דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף סז | גזרת בעלי כיסים

 

המשנה בדף ס"ו עמוד א' מביאה את דברי ר' עקיבא, המחייב את קמח השעורים שנטחן לצורך העומר בתרומות ובמעשרות לאחר שנפדה. דבריו של ר' עקיבא מובילים את הגמרא לדיון נרחב בפטור תרומות ומעשרות בהקדש, מתוך הקבלה לפטור תרומות ומעשרות בנכרי. ברקע הדיון עומדת השאלה הידועה האם יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות. שאלה זו, הנתונה במחלוקת בין חז"ל, עוררה גלים רבים של מחלוקות לאורך השנים. נציין, כדוגמה, את דבריו של הכסף משנה (הלכות תרומות, פרק א' הלכה י"א), שמזכיר החלטה של בית הדין בצפת, ולפיה מי שיחמיר בסוגיה זו, ויחייב הפרשת תרומות ומעשרות מקרקע של גוי, יוחרם וינודה. כאמור, מחלוקת זו הינה מחלוקת נוקבת, אך אין כאן המקום לדון בה.

בעיון זה, נתמקד בעניין אחר המתחדש בסוגיתנו, ולמיטב ידיעתי איננו מצוי בסוגיות נוספות בתלמוד הבבלי. בגמרא בדף ס"ז עמוד א' מצטט רבינא שתי ברייתות שמהן עולה שמירוח עובד כוכבים מחייב בתרומות ומעשרות. כלומר, אף אם בשעה שהסתיימה המלאכה החקלאית בפירות הם היו שייכים לנכרי, יש להפריש מהם תרומות ומעשרות. רבא משיב לרבינא, כי חיוב זה בתרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן:

"מדרבנן, גזירה משום בעלי כיסים".


כלומר, חכמים גזרו גזירה המחייבת הפרשת תרומות ומעשרות אף אם המירוח היה בידי גוי. רש"י על אתר הביא שני פירושים לגזירה, ורוב הפוסקים ציטטו את פירושו השני:

"משום בעלי כיסין שיש להן קרקעות הרבה וחסים על רוב מעשרות ויקנוהו לעובדי כוכבים וימריחום עובדי כוכבים ומפקע ליה ממעשר".


כלומר, יש לחשוש שמא אדם בעל קרקעות יבצע מעין "היתר מכירה": הוא ימסור את פירותיו לנכרי קודם המירוח, הנכרי ימרח, והוא ישוב ויקנה אותם מהמורחים. בדרך זו, ייפטרו הפירות מתרומות ומעשרות. החידוש שבגזירת בעלי כיסים הוא, שאף מי שיבצע מהלך כזה - יתחייב בהפרשת תרומות ומעשרות, חרף העובדה שמעיקר הדין הוא פטור מהפרשה, שהרי הפירות נתמרחו בידי הנכרי.

פירוש שונה לגזירה הציע הרמב"ם (הלכות תרומות, פרק ד' הלכה ט"ו; יש לשים לב, שהפניית ה"עין משפט" על גיליון הגמרא היא לפרק ו', ובעקבותיה נשתבש גם הקישור שבפרויקט השו"ת). נראה שגם הרמב"ם חושש מפני מציאות דומה לזו שמתאר רש"י, דהיינו למסירת קרקעות לנכרי כדי להפקיען מהפרשת תרומות ומעשרות. עם זאת, הרמב"ם מבאר שהגזירה מחדשת הלכה שונה לחלוטין:

"העכו"ם שהפריש תרומה משלו - דין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין, ומדבריהן גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בעכו"ם כדי לפוטרו".


במציאות שאותה מתאר הרמב"ם, מחזיק אדם בפירות תרומה או מעשר, אך טוען שקיבל אותם מן הנכרי, שאיננו מחוייב בהפרשה, ולכן הוא איננו חייב למסור אותם לכהן. החידוש שבגזירה הוא, שאף אם אמת הדבר שהנכרי הוא שהפריש, הרי שהפירות נתפסים בקדושת תרומה ומעשר, משום שכך גזרו חכמים, שהפרשת הנכרי תחול. גזירה זו, שביסודה נוגעת להפרשת נכרי, חוסמת גם את פתח הרמאות הנ"ל.

נזכיר בקציר האומר שתי נקודות נוספות שבהן דנו אחרונים ביחס לגזירת בעלי כיסים:

א. בספר השו"ת של רבי בצלאל אשכנזי (בעל השיטה מקובצת; סימן א') צוטטה מחלוקת ראשונים בשאלה האם המפריש תרומות ומעשרות מפירות שנתמרחו ביד הגוי חייב למסור אותם לכהנים, או שמא די בכך שהוא מפריש, ואיננו מרוויח מן העובדה שמסר את הפירות לנכרי.

ב. להלכה, הביא השולחן ערוך את פירושו של הרמב"ם בגזירת בעלי כיסים. לכאורה, יש להסיק מכך ששלל את פירושו של רש"י, ואם כך, מי שמסר את פירותיו לנכרי קודם מירוח אכן נפטר מהפרשת תרומות ומעשרות, אפילו מדרבנן.

אלא, שהמפרשים עמדו על כך שהרמב"ם עצמו (הלכות תרומות, פרק א' הלכה י"ג) התייחס בפירוש לתרחיש שעליו מדבר רש"י, ואכן קבע שפירות שגדלו ברשות ישראל, ונמסרו לעובד כוכבים למירוח - חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן. לכאורה, העובדה שהרמב"ם איננו מזכיר בהקשר הזה את גזירת בעלי כיסים, ואף מזכיר אותה בהקשר אחר כנ"ל, מלמדת שכאן אין מדובר על גזירת בעלי כיסים, אלא על גזירה אחרת. מאידך, הרמב"ם בתשובה (סימן של"ז) כתב בפירוש שדבריו כאן מבוססים אף הם על גזירת בעלי כיסים. האחרונים על אתר (כסף משנה, רדב"ז, מהרי קורקוס, רבינו חיים הלוי ועוד), שחלקם לא הכירו את תשובת הרמב"ם, אכן התלבטו מאוד האם פסיקתו כאן מבוססת על גזירת בעלי כיסים או על טעם אחר, והדברים סוכמו באריכות ובעמקות ב"מעדני ארץ" של הגרש"ז אויערבך על אתר (אות א').

אם כן, הלכה למעשה מי שימסור את פירותיו לנכרי קודם מירוח, לא יפטור אותם מתרומות ומעשרות, בין לרש"י ובין לרמב"ם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)