דילוג לתוכן העיקרי

גיטין | דף לו | תקנת פרוזבול

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בהרחבה בתקנת פרוזבול, המבקשת 'לעקוף' את מצוות שמיטת כספים ולאפשר לנושים לגבות את חובותיהם גם לאחר השמיטה. עם ראשיתה של הסוגיה תמהה הגמרא כיצד ייתכן שחכמים תיקנו תקנה כזאת, המבטלת ועוקרת הלכה המפורשת בתורה. על כך משיב אביי ששמיטת כספים בזמן הזה נוהגת מדרבנן בלבד, בדומה לשמיטת קרקעות. רש"י בסוגייתנו עסק בשאלה מדוע שמיטת הקרקעות בזמן הזה היא מדרבנן, אך אין זה מענייננו. אם כן, חכמים מוסמכים לעקור את מצוות שמיטת כספים משום שהיא נוהגת מדרבנן בלבד. ובכן, הגמרא מקשה לאידך גיסא: אם אומנם שמיטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה מדאורייתא, הכיצד זה היא נוהגת מדרבנן? מדוע פגעו חכמים במלווים והפקיעו מהם את חובותיהם? על כך משיב אביי שתקנת פרוזבול היא תקנה ב'שב ואל תעשה' – חז"ל לא תיקנו תקנה הפוכה מן התורה אלא רק פטרו את הלווה מתשלום.

והנה, רבא מוסיף על דברי אביי וקובע: "הפקר בית דין היה הפקר". הראשונים נחלקו אם רבא בא להשיב על השאלה הראשונה, דהיינו כיצד הפרוזבול מועיל, או שמא על השאלה השנייה בלבד. הנפקא מינה לשאלה זו גדולה: אם רבא משיב אף על השאלה הראשונה, הרי שיש ביד חכמים כוח לעקור להדיא מצוה מדאורייתא בעזרת הפקר בית דין הפקר – מן התורה החוב הופקע, אלא שחכמים הפקירו את ממונו של הלווה וחייבו אותו לשלם למלווה ולפרוע את חובו.

ייתכן שהשאלה אם פרוזבול אכן מועיל אף כנגד שמיטה דאורייתא קשורה לאופיו. כך למדנו בסוגייתנו:

"וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה".

בדברי הראשונים והפוסקים מצאנו חילוף נוסח קל ביותר, הנוגע לאות שי"ן בלבד אך משנה לחלוטין את עצם הדין. על פי הגרסה שלפנינו, המלווה מספר לבית דין סיפור דברים: דעו לכם שיש לי חובות ואני עתיד לגבות אותם כל זמן שארצה. ביטוי קיצוני לכך נזכר להלן בדף ל"ז: בבית מדרשו של רב אשי נהגו הלומדים למסור זה לזה את חובותיהם בעל פה. כלומר אין מדובר בהקנאה גמורה של השטרות לידי בית דין אלא בהצהרה בלבד (על משמעותו של מנהג זה של תלמידי רב אשי להלכה ראה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שמיטה ויובל ט, כז).

ברם יש שגרסו "מוסרני לכם... כל חוב שיש לי", כלומר המלווה לא רק מספר סיפור דברים אלא מוסר את שטרותיו לבית דין בפועל. במשנה במסכת שביעית נאמר שכאשר המלווה מוסר את השטרות לבית דין אין כאן 'נגישת אחיך', וממילא החוב אינו נשמט.

ובכן, אם פרוזבול הוא מסירת שטרות גמורה, מסתבר שהוא מועיל אף אם השמיטה דאורייתא. אם מדובר בסיפור דברים בעלמא, מסתבר יותר שהוא אכן יועיל רק אם השמיטה מדרבנן, ומשמעותו תהיה תקנה שאם המלווה קיים אותה הוא רשאי לגבות את חובו ולא לחשוש לגזרת חכמים להשמיט את החובות בשנה השביעית.

*

הפרק הרביעי שאנו עוסקים בו דן כולו בתקנות חז"ל המשרתות מטרות חברתיות שונות. האם יש גבול כלשהו לסמכות חז"ל בעניינים אלו? נראה שהקביעה הגורפת בדבר הפקר בית דין הפקר, בעיקר אם היא מועילה אף כנגד שמיטה דאורייתא, היא שהובילה את שמואל (בסוגייתנו) לכנות את הפרוזבול "עולבנא דדייני", דהיינו עזות רבה של הדיינים להפקיע דין תורה. לא נוכל להרחיב כאן בעניין זה, אך חשוב לשמור בתודעתנו את דברי שמואל, וכמובן גם את דברי החולקים עליו, בעיוננו בתחום זה של תקנות חז"ל השונות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)