לגופה כשיטת רבי יהודה המחייב, ובדבר שאין מתכוון כשיטת רבי שמעון, וכשיטת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא עדיין בגדר  דבר שאין מתכוון, ומפני זה התיר להפיס מורסא ולצוד נחש, כשיטת הערוך המתיר, וז"ל הגר"ח שם:

"ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דמתיר שמואל מפיס מורסא וצידת נחש, וכמו שכתבנו למעלה משום דהוי בכלל דבר שאינו מתכוין כלל, דהפסיק רישיה שבזה הא הוי לא ניחא ליה, ושמואל לטעמיה דס"ל בזבחים דף צ"א [ע"ב] דדבר שאינו מתכוין גם בכל התורה כולה מותר, וגם בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, וכמבואר בערוך בביאור הסוגיא דזבחים שם, והא דתלי לה הסוגיא דשבת דף ק"ז [ע"א] בדין מלאכה שאין צריכה לגופה, היינו משום דהתם הרי רב הוא דקאמר לה דס"ל בשבת דף מ"ב [ע"א] דדבר שאינו מתכוין אסור, וממילא בפסיק רישיה דלא ניחא ליה איכא גם חיובא גם בשבת וכמבואר בהסוגיא דכריתות שהבאנו, ולא מיפטר רק מטעמא דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה, והרמב"ם דדעתו כדעת הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוי בכלל דבר שאינו מתכוין דקי"ל דמותר בכל התורה כולה, וכדמוכח כן מדבריו בפ"ז משגגות שהבאנו, על כן שפיר פסק כשמואל דמפיס מורסא וצידת נחש מותרין לכתחילה".

דברי הגר"ח הללו, נוגעים בשתי נקודות:

1. פירוש פסקי הרמב"ם בעניין מפיס מורסא וצד נחש, ואלה ניתנים להתפרש גם בדרכים אחרות, כפי שרמזנו למעלה, ונדון בזה ביתר פירוט בליבון יסודי בשיטת הרמב"ם, באחד הפרקים הבאים, בס"ד.
2. הגר"ח מחדש הבנה בדבר היחס בין דין דבר שאין מתכוון בכל התורה לדין הייחודי של מלאכת מחשבת, והוא קובע שהרף הנדרש מצד מלאכת מחשבת נמוך יותר מן הרף הנדרש מצד דבר שאין מתכוון של כל התורה כולה, ובנקודה זו נראה שהוא בניגוד לדרך הרווחת והמסתברת, שהדרישה למלאכת מחשבת בשבת בונה קומה נוספת של כוונה נדרשת בשבת יותר מבכל התורה כולה, וכמו שביארנו למעלה, שהדרישה לכוונה בשבת חמורה יותר בגלל הצורך במלאכת מחשבת, מדרישת הכוונה בכל התורה כולה.

 

*	***************************************************************	*
* * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי עורך: אלישע אורון *******************************************************   בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected]	* * * * * * * * * *
*	***************************************************************	*

 

1.