גיטין | דף עז | חצר מדין יד ומדין שליחות

המשנה הראשונה בפרק השמיני, שאת לימודו אנו מתחילים היום, עוסקת בקניין הגט בחצר. הלכה פשוטה ברחבי הש"ס היא שחצרו של אדם קונה לו, ובפשטות נראה שמדובר בקניין מדאורייתא. אומנם, הלבוש (חושן משפט, תחילת סימן ר') קובע שהמקור לכך שחצרו של אדם קונה לו מצוי בסוגייתנו, המזכירה שני תחומים שבהם מצאנו קניין בחצר: האישה קונה את גיטה בחצר, והגנב קונה את החפץ הגנוב בחצר. שתי ההלכות נלמדות מן המקראות, ומכאן נלמד, טוען הלבוש, שקניין חצר הוא קניין דאורייתא.

ביחס לאופיו ולמהותו של קניין חצר חוקרת סוגייתנו אם חצר "משום ידה אתרבאי" או "משום שליחות אתרבאי". לכאורה חקירה זו אינה מובנת. ראשונים ואחרונים (ראה קצות החושן רסח, ב) דנו בשאלה אם "קניין יד" הוא קניין העומד בפני עצמו כמו יתר הקניינים שבתורה או שמדובר בסניף וסעיף של קניין הגבהה או משיכה. כך או כך, ברור שאדם קונה בידיו, ועל כן על פי צד זה של החקירה קניין חצר הוא מעין קניין יד.

אך כיצד יש להבין את צידה השני של החקירה? מה פשר הביטוי "חצר משום שליחות"? הרי שלוחו של אדם כמותו ויכול לבצע בשמו קניינים שונים, אך עצם המושג "שליחות" אינו דרך ושיטה בדרכי הקניינים! ר' חיים מבריסק כבר הקשה קושיה זו בחידושיו על הש"ס (גיטין כא ע"א):

"דמאי שייך לומר דפליגי אי חצר קונה משום יד או משום שליחות, והרי הם שני דברים שאינם שייכים זה לזה, דיד הוא מגדר קנין, ושליחות אינה קנין, רק דין הוא שכל מעשה של שליח מהני עבור המשלח, וכל הפלוגתא היה שייך לומר אי חצר משום יד או משום מעשה קנין אחר, כגון משיכה והגבהה, אך שליחות היא מילתא אחריתי שאינה מדין קניין כלל".

ביישוב קושיה זו כותב הגר"ח (ודברים דומים כתב גם בעל 'דבר אברהם' מקובנה א, כא), על פי פירושו של רש"י בבבא מציעא (יא ע"ב) ופירושי שאר ראשונים, שקניין חצר הוא קניין של הכנסה לרשות. על מהות בסיסית זו שבקניין חצר אין חולק. השאלה אם קניין החצר נלמד מדין יד או מדין שליחות קשורה לטיב הזיקה שבין אותה הרשות ובין בעליה: אם חצר מדין יד, הרי שמדובר ברשות שהיא אכן "ידא אריכתא" של בעל החצר, ואילו אם חצר מדין שליחות, הרי שמדובר ברשות עצמאית ונפרדת, שאומנם נזקפת לזכותו של בעל החצר אך איננה ידא אריכתא דידיה.

לאחר הבנת הדיון בגמרא עולה השאלה המתבקשת: למאי נפקא מינה? אם מוסכם על הכול שחצר קונה מדין הכנסה לרשות, מה חשיבות הדיון אם הרשות המדוברת היא "ידא אריכתא" או ישות נפרדת? התשובה לכך מצויה בסוגייתנו. הגמרא נוטה לדחות את החקירה הנ"ל ולקבוע שחצר בוודאי קונה מדין יד. הדברים מתחדדים אף יותר באותה סוגיה בבבא מציעא, שבה נאמר בפירוש שאומנם בעולם הקניינים יש להסתפק אם חצר מדין שליחות או מדין יד, אך חצר לקבלת הגט היא בוודאי מדין יד ולא מדין שליחות.

ויש לבאר כדלהלן: במחשבה אפריורית, אם לא היינו עומדים לקראת סוף מסכת גיטין, בוודאי היינו משערים שאישה אינה מתגרשת על ידי שליח. הרי כל מהות הגירושין היא אמירה ישירה של הבעל לאשתו, ואי אפשר להעביר את המסר על ידי מתווך. אם בכל זאת מצאנו שהאישה מתגרשת על ידי שליח, מוכרחים להניח שאותו שליח הוא "ידא אריכתא" דידה ועומד במקומה לכל דבר ועניין. נדרשת זהות גמורה בין השליח ובין המשלחת כדי שיוכל לקבל עבורה את הגט.

ובכן, אם אישה מתגרשת באמצעות חצרה, על כרחך שמדובר בחצר מדין יד, דהיינו חצר הקשורה אל האישה בקשר של ממש כידא אריכתא. אם היינו אומרים שחצר מדין שליחות בלבד, בהחלט ייתכן שהאישה לא הייתה מתגרשת באמצעותה. לכן דורשת הגמרא שהאישה תעמוד בצד ביתה או חצרה, בהתאם לפרטי הדין הנידונים בסוגייתנו.

ונסיים בחידוד לשון שהציע הרב משה ליכטנשטיין בעניין זה. הסוגיה בבבא מציעא משתמשת מספר פעמים בביטוי "זכתה לי שדי", כלומר ה"חצר" הנידונה שם היא שדהו של אדם. המונח "שדה" אינו מופיע כלל בסוגיה בגיטין, ובה אנו עוסקים רק בבית או בחצר. ניתן היה לומר ש'דיבר הכתוב בהווה', שהרי מה בכך, ומה ההבדל בין קניין חצר בבית לקניין חצר בשדה?

ואולם הרב משה העלה למחשבה את ההבנה שאומנם מצאנו קניין חצר בגט, אך דווקא בבית או בחצר, דהיינו במקומות שהם מקומות אישיים של האישה. בשדה, שהיא מקום שאין לבעליו זיקה אישית אליו, האישה אינה מתגרשת. כמובן, לא מצאנו חידוש כזה להלכה, אך הוא מבהיר שאומנם חצרה של אישה קונה לה את הגט, אולם זאת דווקא כאשר החצר פועלת מדין יד והקניין ישיר.