גיטין | דף פד | מפליגה בדברים

חלקה האחרון של מסכת גיטין עוסק בהרחבה בדיני תנאים. בסוגייתנו נזכר מונח חשוב הנוגע לשאלת יסוד בהבנת מהותו של התנאי.

הלכה פסוקה היא שהבעל רשאי לקבוע תנאים לחלותו של הגט. בברייתא שבסוגייתנו נחלקו תנאים ביחס לתנאי בלתי אפשרי, כגון "הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע". לדעת תנא קמא הגט בטל, שכן סוף סוף הבעל הטיל בו תנאי, ואם האישה לא עלתה לרקיע, התנאי לא התקיים. ברם לדעת רבי יהודה בן תימא הגט כשר, והוא מסביר:

"כלל אמר ר' יהודה בן תימא: כל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו, אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר".

רבי יהודה בן תימא סבור שתנאי שהוא "הפלגה בדברים" אינו מבטל את רצונו הבסיסי של בעל הדבר, ובנידון דידן – הגט כשר והאישה מגורשת.

כאמור, קביעה זו בעניין "הפלגה בדברים" מתקשרת ליסוד חשוב בדיני תנאים. על עצם האפשרות להתנות יש לשאול בשאלה פשוטה ובסיסית: האם תנאי הוא חידוש שחידשה תורה, או שמא מילתא דפשיטא הוא? מצד אחד, היה מקום לומר שכשאדם מקדש או מגרש אישה – המעשה קובע, ואין כל אפשרות לומר אמירות שונות שיגבילו, יסייגו או יבטלו את המעשה שעשה בפועל. מצד שני, ניתן לומר שמכיוון שהמעשה מושתת על רצונו החופשי של בעל הדבר, הרי שהעסקה כולה מצויה בשליטתו, ועל כן הוא רשאי לסייגה ולהתנות בה תנאים ככל העולה על רוחו. דומה שהראשונים נחלקו בשאלה זו.

הלכה ידועה היא שהמתנה על מה שכתוב בתורה – תנאו בטל, והמעשה קיים. לכן כאשר אדם מקדש אישה על מנת שלא ימלא את החובות שהתורה הטילה עליו כלפיה, האישה מקודשת והוא מחויב בכל החובות כולן. והנה, כל הראשונים התקשו: הכיצד ניתן להחיל קידושין אלו? הרי הבעל גילה דעתו להדיא שהוא מעוניין לקדש אישה זו רק אם הוא לא יתחייב לספק את צרכיה. אם אומנם נכון הדבר שהוא מחויב לספק צרכיה, והתורה אינה מאפשרת נישואין בלא התחייבות מצד הבעל, הרי שהדין צריך היה להיות כמקח טעות, והקידושין אמורים היו להתבטל מעיקרם!

בתשובה לקושיה עצומה זו מצאנו בראשונים שני תירוצים הנוגעים לשאלה ששאלנו. התוספות בכתובות (נו ע"א) אחזו באפשרות הראשונה שהצענו, והסבירו:

"ואומר ר"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הוה אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה, ואפילו לא יתקיים בסוף – המעשה קיים. והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה, דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה".

לדעת התוספות, מסברה כלל לא היה אפשר להתנות תנאים. משעה שאדם עשה מעשה – המעשה מחייבו באופן מלא. אכן קיים בהלכה גם מושג של 'מקח טעות', ואולם בנידון זה של המקדש אישה, מכיוון שקידשה בדעת צלולה, הרי היא מקודשת לכל דבר ועניין. אלא שהתורה חידשה חידוש מפליג וקבעה שאדם רשאי להתנות על המעשה, והתנאי יהיה בעל משמעות. זוהי סמכות מיוחדת שנתנה התורה לאדם, ואלמלא חידשה זאת לא היינו מעלים את הדבר על דעתנו. מכיוון שכל האפשרות להתנות היא חידוש שחידשה תורה, חידוש זה כפוף למגבלות שקבעה התורה, וממילא המתנה על מה שכתוב בתורה – תנאי בטל ומעשה קיים.

ראשוני ספרד שם (הרשב"א, הריטב"א, הר"ן ועוד) חלקו על התוספות. לדעתם, הסיבה לכך שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל נעוצה במושג שהתחדש בסוגייתנו. כך כתב הרשב"א:

"אף על גב דעל מנת קאמר לה, כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה, ואינו אלא כמפליגה בדברים".

לדעת הרשב"א, ברור שבסמכותו של בעל הדבר להתנות תנאים ולהגביל את החלות. סמכות זו אינה נעוצה בחידוש שחידשה תורה אלא בסברה פשוטה, ואם מצאנו תנאים שאינם מחייבים, על כורחנו לתלות זאת בכך שדעתו של האדם לא היתה שלמה מלכתחילה. בסוגייתנו, כיוון שהבעל התנה תנאי לא הגיוני, ברור שאין דעתו שלמה. גם תנאי על מה שכתוב בתורה מוגדר כ'לא הגיוני', וברור שמראש לא ייחס לו הבעל חשיבות כלל ועיקר, ועל כן התנאי בטל והמעשה קיים.

למדנו אפוא שעניין "מפליגה בדברים" הוא יסוד מרכזי בנוגע לשאלה מהם גבולות הסמכות של בעל הדבר להתנות ולהגביל את המעשה שביצע. הדברים מתקשרים לדיון מעניין באחרונים (ראה 'חשוקי חמד' בסוגייתנו) בעניין תנאי שמבחינה אובייקטיבית אינו ריאלי אלא שהבעל סבור היה שהוא ריאלי, אולם לא נוכל להרחיב בכך כעת, ועוד חזון למועד.