דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ב ע"ב | האם עד אחד או מיגו פוטרים משבועה

קובץ טקסט

לקובץ וורד>>

א. האם עדותו של עד אחד פוטרת משבועה?
מקורות

  1. בבא מציעא ב: רש"י ותוס' ד"ה 'ולחזי זוזי'.
  2. רא"ש לבבא מציעא פרק א' סימן ג.
  3. בעל המאור ורמב"ן במלחמות ה' (דף א. ד"ה 'מקח וממכר' – הר"ן מסכם את הדעות השונות).
  4. טור חושן משפט סוף סימן פ"ד. בית יוסף סימן מ"ו סעיף לו, סוף סימן כ"ט.  

שאלות

  1. לפי רש"י- מדוע אין עד אחד רלוונטי כלל?
  2. האם עדותו של עד אחד פוטרת מחובה של שבועה? ענה על השאלה על פי הדעות השונות. יש לזכור שיש סוגים שונים של שבועות. נסה להסביר את ההגיון של כל דעה.


ב. מיגו לאפטורי משבועה
מקורות

  1. בבא מציעא ג., רש"י, תוס' ד"ה 'מפני מה'.
  2. רא"ש לשבועות פרק ז' סימן ג. 
  3. בבא בתרא לו. "הנהו עיזי... משלמי" (מקור של מיגו דהעזה).

שאלות

  1. מדוע שלא נחשוב שמיגו פוטר משבועה?
  2. מדוע שיהיה הבדל במיגו דהעזה?
  3. אם אכן מיגו פוטר משבועה, איך בדיוק זה עובד?

 

האם עד אחד פוטר משבועה?

הנושא שלנו איננו עיקר הסוגיא כאן, ונובע כולו מנושא צדדי בדף ב:.

במקרה בו שני לקוחות אוחזים בסחורה, וכל אחד טוען שהוא קנה אותה, מעלה הגמרא שאלה: "ולחזי זוזי ממאן

נקט?". כלומר, נשאל את המוכר ממי הוא לקח כסף. רש"י מסביר שניתנת למוכר נאמנות מיוחדת, קודם המכירה או אחריה, והוא נאמן להעיד מי קנה ממנו. ממילא, עלינו להעניק את הסחורה למי שהמוכר מעיד עליו שקנה אותה, ולא לחלוק אותה בין שני התופסים. הגמרא עונה שזהו מצב שבו שניהם שילמו עבור הסחורה, והספק הוא למי הסכים המוכר למכור. רש"י מסביר שנאמנותו של המוכר מוגבלת רק למקרה בו רק אחד הלקוחות שילם.

תוספות חולקים על רש"י (לדיון מפורט יותר עיין ברש"י ותוס' על קידושין עג:) וסבורים שנאמנות המוכר מוגבלת רק למקרה שהסחורה עודנה בידו. מאחר ובמקרה שלנו שני "הקונים" תפוסים בסחורה, מסבירים תוספות שהמוכר יוכל לשמש כעד רגיל שיכול להעיד לטובת אחד הצדדים, ובכך לפטור אותו משבועת המשנה (התפוס השני יתחייב בשבועת התורה לסתור את העד האחד, כלומר את המוכר). תשובת הגמרא היא שבמקרה שלנו המוכר מבולבל ואיננו זוכר למי מהם הוא מכר את הסחורה. לו היה זוכר למי מכר, יכולה היתה עדותו לפטור את אחד הצדדים משבועת המשנה. [ר"י בתוספות מוסיף הסבר נוסף שאיננו מענייננו בשיעור זה].

הרא"ש מסיק משיטת תוספות (רבינו תם), שבכל מקרה, יכול עד אחד לפטור משבועה. ה"פלפולא חריפתא" מעיר בצדק, שרבינו תם לא התנסח בדיוק כך. אכן, בקריאה זהירה של רבינו תם בספר הישר, סימן תקע"א, נראה שרבינו תם מתייחס רק לשבועה של משנתנו, שאיננה שייכת כאשר יש רק עד אחד. הרא"ש, בכל אופן, למד שהפטור יחול בצורה דומה לכל שבועה.

אמנם רש"י כאן לא דן בשאלה זו, אך ניתן לחקור האם רש"י היה מסכים עם רבינו תם. השפתי חכמים (שמות כ"ב, יב) סבור שרש"י חולק על רבינו תם (לפחות על פי הבנת הרא"ש בר"ת): התורה אומרת שאם לשומר יש "עד" שהחפץ נטרף, הוא איננו מחוייב באחריותו. רש"י מסביר שהתורה מתייחסת למצב של שני עדים. השפתי חכמים מעיר שהסבר זה מתיישב יפה עם השיטה שעד אחד איננו פוטר שבועת התורה. אמנם, אין זה מוכרח מרש"י בבבא מציעא או בקידושין. ניתן לומר, שבמקרה המוזר בו שני הצדדים שילמו, אנו מניחים שהמוכר פשוט לא מודע מספיק למה שקרה שם, ולכן הוא אינו נאמן (עיין תוספות ר"י הזקן ושאר ראשונים בקידושין). למרות זאת, בתנאים רגילים, עד אחד יכול לפטור משבועה, גם לדעת רש"י.

הרא"ש מצטט את המהר"ם מרוטנבורג שמביא ראיות שעד אחד יכול לפטור משבועה: התורה אומרת שעד אחד אינו תקף במקרים מסויימים (עוון וחטאת), והגמרא (שבועות דף מ.) לומדת שעד אחד הוא בעל משמעות במקרים של שבועות. משמע שאין הבדל בין יצירת חיוב של שבועה לבין פטור משבועה. הוא טוען גם, שאם עד אחד יכול לחייב שבועה את המוחזק, על אחת כמה וכמה שהוא יוכל לפטור את המוחזק משבועה. הרב גוסטמן זצ"ל (קונטרסי שיעורים) מעיר שלולא ראיות אלו, היה נראה שלכולי עלמא למרות שעד אחד יכול ליצור חיוב של שבועה, אין הוא יכול לפטור משבועה. ובטעם הדבר, יש לומר שאין עד אחד נאמן לגבי שבועות, אלא יש כוח לעד אחד לחייב שבועה. [שים לב להבדל- בהלכות מסויימות (כמו כשרות), עד אחד נאמן, אבל במקרים של שבועה לא כתוב שעד אחד נאמן, אלא רק שעד אחד יוצר חיוב של שבועה]. לפי זה נאמר, שאולי רש"י ור"י (שכאמור לעיל, נותן הסבר אלטרנטיבי לר"ת) סבורים שעד אחד לא פוטר משבועה. ומצאנו שהבית יוסף (חושן משפט מ"ו, לו) מביא את הרמ"ה שסובר שעד אחד לא פוטר שבועה שעד אחד אחר חייב.

בעוד שראינו שרבינו תם סבור שעד אחד פוטר משבועה, הרמ"ה ועוד ראשונים חולקים עליו וסבורים ששבועה במקומה עומדת. יש כמה דעות שמחלקות בין סוגים שונים של שבועות. הרמב"ן (במלחמות ה' בדפי הרי"ף א.) טוען שכל מה שר"ת אמר הוא שבמשנתנו, כאשר השבועה ניתקנה ע"י חכמים כדי למנוע את תופעת חטיפת הטליתות, עד אחד יכול לפטור משבועה. אך במקרים של שבועה התורה, גם ר"ת מסכים לרמ"ה שיש להישבע.            

הנמוקי יוסף (על אתר) מצטט דעה שתוקפת את החלוקה שהוצעה בין שבועת המשנה לשבועת התורה. למרות זאת, במקרה בו עד אחד העיד ויצר את החובה, יכול עד אחד נגדי לבטל את עדותו של הראשון, ובזה לפטור משבועה. (יתכן ויהיה הבדל בין מקרים שונים לגבי זמן הגעתו של העד השני – ראה בלשונו של הנמוקי יוסף.)

ספר התרומות (שער כ"א ה', ב) סבור שלמרות שעד אחד פוטר מכל סוגי השבועות (כמו הבנת הרא"ש את רבינו תם), יש עדיין חובה של שבועת היסת. שבועה זו ניתקנה ע"י חכמים אפילו במקרה של כופר הכל (זהו אדם שכופר בכל הטענות כלפיו, ואין עדות כנגד טענתו). במקרה ועד אחד מגבה את טענתו של אחד הצדדים, אין עדיין ראיה חד משמעית ועל כן נדרשת שבועת היסת.

הגידולי תרומה (על אתר) מצטט את הרז"ה, ככל הנראה בעל המאור (שים לב שהרמב"ן במלחמות ה' מפרש את בעה"מ אחרת), וכן את הרשב"א (תשובה תתשס"א) שסוברים שעד אחד לא יפטור מאף שבועה מהתורה, אך הוא יפטור מכל שבועה שמקורה אצל חכמים (אולי אפילו היסת).

הדעה האחרונה נמצאת בתשובות מיימוניות לספר משפטים תשובה פ"א (מובאת ברמ"א חו"מ סימן פ"ז סעיף ו'). דעה זו סוברת שעד אחד יפטור משבועה אפילו במקרה של נשבע ונוטל. הב"ח (תשובה ס"ד) דוחה דעה זו, וסובר שחכמים לא יכלו לאפשר לאדם לגבות ממון ע"פ עד אחד. הפתחי תשובה מצטט את שו"ת חוט השני סימן ו' שמחלק בין מקרים שונים של נשבע ונוטל. במקרה בו השבועה היא רק "חומרא", והטוען יכול היה לגבות גם בלי השבועה רק שחכמים דרשו את השבועה, עד אחד יכול לפטור משבועה. אולם, במקרה שבו לא אמור הטוען לגבות את הכסף, וחכמים אפשרו לו לגבות ע"י שבועה, עד אחד לא יספיק כדי לפטור מהשבועה.

עד כה ראינו שתי דעות קיצוניות וביניהן ארבע וריאציות שונות:

1. רבינו תם (ע"פ הבנת הרא"ש)- כל השבועות נדחות ע"י עדות של עד אחד.

2. רמ"ה (אולי גם רש"י ור"י)- עד אחד לא פוטר מאף שבועה.      

3. רמב"ן- רק השבועה של משנתנו נדחית.

4. נמוקי יוסף- שבועה שנגרמת ע"י עד אחד וכן שבועת משנתנו נדחות.

5. ספר התרומות- כל שבועה נדחית מלבד שבועת היסת.

6. שו"ת מיימוניות- עד אחד פוטר אפילו נשבע ונוטל. יש הדוחים דעה זו ויש המסייגים אותה.

מיגו לאפטורי משבועה

הגמרא (בבא מציעא ג.) מביאה את קושיית רבה:

"דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע".

תוספות מסבירים את קושיית הגמרא כך: מדוע לא מאמינים לו במיגו (טענה אלטרנטיבית) שיכול היה לכפור בכל? תשובת הגמרא היא:

"חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח".

כלומר, אדם לא מעיז לעמוד מול בעל החוב ולכפור בכל, וממילא לא קיימת כאן הטענה האלטרנטיבית של כופר בכל. נראה, שתוספות סבורים שמיגו רגיל יפטור משבועה, אך מיגו דהעזה, כמו שציינו, לא יועיל לפטור משבועה.

הרא"ש (שבועות ז', ג) מצטט את הר"י מיגש, שסבור ששום מיגו לא יפטור משבועה כלשהי. הוא טוען שבמקרה של שבועת השומרים או במודה במקצת יש תמיד מיגו ואעפ"כ יש תמיד חובת שבועה (הוא נאלץ, כמובן, להסביר את הגמרא בשונה מתוספות- עיין רש"י במקום). הרא"ש חולק על נקודה זו, וטוען שהמיגו במקרים אלו הוא מיגו דהעזה. נראה שהר"י מיגש סבור, שמאחר ואומרים מיגו דהעזה במקרים של ממון (ראה בבא בתרא לו.), אין כל הפרש בין שני סוגי המיגו, ולכן אף מיגו לא יכול לפטור משבועה.

ההסבר המקובל למחלוקת זו הוא כדלקמן (מופיע בפרי משה- שבועת ממון, ובעוד כמה אחרונים): האם חובת השבועה מקבילה לחובה ממונית? או שמא חובת השבועה נובעת מהצורך לחזק את הטענה ע"י השבועה? אם השבועה דומה באופן מהותי לחוב ממוני, טענתו של הרא"ש מובנת. כמו שמיגו פוטר מישהו מתשלום, כך עליו לפטור משבועה [כמובן, עולה כאן שאלה: אם מיגו דהעזה פוטר מתשלום, מדוע מסכים הרא"ש שזה לא פוטר משבועה? שאלה זו תידון בהמשך]. מאידך, הר"י מיגש כנראה סבור שחובת השבועה באה כדי לסייע לו בטענה. מיגו יכול גם כן לסייע לטענה, אך כוחו לא זהה לכוחה של השבועה. ממילא, מיגו לא יכול לפטור משבועה.

[הערה: גישה מקבילה יכולה לסייע לנו בהבנת החלק הראשון של השיעור, אם עד אחד יכול או לא יכול לפטור משבועה. אם חובת השבועה באה כסיוע לטענה, אזי עד אחד יכול לפטור משבועה רק במידה ועדותו משכנעת. אולם, אם חובת השבועה היא מעין חוב ממוני, אולי עדותו של עד אחד איננה משמעותית. אמנם, הקל וחומר של המהר"ם מרוטנבורג עדיין ניתן ליישום.]

בכדי להסביר את השאלה שהועלתה כנגד סברת הרא"ש, נפנה להבנות הקלאסיות במיגו. הרב אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים כרך ב' סימן ג'), וכן אחרונים נוספים, מסבירים שמיגו רגיל יכול לעבוד באחת משתי דרכים:

  1. המיגו מורה שהוא דובר אמת, אחרת יכול היה לטעון טענה אחרת טובה יותר.
  2. כוח הטענה- מיגו מבוסס על הכוח שיש לעמדה שלו, מעצם העובדה שהיה יכול לטעון טענה אחרת.

במקרה של מיגו דהעזה אין שום ראיה שהטענה שלו היא אמת, מאחר והוא מעדיף לנקוט בטענה החצופה פחות. עם זאת, עמדת הכח של הטוען עומדת בעינה. הרב אלחנן מסביר שעמדה זו מספיקה בכדי לזכות בוויכוח ממוני, אך לפטור משבועה זה לא מספיק. בכדי לפטור משבועה עלינו להיות משוכנעים שהוא דובר אמת, ובמיגו דהעזה אין לנו וודאות כזו. לכן, על אף שמיגו דהעזה פוטר מחיוב ממוני, הוא לא יכול לפטור משבועה. כיוון זה מניח, כמובן, שאפילו הרא"ש מסכים שחובת שבועה באה כדי לתמוך בטענה ואינה מעין חוב ממוני. לכן יוכל מיגו דהעזה למחוק חוב ממוני ע"י כוחו של מיגו. אך רק מיגו שישכנע לגבי אמינותו של הטוען, יכול לפטור אותו משבועה.

לסיכום: הר"י מיגש חושב ששום מיגו לא יכול לפטור משבועה, כי השבועה באה לחזק את טענתו. אך מי שמתייחס לשבועה כמעין חוב ממוני, לדידו יועיל המיגו כמו שהוא מועיל במישור הממוני. נזקקנו להסבר הקלאסי של המיגו כדי להסביר את שיטת הרא"ש, שלמרות שמיגו רגיל יכול לפטור משבועה, ומיגו דהעזה יעיל בעניינים כלכליים, אין המיגו דהעזה יכול לפטור משבועה. 

מקורות לשיעור הבא

  1. דף ב: "מקח וממכר וליחזי זוזי ... בעל כורחיה".
  2. קידושין דף עג: "נאמן בעל מקח ... והי לא מדעתו", תוד"ה בד"א, תוס' ב"מ ד"ה ולחזי.
  3. רא"ש ב"מ סי' ג עד "כשם שהוא מחייב שבועה", שם "ויש מקשין הבל ... מחיוב ממון".
  4. דף ג. "תני רבי חייא ... קמ"ל ק"ו", תוד"ה מפני.
  5. רא"ש שבועות פרק ז סימן ג.
  6. קובץ שעורים חלק ב סימן ג.

שאלות:

  1. כאשר הגמרא שואלת (דף ב:) "וליחזי זוזא ממאן נקט", את מי אמורים לשאול כדי לברר זאת? מה הבסיס לנאמנותו?
  2. מהי היא הסברא לטעון שעד אחד התומך בגרסת מי שמחוייב שבועה, יפטור אותו להישבע?
  3. מהי שאלת רבה "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע" (דף ג.)?
  4. מהו ההסבר בתשובתו של רבה "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו?
  5. מהו החיסרון במיגו שיש בו העזה?

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)