דילוג לתוכן העיקרי

בשמחה

קובץ טקסט
 
א. עבדו את ה' בשמחה
חשיבות השמחה לעבודת ה'
בין המידות הראשונות של "קניין תורה" נמצאת המידה "בשמחה". את המידות שקדמו למידה זו ניתן לחלק לשני סוגים מרכזיים: מידות הרלוונטיות ללימוד תורה - "בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, בשכלות הלב"; ומידות שלמעשה הן חלק מעבודת ה' הכללית, הגם שיש להן משמעות מיוחדת בלימוד תורה, כגון "באימה, ביראה, בענווה", ובתוכן גם השמחה.
לשמחה יש מעמד חשוב בעבודת ה' בכלל, ושגור בפינו הפסוק "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהילים, פרק ק', פסוק ב'). ממקומות שונים במקרא עולה כי עבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה, כגון "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים, פרק כ"ח, פסוק מ"ז); "וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן האלוקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה" (שואל ב', פרק ו', פסוק י"ב); ועוד. יש אפוא לברר תחילה מה משמעותה של השמחה בעבודת ה' בכלל, ולאחר מכן מדוע היא מהווה אחת מן הדרכים לקניין תורה בפרט.
האם היראה סותרת את השמחה?  
בהבנת השמחה עמדו כבר חז"ל על סתירה בין הפסוק שציטטנו לעיל ממזמור ק' בתהילים, ובין האמור בתהילים פרק ב', פסוק י"א - "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה". כיצד ניתן להבין את היחס שבין הפסוקים? כיצד ניתן לעבוד את ה' גם ביראה וגם בשמחה, והרי שתי מידות אלו נראות כסותרות זו את זו? חז"ל העלו כמה כיוונים שונים לפתרון הסתירה:
במדרש תנחומא לבראשית (פרשת נח, סימן י"ט) נאמר:
כל המזמור מדבר על העכו"ם, מה כתיב בסוף המזמור? 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה נשקו בר', אמר להם דוד הזהרו בעצמיכם, לא תסלפו הדרך פן יאנף ותאבדו דרך כלו' בדבר מועט הוא כועס עליכם, אבל על ישראל מה כתיב 'עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה', ואותו המזמור על ישראל נאמר, שהרי יסדו דוד על התודה, כדכתיב 'מזמור לתודה'.
לפי כיוון זה, יש לחלק בין ישראל לבין אומות העולם: אומות העולם צריכים לעבוד את ה' ביראה, שכן אם הם יסטו מעבודת ה' במעט הם יאבדו; אולם עם ישראל, שקיבל הבטחה על הישארותו הנצחית, עובד את ה' בשמחה בלבד.
ברם, במדרש תהילים ('שוחר טוב', מזמור ק') ההנחה היא שהחלוקה בין הפסוקים רלוונטית גם לעם ישראל בעצמו, וזאת בכמה כיוונים:
'עבדו את ה' בשמחה', וכתוב אחד אומר 'עבדו את ה' ביראה', אם בשמחה היאך ביראה, ואם ביראה היאך בשמחה?
(1) אמר ר' אייבו: כשתהא עומד בעולם תהא שמח בתפלה, ותתיירא מלפני הקב"ה.
(2) דבר אחר 'בשמחה', יכול שלא ביראה? ת"ל 'ביראה'.
(3) אמר ר' אחא: 'עבדו את ה' ביראה' - בעולם הזה, ['וגילו ברעדה'] - כדי שתגיע לעולם הבא בשמחה, ותראה לעתיד לבוא ברעדה שתאחוז להם לחניפים תהא גיל גילים ברעדה שהבאתי על אומות העולם.
היחס בין שלושת הפתרונות המובאים במדרש מעורר עניין: לפי הכיוון השלישי, אנו מגיעים לקיצוניות הפוכה מן האמור לעיל במדרש תנחומא. למעשה, בעולם הזה אין מקום לעבודת ה' בשמחה, ומידת היראה היא המידה השולטת. מי שיעבוד את ה' ביראה בעולם הזה, יזכה לשמחה בעולם הבא.
הכיוון הראשון סובר שיש אכן מקום לשמחה בעולם הזה, אך באופן מוגבל - דווקא בתפילה. נראה שכוונת הדברים היא למה שנמצא בילקוט שמעוני (תהילים, רמז תרכ"ג):
כתוב אחד אומר 'עבדו את ה' ביראה', וכתוב אחד אומר 'עבדו את ה' בשמחה', מהו כן? אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לאלוה שאין כמותו בעולם, ואל תהי נוהג בקלות ראש לפניו, אלא ביראה.
נראה, אפוא, שגם לפי כיוון זה עיקר עבודת ה' צריכה להיות ביראה, אלא שבזמן התפילה על האדם לשמוח בכך שהוא עובד את הקב"ה, ולא עובד אלילים. השמחה היא על הזכות לעבוד את ה', אך עבודת ה' עצמה צריכה להיות ביראה.
כיוון דומה לזה בא לידי ביטוי בדבריו של ר' יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי, פרק ל"ג):
ולפי זה ראוי שנשאל, אם עבודת השם יתברך אי אפשר שתושג על השלמות אלא אם כן היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפרק שעבר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השם יתברך מושגת בעצבון ושמחה ביחד עם היותם הפכיים?
והתר זה הספק הוא על זה הדרך, כי כל כח מכחות האדם כשיעשה פעולתו כראוי יורה זה על שלמות הכח ההוא, וכשלא יעשה פעולתו כפי מה שראוי יורה זה על חסרון הכח ההוא או על חסרון בריאותו, וכאשר הוא שלמות באדם שלא יפחד ממה שאין ראוי לפחד ממנו כן הוא שלמות אליו שיפחד ממה שראוי לפחד ממנו, ואם לא יפחד ממה שראוי שיפחד ממנו הוא חסרון אליו, כי מי שלא יפחד מהכניס ידו באש יורה זה אם על ערבוב שכלו ואם על בטול חוש ידו... וכן הנפש בהיותה יראה וחרדה ממה שראוי שתחרד ממנו יורה זה על בריאותה ושלמות שכלה, וכאשר תגדל מעלת הנפש ושלמות שכלה כן תשער יותר התנשאות השם יתברך ורוממותו ותחרד ממנו יותר ותירא מלעבור על דבריו.
וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו, ולהעיר על זה באר דוד במקום אחר כי מה שאמר 'עבדו את ה' בשמחה', לא שתהיה העבודה בשחוק וקלות ראש ודרך הדיוטות, אבל ראוי שתהיה העבודה ביראה אמר 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה', כלומר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה' והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר 'וגילו ברעדה', להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה.
ר' יוסף אלבו סובר אף הוא ש"עיקר עבודת השם" היא ביראה, ואף הוא רואה את השמחה רק בהיבט חיצוני יותר: אם אדם עובד את ה' ביראה, הרי שהדבר מעיד על בריאות נפשו; ועל כן האדם צריך לשמוח בכך. גם לפי כיוון זה השמחה היא על עבודת ה' ביראה.
השמחה והיראה כמידות משלימות
אולם, הפתרון השני שהציע מדרש תהילים דלעיל שונה באופן מהותי מן השניים האחרים: "'בשמחה', יכול שלא ביראה? ת"ל 'ביראה'". מדברים אלו נראה שאין באמת סתירה בין שמחה ויראה. יכולה, כמובן, להיות שמחה הנוגדת את היראה, כגון שמחה של הוללות וקלות ראש; אך באופן מהותי שמחה ויראה יכולות לעלות בקנה אחד, ויש לעבוד את ה' בשתי הדרכים.
השמחה היא ביטוי לתחושה של טוב האופפת את האדם. האדם מרגיש טוב בעולמו, חש את הזכות להיות חלק מעם ישראל ועבדא דקודשא בריך הוא, ואם הוא שמח, הדבר מעיד על תחושת סיפוק בדרך שבה הוא הולך. על כן, השמחה היא ביטוי מובהק לעבודת ה' מתוך שלמות נפשית. אין היא סותרת את היראה, שכן שתי תחושות אלו הן שני חלקים מעבודת ה': שמחה בהיותנו עם ה', יחד עם יראה בידיעתנו שאנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים. שתי התחושות משלימות זו את זו, ולא סותרות זו את זו.
ב. שמחה ויראה בהעלאת ארון ה'
הטעויות בהעלאת הארון
על השילוב הראוי שבין שמחה ויראה ניתן ללמוד מתוך פרשת העלאת הארון בימי דוד לירושלים (שמואל ב', פרק ו'). עד לאותו שלב, מאז חורבן שילה (שמואל א', פרק ד') היה פיצול בין ארון ה' לבין המשכן. המשכן נדד לנוב ומשם לגבעון, בעוד שארון ה', לאחר שהוחזר מפלשתים, נותר בקרית יערים. מקום המשכן הוסיף להיות מקום מרכזי, ואנשים עלו לרגל למקום זה, שהיה מקום הקרבת הקורבנות ומקום מגוריהם של הכוהנים. לעומת זאת, הארון נותר בבדידותו בקרית יערים, מרוחק ממקום משכנו. דוד ראה את הבעייתיות במצב זה, והחליט להעביר את הארון למקום מרכזי יותר - לירושלים, כפי שמתואר בדברי הימים א', פרק י"ג:
(ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אלוקינו נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ: (ג) וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אלוקינו אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל:
אירוע זה אמור היה להיות מעמד חגיגי ומיוחד; ואכן, ניתן לראות את תחושת השמחה הגדולה המלווה את העלאת הארון. אולם, למרבה הפלא, החגיגה נגמרה עוד לפני שהתחילה, בעקבות אירוע טראגי שקטע אותה:
(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן האלוקים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: (ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם האלוקים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן האלוקים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': (י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:
אירוע זה מעורר תמיהות: האם באמת היה חמור מעשהו של עוזא כל כך שהגיע לו עונש מוות? מדוע התעכב תהליך העלאת הארון, שנראה היה כחיובי כל כך, בשל אירוע זה?
נראה, שפרשת עוזא הייתה רק ה'קש' האחרון, שהיווה למעשה רק את הסימפטום לתופעה רחבה הרבה יותר, אשר התחילה כבר בתחילת הפרשייה. ברור שנפילת הארון נגרמה בגלל עצם לקיחת הארון בעגלה; ומעשה זה עומד בניגוד גמור לצו התורה, שלא לקחת את כלי הקודש בעגלה, אלא לשאת אותם בכתף (עיינו במדבר, פרק ז', פסוקים ו' - ט'). אשר על כן, כבר מההתחלה התחילו הבעיות, ועוזא רק שילם עליהם את המחיר.
לטעות זו מצטרפת טעות נוספת. בפסוקים לא נאמר במפורש מי היו אלה שהרכיבו את הארון על העגלה, אך ברור שנושאי הארון בעגלה היו עוזא ואחיו בני אבינדב, שהיו תושבי קריית יערים שביהודה, ומסתבר שהם לא היו לויים. בספר דברי הימים (פרק י"ג) הדבר מפורש, בתיאור ההעלאה השנייה של הארון, לאחר פרשת פרץ עוזה:
(יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב: (יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ: (יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אלוקינו בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט: (יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל:
ואכן, הפסוק הבא שם מסכם את שני התיקונים שנעשו:
(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן האלוקים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם:
נמצאנו למדים, שהסיפור היה בעייתי מלכתחילה בשתי נקודות מרכזיות - ההעלאה הייתה בעגלה, ולא על ידי הלויים. מובן, שתופעה זו אומרת דרשני: הכיצד קרה שדוד טעה בשתי טעויות כל כך בסיסיות? מה גרם לכך שלא הייתה כאן הקפדה מלאה על כל ציווי התורה?
הסיבה לטעויות - קלות ראש
את המפתח להבנת הפרשה ניתן למצוא בפסוק ה':
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:
הפירוט הנרחב של כלי הנגינה, בצירוף המשחק לפני ה', יוצרים תחושה של הילולה גדולה - אולי קצת יותר מדי גדולה. בלהט השמחה וההתלהבות נשכחו במקצת גדרי היראה הבסיסיים. באווירה שכזו, אין פלא שעוזא לא נרתע באופן אינסטינקטיבי ממגע עם הארון, אלא אחז בו ישירות. עוזא היה זה ששילם את המחיר, אולם החטא היה פועל יוצא של האווירה שליוותה את התהליך, שלא נעדר ממנה ממד של קלות ראש. על כך ניתן גם ללמוד מן התיאור המופיע לאחר מותו של עוזא:
(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה':
יראת ה' הייתה רק "ביום ההוא"; ומשמע שקודם לסיפור היה חיסרון בתחושת יראת ה'. דוד מכיר בכך שהיה פגם בתהליך העלאת הארון, ועל כן הוא עוצר את התהליך ומבין שאין זה מן הראוי להמשיך ולהביא את הארון לירושלים. ברור, אפוא, שדוד הבין שהבעיה לא הייתה רק המעשה של עוזא, אלא התהליך כולו היה פגום, ועל כן יש לבחון מחדש האם וכיצד להמשיך את התהליך, וכיצד לתקן את הפגמים שהתגלו בשלב הראשון. התיקון המרכזי שהיה, אפוא, בהעלאה השנייה, היה לא רק בתיקון המעשי של בחירת הלויים והעלאה בכתף, אלא בראש ובראשונה תיקון רוחני של יצירת אווירה של יראת ה' וכובד ראש, כמסגרת בסיסית. על כן, בהעלאה השנייה לא מצאנו תיאור מפורט של כלי נגינה, אלא רק:
(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:
ההעלאה השנייה נעשתה מתוך יראת כבוד, ומתוך הכרת בגודל האירוע - "מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה'"; וזאת בניגוד להעלאה הראשונה, שנעשתה בדרך של "מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה'". ההעלאה הראשונה, שנעשתה באווירה של משחק, התבצעה על ידי "כֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים". אווירה זו השתנתה לחלוטין בהעלאה השנייה, שנעשתה לקולות "תְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר".
ההעלאה השנייה נעשתה, אפוא, מתוך תחושה של יראה, הקודמת לשמחה. לאחר שהוצבו הגבולות הברורים יש מקום גם לשמחה, ודוד אכן מבטא בעוצמה רבה את מידת האהבה: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'" (פסוק י"ד). אולם שמחה זו נובעת מתוך הכרה בגבולות היראה ובשמירת המצוות, ומשום כך היא שמחה ראויה.
את הפרשה מסכם הרמב"ם במילים ספורות:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא... וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר 'ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני', ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' '
(הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ח', הלכה ט"ו).
ג. קניין תורה על ידי שמחה
כעת ניתן לשוב לשמחה כמרכיב בקניין תורה. כאשר אדם לומד מתוך שמחה, הוא מבטא בכך את אהבתו ללימוד תורה ואת הסיפוק שהוא חש כתוצאה מלימוד זה. לימוד מתוך תחושות אלו מסייע להביא את האדם ליתר התמדה, יתר מוטיבציה ויתר רצון להעמיק בלימודו ולהמשיך בו. כך יש להבין את דברי הגמרא:
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'... כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא.
(שבת ל ע"ב).
שמחה של מצווה, שאיננה שמחה של הוללות, היא האמצעי להגיע לידי השראת שכינה על האדם. כך גם בלימוד תורה: דווקא מתוך מילתא דבדיחותא, המביא להרחבת הלב ולשמחה פשוטה, ניתן להגיע ללימוד תורה באימה וברצינות. השמחה והיראה הן שתי מידות המשלימות זו את זו, בעבודת ה' בכלל, ובלימוד תורה בפרט.
נסיים את דיוננו בדבריו היפים של רבי נתן צבי פינקל:
הורגלנו לחשוב, שהיראה והשמחה הם שני מושגים הרחוקים זה מזה, דבר והיפוכו, שאינם נישאים בנושא אחד: הירא אינו שמח, והשמח אינו ירא. אולם אם נתבונן מבעד לשפופרתה של תורה, יראו לנו הדברים אחרת. ניווכח, שלא רק שאין היראה והשמחה צרות זו לזו, לא רק שהאחת אינה שוללת את חברתה, אלא להיפך: הן מחייבות זו את זו וממלאות זו את זו. אין האדם יכול לקנות לו יראה, אם באותה שעה לא יקנה לו גם את השמחה, שאין האחת מתקיימת בלא השנית.
(מתוך 'שיחות הסבא מסלובודקה', עמוד 54 ואילך).
'הסבא מסלובודקה' הביא לדבריו ראיה מפרשת מעשר שני, שמטרתה, כמפורש בתורה, היא להביא את האדם "לְיִרְאָה אֶת ה' אלוקיך כָּל הַיָּמִים" (דברים, פרק י"ד, פסוקים כ"ב - כ"ג), והוא מציין באירוניה:
ועל פי מושגנו אנו ביראת שמים היה יוצא לנו, כי האדם כשהיה בא לירושלים ללמוד יראת ה', היה משקיע את עצמו בצער וביגון, חרדה ודאגה, עיניו היו מפיקות פחד ועצבון, וירושלים - זו העיר של בית התלמוד ליראה - הייתה נהפכת לאבלה, אלפי אנשים היו משליכים מעליהם את הבלי העולם והחיים, הולכים כל היום בפנים זעופות, עטופים מחשבות מרות, ויוצרים אטמוספירה מפחידה וסביבה מלאה עצבות ודאגה, הממיתות את החיים ואת התשוקה לחיים. ואיך ייתכן אחרת? הלא בית למוד ליראה כאן!...         
(שם).
אך כידוע, התורה מתארת שם בהמשך הפרשה, שהדרך להגיע ליראת ה' היא - "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אלוקיך ָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". ועל כן מסיים 'הסבא מסלובודקה':
אמנם כן: לא בחיים מצומצמים ופעוטים הכתוב מדבר, לא בחיי רצונות גסים וזולים, המפרפרים ומתרוצצים בלב האדם ומסגירים אותו במסגרת צרה ומחניקה. החיים התוריים מוארים באור ה', פותחים לפני האדם אופקים רחבים, המרחיבים לב ונפש במרחב-יה. עיניו תראינה את כל חללם של העולמות כולם ומחשבתו תקיף את הנצח. וחיי התורה זכים ונעימים כל כך, עד שגם אי-הנעימות הקלה ביותר - הרוחנית או החומרית - אי-אפשר שתימצא בהם.
אכן, האופקים הנרחבים הנפתחים לאדם מתוך שמחה, עשויים להביא אותו לגבהים חדשים בעבודת ה' ובלימוד תורה.
 
 
 
 
 

[1]   לעילוי נשמת אוריאל ליברנט ז"ל, שלמד תורה בשמחה, עם חיוך מאיר פנים, תוך שילוב עם רצינות והעמקה בתורה וביראת שמים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)