דברי דוד האחרונים, גיבורי דוד

  • הרב אמנון בזק
פרק כ"ג / דברי דוד האחרונים, גיבורי דוד
 
א. דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים
לאחר שירת דוד, שהובאה בפרק הקודם, פותח פרקנו בשירה נוספת, קצרה יותר וקשה הרבה יותר,[1] הקרויה "דברי דוד האחרונים":
(א) וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱ‑לֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל: (ב) רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי: (ג) אָמַר אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱ‑לֹהִים:[2] (ד) וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ: (ה) כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵ‑ל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ: (ו) וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם[3] כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ: (ז) וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת:[4]
במבט ראשון נראה שהשירה מתארת את ההבדל בין הצדיק לבן הבלייעל. התוכן בכללותו אינו מחודש, מלבד הביטויים הקשים כשלעצמם. על כל פנים, יש חידוש בעצם האמירה "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי". דוד מכריז בזה שקיבל את דבר ה' ישירות, קרי: בנבואה או לפחות ברוח הקודש.
דומה שמשמעות הדברים תובן טוב יותר לאור ההקבלה המעניינת שבין פסוקים אלו ובין מזמור פ"ט בתהילים. בעבר כבר עסקנו בהרחבה במזמור זה (ראה פרק ז' שיעור 16), וראינו שעיקרו בקינה על הפער שבין הבטחת ה' על מלכות הנצח של בית דוד לבין המציאות של אבדן המלכות בישראל לאחר החורבן. והנה, מתברר שיש הקבלה ברורה בין דברי דוד האחרונים ובין הבטחת מלכות הנצח לבית דוד כפי שהיא מתוארת באותו מזמור, ובפרט בפס' כ–לח:[5]
שמ"ב כ"ג
תהילים פ"ט
(א) וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל
(כ) וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם
(א) מְשִׁיחַ אֱ‑לֹהֵי יַעֲקֹב
(כא) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו
(ב) רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי
(כ) אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ
(ג) לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל
(כז) הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵ‑לִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי
(ד) וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ
(לז) זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי
(ה) כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה
(כט) לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ
(ו) וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם
(כג) וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ
 
כאמור, הקבלה זו שופכת אור על משמעותם של דברי דוד האחרונים. מבלי להזכיר זאת במפורש, דוד מתאר כאן, למעשה, את הבטחת ה' לו על מלכות הנצח של ביתו, ומבטא את אמונתו המלאה בהתגשמותה. "בֵּיתִי" (פס' ה) הוא אותו בית מלכות שהבטיח לו ה' בחזון נתן: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם" (ז', טז). האמונה בהבטחת ה' מונגדת לאי-האמון באנשי הבלייעל, שמי שנוגע בהם ייפגע.
ב. גיבורי דוד
מִן הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד... וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא
מכאן אנו עוברים אל הנספח החמישי מששת הנספחים לספר: רשימת גיבורי דוד. הרשימה נחלקת לשני חלקים ברורים: בפס' ח–כג מתוארים חמישה גיבורים 'מיוחדים', שעליהם מסופר בהרחבה ובפירוט, ואילו בפס' כד–לט מנויים יתר הגיבורים בשמותם בלבד. עיקר ענייננו יהיה אפוא בחלקה הראשון של הרשימה.
בחלק זה יש כמה בעיות, והעיקרית שבהן: המעבר בין הגיבורים. להלן הפסוקים על פי חלוקת הפרשיות. שימו לב לשימוש הרב במספר שלוש לנטיותיו.
(ח) אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי[6] עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת:
(ט) וְאַחֲרָו אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדוֹ בֶּן אֲחֹחִי בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים עִם דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים[7] נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) הוּא קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט:
(יא) וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים: (יב) וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה:[8]
(יג) וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁה [שלשים כתיב] מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים: (יד) וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם: (טו) וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: (טז) וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה': (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים:
(יח) וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ הַשְּׁלֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלֹשָׁה: (יט) מִן הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא:
(כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל[9] הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב[10] וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג: (כא) וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה[11] וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ: (כב) אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְלוֹ שֵׁם בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים: (כג) מִן הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ:
תחילה נעמוד על המילה "שלֹשים", המופיעה כאן לפחות פעמיים (פס' יג, כג). נראה שהכוונה לכלל הגיבורים. אמנם בסך הכול יש ברשימה שלושים ושבעה גיבורים (כמפורש בפס' לט), אך מכיוון שלחמישה מהם יש מעמד מיוחד, ניתן לכנות את השאר 'השלושים'.[12]
ומה בדבר 'השלושה'? כאן יש תופעה הנראית במבט ראשון מתמיהה: הן על אבישי בן צרויה הן על בניהו בן יהוידע נאמר שהם מן 'השלושה' (אבישי "מִן הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד", ולבניהו "שֵׁם בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים"), ובד בבד נאמר על שניהם "וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא". כיצד יש להבין סתירה פנימית זו?
מסתבר (ראה רד"ק) שלפנינו שתי 'שלשות'. 'השלושה' הראשונים הם שלושת ראשי הצבא, הנמנים על פי מעמדם: עדינו העצני "ואחריו" אלעזר בן דודו "ואחריו" שמא בן אגא הררי. לאחר מכן מסופר על שלושת הגיבורים שהביאו את המים לדוד. אלו הם 'השלשה' השנייה, המכובדת כשלעצמה, אם כי לא הגיעה לרמת השלשה הראשונה, כאמור בבניהו בן יהוידע: "מִן הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא". ברשימה זו נזכרים במפורש אבישי ובניהו, אך לא נאמר מיהו הגיבור השלישי. ברם, יש מקום לשער שגיבור זה הוא אלעזר בן דודו, השני מן 'השלושה' הראשונים, שנאמר עליו שהוא "בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים עִם דָּוִד"; אם כנים דברינו, נמצא שאלעזר בן דודו היה שותף לשתי השלישיות.
מים לדוד המלך
נחזור כעת לסיפורם של שלושת הגיבורים. בעת היות מצב פלשתים בבית לחם[13] הביע דוד משאלה: "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר". הכתוב מעיד כי היה זה בימי הקציר החמים; ומסתבר שדוד, שהיה צמא כחום היום, נזכר בימי נערותו בבית לחם ובבור המים הקרים שהיה, כנראה, באזור השער, והתאווה לשתות מהם (עיין רד"ק). דוד אמנם לא ציווה על איש שיביא לו מים, אך עצם הבעת המשאלה דִרבנה את לנועזים שבאנשיו להסתכן, ושלושה מהם הצליחו לחדור אל מצב פלשתים ולהביא מן הבור מים לדוד המלך.
משראה דוד את המים שהביאו לו לוחמיו, עמד בוש ונכלם: "נתחרט על ששמו עצמם שלשת הגבורים האלה בסכנה גדולה בעבור תאותו אל המים" (רד"ק). דוד הבין שבעצם הבעת המשאלה הריהו נושא באחריות לסיכון חייהם של הלוחמים, ועל כן לא יכול לשתות את המים. לפיכך נתן בהם ביטוי של קדושה: "וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'. וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם[14] וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם". בעומק הדבר, טען דוד, אין המים הללו אלא דם, שהרי הלוחמים סיכנו את נפשם, וכידוע "הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כג). אם כן, אינו דומה ניסוך המים שבכאן לניסוך המים המוכר לנו מהקשרים אחרים,[15] שהרי משמעותו הסמלית של ניסוך זה היא ניסוך דם – דם האנשים שסיכנו את נפשם. ושמא בכך ביקש דוד גם להשיג כפרה על הטעות שעשה בעצם הכרזתו.
שלושים ושבעה?
כאמור, לאחר הרשימה המפורטת של חמשת הגיבורים מובאת רשימה ארוכה של שמות יתר הגיבורים, וסיכומה: "אוּרִיָּה הַחִתִּי כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה" (פס' לט). סיום זה מעורר כמה שאלות. ראשית, בקריאה פשוטה נמנים לאחר חמשת הגיבורים עוד שלושים ואחד גיבורים, ובסך הכול: שלושים ושישה גיבורים. והגיבור השלושים ושבעה – להיכן הלך? לשאלה זו הוצעו מספר תשובות:
1.   רש"י (לפס' לט) הציע שבמילים "בְּנֵי יָשֵׁן יְהוֹנָתָן" (פס' לב) יש יותר מגיבור אחד.
2.   מקום אחר שאפשר שמצוינים בו שני גיבורים הוא פס' לד, שבו נמנה "אֱלִיפֶלֶט בֶּן אֲחַסְבַּי בֶּן הַמַּעֲכָתִי". בפשטות זהו אדם אחד. עם זאת, מאחר שאצל שאר הגיבורים לא נזכרו שמות זקניהם, יש מקום לומר ש"בן המעכתי" הוא גיבור בפני עצמו. ואכן, במקבילה בדברי הימים מופיע "חֵפֶר הַמְּכֵרָתִי" (דה"א י"א, לו).
3.   לעיל הצענו שאלעזר בן דודו היה שייך לשתי השלשות שבחלקה הראשון של הרשימה. ברם, אם נדחה הצעה זו ונאמר שאין חפיפה בין השלשות, ובשלשה השנייה יש גיבור אנונימי, נמצא שבחלק הראשון של הרשימה יש שישה גיבורים, ובסך הכול מונה הרשימה – עם שלושים ואחד הגיבורים שלאחריהם – שלושים ושבעה גיבורים.
4.   ברשימת הגיבורים חסרה דמות אחת חשובה ביותר, חשובה עד כדי כך שהיינו מצפים למצאה מיד בתחילת הרשימה: יואב בן צרויה. מדוע אין יואב נזכר כאן? רד"ק כתב (בפירושו לפס' לח): "ויואב לא הוצרך למנות, כי שר צבא היה". ברם, ייתכן שיואב בן צרויה אכן הופיע ברשימה המקורית, אלא שבגלל מערכת היחסים הבעייתית שהייתה לו עם דוד וביתו, הושמט שמו ממנה בכוונת מכוון, ורק הושאר רמז לנוכחותו בה בסיכום מספר הגיבורים.
כאמור, הרשימה מסתיימת במילים "אוּרִיָּה הַחִתִּי כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה". ואולם, ברשימה המקבילה בדברי הימים נזכרים עוד גיבורים רבים לאחר אוריה החתי (עיין דה"א י"א, מא–מז), ואין שם המספר המסכם שלושים ושבעה. מה טיבו של הבדל זה?
דומה שלא במקרה הסתיימה הרשימה כאן באוריה החתי דווקא. מסתבר שעורך ספר שמואל ביקש לקטוע את הרשימה במקום המפתיע שבה. מפרשת דוד ובת שבע לא היה נראה שלאוריה יש מעמד מיוחד, אך כאן נאמר שהוא היה מגיבורי דוד. דבר זה מכביד את הצל שמעל הפרשה כולה (אם נתעלם מן האפשרות שאוריה זכה לַכבוד רק לאחר מותו): לא זו בלבד שדוד שלח אל מותו לוחם חף מכל פשע רק כדי להסתיר את העובדה שאשתו הרה מדוד – כעת מתברר שלא היה זה לוחם מן השורה, כי אם אחד מגיבורי דוד. מכיוון שבהמשך הרשימה אין, כנראה, עוד דבר בעל משמעות, בחר עורך הספר לקטוע אותה כאן, ולהותיר את הקורא המום מן המידע הנוסף, שהגיע בדרך בלתי-צפויה כל כך.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   ביאור ארוך ומפורט מאוד לדברי דוד האחרונים מופיע בפירוש רלב"ג לפרקנו.
[2]   נראה שהכוונה כפירוש רד"ק, שה' אמר לדוד "שאהיה מושל באדם ומשחני למלך, ובלבד שתהיה ממשלתי ביראת א‑להים ואהיה צדיק".
[3]   נראה שהכוונה היא שבני הבלייעל הם כולם כקוץ שנד ממקומו, ולפיכך אין הוא ממלא שום תפקיד חיובי, אלא מסב נזק בלבד.
[4]   רד"ק פירש את המילה "בַּשָּׁבֶת" – "במקום שבתם". ועיין דעת מקרא.
[5]   מומלץ לעיין במזמור פ"ט במלואו. בטבלה כאן נציין רק את ההקבלות הלשוניות הבולטות.
[6]   התיאור מורכב במקצת. חז"ל פירשו כי הפסוק מדבר בדוד, ושיעורו: דוד ישב בראש הסנהדרין, היה חכם, והיה "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי", דהיינו ש"כשעוסק בתורה כורך ומקשר עצמו כתולעת... וכשיוצא למלחמה היה קשה כעץ" (רש"י). ברם, על דרך הפשט נראה כדברי רד"ק, שמדובר בגיבור הראשון מגיבורי דוד, שהיו לו שני שמות: הראשון, "יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי", עמום משהו, ונראה יותר כתואר, ואילו השני נראה כשם – "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי"; ומסופר עליו שהרג שמונה מאות איש בפעם אחת.
     ברשימה המקבילה בדברי הימים התיאור שונה, ובו מתבהר העניין בפשטות: "וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת" (דה"א י"א, יא). לפי פסוק זה, שם הגיבור היה "יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי", ובמקום המילים "עדינו העצני" נאמר "עורר את חניתו" – ביטוי שמופיע גם בפרקנו, אצל אבישי בן צרויה (פס' יח). משמעותו של ביטוי זה תובן על פי האמור בגלית "וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" (שמ"א י"ז, ז). מכאן ניתן להסיק שהביטוי 'עורר את חניתו/עצו' מקביל ל'עדינו העצני', ובדברי הימים מובא נוסח פשוט יותר. ועדיין הדברים צריכים עיון.
[7]   נחלקו המפרשים במשמעותו של ביטוי זה. רד"ק פירש שהם חירפו נפשם להילחם בפלשתים, ואילו רלב"ג כתב: "ידמה שהם היו מחרפים בפלשתים להתפאר עליהם שלא יוכלו להם במלחמה, כמו שהיה מחרף גלית הפלשתי מערכות ישראל".
[8]   משום מה, שמא בן אגא אינו נזכר כלל ברשימה המקבילה בדברי הימים, והמעשה בחלקה מיוחס שם לאלעזר בן דודו. רד"ק טען ששני הסיפורים היו, שהרי כאן מדובר בחלקת עדשים, ושם – בחלקת שעורים.
[9]   קבצאל היא עיר בנחלת יהודה (עיין יהושע ט"ו, כא).
[10]  נראה שהכוונה לשני גיבורים ממואב, ועיין רד"ק.
[11]  בפסוק המקביל בדברי הימים נאמר: "אִישׁ מִדָּה חָמֵשׁ בָּאַמָּה" (דה"א י"א, כג).
[12]  על פי זה נראה, שמה שנאמר על יושב בשבת תחכמוני/ישבעם בן חכמוני (ראה הערה 6) שהוא "רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי", פירושו: ראש 'השלושים' ומפקדם. אבל רד"ק פירש ששיעור הכתוב: 'ראש השלישים' (כנוסח הקרי בדברי הימים), שמובנו: ראש מפקדי הצבא (השווה: "וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" [שמות ט"ו, ד]).
[13]  הוא החיל הקדמי (עיין שמ"א י"ג, כג; י"ד, א). בדברי הימים הנוסח הוא: "וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם" (דה"א י"א, טז).
[14]  הנוסח בדברי הימים מתוקן יותר: "הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם".
[15]  כמו ניסוך המים בחג הסוכות (עיין משנה סוכה פ"ד מ"ט), ואולי גם המים ששפך שמואל במצפה (עיין שמ"א ז' ובשיעורנו שם [שיעור 11 הערה 7]).