דילוג לתוכן העיקרי

ברכת 'שעשה נסים'

קובץ טקסט

ברכת "שעשה נסים"

על מה מברכים

הגמרא במסכת שבת (כג.) מתארת את שלוש הברכות הנאמרות בהדלקת נר חנוכה. הברכה הראשונה - "להדליק נר של חנוכה" - היא ברכת המצוות המקובלת. הברכה האחרונה - "שהחיינו" - אף היא ברכה מוכרת: היא נאמרת בכל הימים הטובים והמועדים. אך הברכה האמצעית, ברכת "שעשה נסים", מופיעה לעתים נדירות הרבה יותר. למעשה, רק מצווה אחת נוספת מצריכה ברכה זו: היא נאמרת לפני קריאת המגילה בפורים (בהמשך נדון במקרה נוסף בו לכאורה יש לברך ברכה זו). נראה כי ברכה זו מביעה את המאפיין הנוסף המשותף לקריאת מגילה בפורים ולהדלקת נרות בחנוכה - 'פרסומי ניסא'. חוץ ממצוות ההדלקה המתקיימת בעת ההדלקה, המדליק מקיים גם את המצווה לפרסם את הנס. במקביל, פרסום הנס המתקיים בעת קריאת המגילה מחייב אף הוא ברכת "שעשה נסים".

למעשה, המצווה היחידה הנוספת שגורמת פרסומי ניסא - מצוות שתיית ארבע כוסות בליל הסדר - מחייבת אף היא ברכה מיוחדת. למרות שאיננו מברכים את הברכה הרגילה - "שעשה נסים", אנו מברכים את ברכת "אשר גאלנו" (קודם שתיית הכוס השניה), ברכה המוקדשת לתיאור נס חג הפסח, והיא ממלאת את מקומה של ברכת "שעשה נסים".

בסיכום: קיימות שלוש מצוות, כולן מדרבנן, שיש בהן מרכיב של פרסומי ניסא. מרכיב זה בא לידי ביטוי בקיומה של ברכה נוספת: בחנוכה ובפורים הברכה היא "שעשה נסים", ובפסח - ברכת "אשר גאלנו".

המחייב בברכת "שעשה נסים"

לאחר שקשרנו בין ברכת שעשה נסים ובין פרסומי ניסא, נוכל לשאול עד כמה ברכה זו קשורה למעשה ההדלקה. האם חז"ל תקנו ברכה עצמאית לחלוטין, שנועדה רק להודות על הנס, או שמא הברכה נתקנה דווקא על פרסום הנס שחל בשעת ההדלקה? באיזו מידה ניתן להפריד בין פרסומי ניסא (ובכך בעצם, גם הברכה) ובין מעשה ההדלקה?

הגמרא בשבת (כג.) פוסקת כי יש לומר את הברכות בשעת ההדלקה:

"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך".

ברור כי זו ההעדפה לכתחילה. מה הדין במקרה בו הפרסומי ניסא מתרחש בנפרד מן ההדלקה?

מקרה כזה מובא בהמשך הגמרא שם:

"ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך".

הגמרא מורה לאדם הרואה נר חנוכה דולק לברך את ברכת "שעשה נסים". למרות שהוא עצמו לא הדליק את הנר, הוא יכול לברך על פרסומי ניסא כאשר הוא רואה נר שהדליקו אחרים.

אמנם, הראשונים נחלקו בהיקף חלותה של הלכה זו. רש"י מסביר כי ברכה זו נאמרת רק על ידי מי שלא הדליק, לא יוכל להדליק, ואין מי שידליק עבורו בביתו:

"הרואה - העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק; ומצאתי, בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב, דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה".

עקרונית, יש להצמיד את ברכת שעשה נסים להדלקת הנרות ולקיום מצוות ההדלקה. רק כאשר הדבר בלתי אפשרי ניתן לפצל בין הברכה ובין מעשה ההדלקה.

אפילו אם נקבל עמדה יותר קיצונית, המוצגת על ידי הרשב"א, ולפיה כל מי שרואה נר חנוכה - גם אם כוונתו להדליק בעצמו בזמן מאוחר יותר - חייב לברך "שעשה נסים", עדיין אנו רואים כי הנר הוא הבסיס לפרסומי ניסא ולצורך בברכה. ואכן, לדעת רוב הראשונים, מי שאיננו יכול להדליק, ולא רואה אף נר שמישהו אחר הדליק - אינו מברך. אנו יכולים להפריד בין הברכה ובין מעשה ההדלקה, אך איננו יכולים להפריד בינה ובין ה"חפצא" של נר חנוכה.

דעה חריגה מן הדעה המקובלת היא דעת המאירי (שבת כג. ד"ה מי שאין לו):

"מי שאין לו להדליק, ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו 'שעשה נסים' ו'שהחיינו' בלילה ראשונה, ו'שעשה נסים' בכל הלילות, והדברים נראין".

המאירי טוען כי גם אם אין לאדם להזדמנות להדליק בעצמו, או אפילו לראות נרות שהדליקו אחרים, הוא עדיין חייב לברך "שעשה נסים" על חג החנוכה עצמו. לדעתו, למרות שעקרונית עדיף להצמיד את פרסומי ניסא למצוות ההדלקה, ניתן להפריד בין המצוות, ולהעניק לפרסומי ניסא מעמד של מצווה עצמאית.

חזרה על הברכה

לחקירה זו נגיעה לעניין נוסף. האם אדם שהדליק נרות חנוכה בבית הכנסת (ובירך "שעשה נסים"), צריך לשוב ולברך ברכת "שעשה נסים" כשהוא מדליק את הנרות בביתו (בהנחה שאיננו צריך להוציא אדם אחר ידי חובה)?

עקרונית, אם ברכת "שעשה נסים" היא ברכה עצמאית, הרי שאין לחזור ולברך אותה פעם נוספת באותו יום. אך אם מדובר בברכה שצמודה להדלקה או לראיית נר דולק, יש לחזור עליה שוב בעת ההדלקה בבית. אמירת הברכה במסגרת הדלקה ציבורית אינה פוטרת מן הצורך באמירתה בעת הדלקה פרטית, היות שמדובר בשתי מצוות שונות. אולם, אם הברכה אינה קשורה למצווה (אלא מתייחסת לעיצומו של יום), לא ניתן לברך אותה בשנית אם היא כבר נאמרה קודם באותו היום.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)