גדרי איסורי עבודת קרקע בשמיטה מן התורה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מצוות השמיטה מוזכרת בכמה מקומות בתורה. העיקרי שבהם נמצא בראש פרשת בהר, שם מפורטים כמה מן הדינים הנוהגים בשמיטה, וביניהם איסורי עבודת הקרקע.

בפסוק מופיעים שני סוגי פעולות אסורות: א. "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" - פעולות שמטרתן הצמחת התבואה; ב. "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר" - אסיפת התבואה כדרכה.

 

אילו פעולות מבין פעולות הצמחת התבואה אסורות מן התורה?

1. ניתן לומר כי דווקא הפעולות המוזכרות בכתוב - זריעה וזמירה - אסורות מן התורה, וכי כל מלאכה אחרת שתכליתה הצמחת התבואה אינה כלולה באיסור זה ונאסרה רק מדרבנן.

2. ייתכן שכל הפעולות המיועדות להצמחת התבואה אסורות מן התורה, אלא שיש הבדל בין זריעה וזמירה לבין שאר הפעולות: זריעה וזמירה הן בגדר אבות המלאכות שנאסרו בשביעית, ואילו שאר המלאכות נאסרו בגדר תולדות.

3. אפשרות נוספת היא שהתורה מביאה זריעה וזמירה כדוגמות לכלל "שבת שבתון יהיה לארץ", המופיע בפסוק הקודם, וכל המלאכות המסייעות לצמיחה נאסרו באותה רמה.

בכותרת שנתן הרמב"ם להלכות שמיטה ויובל מוגדר הלאו כך: "שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה ההיא". לאמור: כל המלאכות נאסרות מדאורייתא, ורמת האיסור שווה בכולן (אפשרות 3). על פי זה מי שעבר ועבד עבודת אדמה כל שהיא - חייב מלקות.

 

אולם בפרק א מהלכות שמיטה (הלכות ב-ג) קובע הרמב"ם כי "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה... וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פירטן הכתוב? - לומר לך: על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה אינו לוקה עליהן...". מהלכות אלה משמע שמדאורייתא נאסרו רק ארבע מלאכות - שתיים מהן אבות ושתיים מהן תולדות - ועל כן אין לוקים אלא עליהן. דעה זו זהה לאפשרות הראשונה שהזכרנו, שכל מלאכות הקרקע מלבד אלו שנזכרו בכתוב נאסרו רק מדרבנן. (ואין כאן מקום להאריך בנוגע ליישוב הסתירה בדעת הרמב"ם.)

 

האם יש גם איסורי עשה במערכת הציוויים שנאמרו לגבי עבודת האדמה בשביעית?

איסורי עשה יכולים להיות משני סוגים: א. איסורי עשה שאינם מרחיבים את היקף האיסור ומוסיפים הגבלות, ונועדו רק להוסיף על חומרת האיסור ("לעבור עליו בעשה"); ב. איסורי עשה שמרחיבים את האיסור.

 

מן הפסוק "שש שנים תזרע שדך" ניתן ללמוד איסור עשה ("שש שנים" - ולא בשביעית [לאו הבא מכלל עשה - עשה]), אולם נראה שאין הוא מוסיף על האיסור מלאכות כי אם אוסר בעשה אותן מלאכות עצמן שכבר נאסרו בלאו.

 

הפסוק "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג, יא), לעומת זאת, יכול ללמדנו איסור עשה שאף ירחיב את היקף איסורי העבודה בשביעית. וכך מבאר רש"י את הפסוק הזה: " 'והשביעית תשמטנה' - מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה, 'ונטשתה' - מלזבל ולקשקש". לשיטת רש"י נאסרו, אם כן, מדאורייתא גם מלאכות שאינן גמורות, כגון זיבול וקשקוש, אלא שאיסורן הוא איסור עשה בלבד, עשה שמוסיף על הלאו, הכולל רק מלאכות גמורות. רמב"ן בפירושו שם חולק על רש"י, והוא סבור כי אין לומדים מפסוק זה איסור עבודה שאינה גמורה וכי עבודה כזאת לא נאסרה מדאורייתא.

 

בפרשת בהר מופיע מושג נוסף - "שבת לה' " (ויקרא כ"ה, ב').  את משמעותו של מושג זה ניתן לבאר בכמה דרכים:

1. אין כאן תוספת מבחינת היקף האיסור אלא רק הוספת עשה.

2. ייתכן שיש כאן תוספת כמותית מבחינת המלאכות. הרמב"ן סובר כי המושג "שבתון" שנאמר ביחס לשבת ומועד הנו איסור מדאורייתא על פעולות שיש להן צביון של חול, שלחכמים ניתנה הסמכות לקבוע מה הן. סביר אפוא להניח שגם לגבי שמיטה יסביר רמב"ן את המושג "שבת לה' " כאיסור על פעולות שיש להן צביון של עבודת קרקע, וכי גם בשמיטה נמסרה ההחלטה באשר למהות הפעולות האסורות לידי חכמים. ייתכן שזיבול וקשקוש, שכאמור אינם נאסרים לדעת רמב"ן מן הפסוק "תשמטנה ונטשתה", ייאסרו לדעתו על ידי חכמים כחלק מ"שבת לה' ".

3. ייתכן ש"שבת לה' " מוסיף קיום מיוחד של שבתון. בעצם אי-עשיית המלאכה ישנו קיום של אותה מצווה - שבת לה'. מעין זה מצאנו ברמב"ם הלכות יום טוב (פ"א ה"ב): "כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן, הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן 'שבתון' כלומר: שבות". אמנם לגבי שמיטה לא נאמר דבר זה במפורש, אך מסתבר שגם השובת ואינו עושה מלאכת קרקע בשנה השביעית מקיים מצוות עשה של שביתה.

 

(השיעור הועבר במוצש"ק פרשת נח תשמ"ו, והופיע לראשונה בכתב בגיליון 21 של דף קשר.)

 * בשבועות הקרובים נביא בע"ה שיעורים בעניין שנת השמיטה המתקרבת. שלושת השיעורים הראשונים הם תקצירים של שיעורים שהעביר הרב ליכטנשטייין בישיבה בשנת תשמ"ו. נשתדל להביא בהמשך השנה שיעורים נוספים בנושא.