דילוג לתוכן העיקרי

חיי-שרה | ברכת אירוסין

קובץ טקסט
הגמרא (כתובות ז, ע"ב) מבחינה בין שבע הברכות וברכת האירוסין. אירוסין (-קידושין) מבחינה הלכתית נערכים בימינו תחת החופה על ידי החתן המעניק טבעת לכלה ומצהיר שהיא מקודשת לו (המונח  "אירוסין" כמציין החלטה להתחתן בעתיד, השגור בפינו כיום, נעדר כל תוקף הלכתי). אחרי הקידושין מגיע שלב הנישואין עצמם בו הזוג נכנס לחדר הייחוד (רמב"ם, הלכות אישות י, א). על פי הגמרא, ברכות הנישואין נאמרות באולם החתונה בזמן הנישואין. על ברכות אלה להיאמר בנוכחות מניין, כפי שבועז אסף מניין לפני נישואיו לרות (רות ד, ב). מצד שני, ברכת האירוסין נאמרת בשעת האירוסין (לא בהכרח באולם החתונה). אין דרישה למניין ומקור הברכה לא מוזכר.
בתוספות (שם) מצוין כי במסכת כלה מוזכר מקור אחר ברכה. כאשר עזב אליעזר עבד אברהם את ביתו של לבן עם רבקה, ברכה אותה משפחתה (בראשית כד, ס). בתוספות נטען כי הברכה של בועז הייתה בחתונה, ואילו אליעזר היה השליח עבור האירוסין וזהו מקורה של ברכת האירוסין. בתוספות מצוין גם כי ברכה זו יכולה להיאמר על ידי שליח, כפי שקרה במקרה זה. עוד נאמר בתוספות כי המקור של רבקה מהווה רק אסמכתא בעלמא, כי הברכה שניתנה לה מוזכרת בתורה ("אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו"), ואיננה באמת מתייחסת לברכת האירוסין.
הרמב"ם (הלכות אישות ג, כ"ג) פוסק שקידושין דורשים ברכה בסמוך לביצועם, כפי שנעשה בשאר המצוות. על החתן או על שליחו מוטלת החובה לברך. אם הקידושין בוצעו ללא הברכה, אסור לומר אותה אחריהם, כי הדבר ייחשב כברכה לבטלה, מכיוון שהמצווה כבר התבצעה. הדבר תואם את עמדתו של הרמב"ם (הלכות ברכות י"א, ה-ז) שעל ברכה על מצווה להקדים את המצווה, ואין לברך לאחר שהמצווה כבר בוצעה. האור זרוע (הלכות קריאת שמע כ"ה) חולק על עמדה זו, וטוען שכל הברכות הנאמרות לפני מצווה יכולות להיאמר גם לאחר השלמת אותה מצווה.
לאור העובדה שברת האירוסין היא ברכת המצוות, מפתיע כי המנהג הרווח הוא שהרב המסדר קידושין הוא גם המברך. אמנם, בדרך כלל אדם אחד יכול לברך עבור חברו, אך זאת רק כאשר המברך עצמו נוטל חלק בביצוע המצווה (לדוגמה, בראש השנה, פלוני ששמע את קול השופר יכול לתקוע ולברך עבור אלמוני שלא שמע). למעשה, המנהג בתימן ובקהילות אחרות היה שהחתן עצמו בירך. הנודע ביהודה (אבן העזר תניינא א) מצטט תשובה של הרמב"ם שבה הוא אומר שאם מישהו פרט לחתן מברך, הדבר ייחשב כברכה לבטלה. ר' יוסף קפאח זצ"ל, מגדולי חכמי תימן, אמר לי שאף שעמדה זו נראית הגיונית ומדויקת, תשובה זו אינה קיימת.
מסתבר שמנהגנו מבוסס על דעתו של הרא"ש וראשונים אחרים. הרא"ש (כתובות א, י"ב) טוען שברכה זו אינה ברכת המצוות של מצוות הקידושין. יתרה כמך, מצוות קידושין אינה קיימת כלל. קיימת מצוות 'פרו ורבו' וניתן לקיימה גם ללא קידושין. בנוסף לכך, על הברכה להאמר גם כשברור שהזוג המתחתן לא יוליד ילדים. הנוסח הייחודי של הברכה ("ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות") מרמז שזו אינה ברכת המצווה. נראה שברכה זו נכללת בקטגוריה של ברכות השבח (ברכות הנאמרות באירועים מיוחדים, כמו הברכה על הרעם, על הקשת,  על ראיית המלך וכדומה).
הריטב"א (כתובות, ז, ב) מוכיח שזו אינה ברכת המצווה, מכך שהחתן אינו המברך. הוא ממשיך ואומר שהברכה היא כמו קידוש. אנו מהללים את ה' שקידש את העם היהודי על ידי איסורי ערוה ויצירת מסגרת לפריה ורביה. בשל כך, הוא טוען, אף שהמנהג הוא לברך לפני הקידושין, לפי הסברה עליה להאמר לאחריהם, בדיוק כמו שהקידוש נאמר אחרי שכבר קדש היום.
אם ברכה זו היא באמת ברכת שבח, על מי מוטלת החובה לומר אותה? אפשר לגרוס שמי שעליהם לברך הם אלה שחווים את מצוות הקידושין, כלומר החתן והכלה. במקרה של ברית מילה קיימת ברכה דומה: האב מברך "להכניסו" אחרי הברית. כפי שאפשר להניח, זו אינה ברכה על המצווה, וקיים דיון העוסק בשאלה אם מישהו אחר רשאי לברך ברכה זו שו"ע יו"ד רס"ה, א).
עם זאת, הריטב"א המצוטט לעיל מבסס את דעתו על המנהג שמישהו אחר פרט לחתן מברך. למעשה, ב"תבואת שור" (א, נ"ט) עולה בבירור הטענה שברכה זו אינה חובה עבור החתן, והרב אפילו לא צריך לוודא שהוא ישמע את הברכה. כך נפתרת בעיה העלולה להתעורר אצל הרב אם הוא חש כי החתן נעדר רצון לשמוע את הברכה או להתייחס אליה. במקרה שכזה, אף על פי שלפי הרמב"ם זוהי ברכה לבטלה, לפי תבואת שור (וסביר להניח שגם לפי הרא"ש והראשונים האחרים) ברכה זו ממלאת את חובותיהם של האחרים (והרב ביניהם), ואינה נאמרת לשווא.
ייתכן שזהו ההיגיון העומד מאחורי דברי התוספות, המשתמשים במקרה של אליעזר בתור הוכחה לכך ששליח רשאי לברך. אם הברכה היא על המצווה, הרי ודאי שהשליח שביצע את המצווה רשאי לברך (שבת קל"ז, א). אם הברכה היא על האירוע, אולי לא כדאי שתאמר על ידי צד שלישי. קודם כל, ייתכן שהברכה היא חובה על המשתתפים, אך חשובה יותר מכך היא העובדה שאולי זהו לא אירוע מהסוג שדורש ברכה. בשל כך משתמשים תוספות באליעזר כהוכחה שחובה לברך.
סלע מחלוקת נוסף קיים בין הרמב"ם לבין הרא"ש. לפי הרמב"ם, המצווה היא חובה על החתן ואולי אף על הכלה (נודע ביהודה, שם). אם כך, מי שחלה עליו (או עליהם) החובה לברך, צריכים לבחור רב שיסייע להם למלא את חובתם. עם זאת, לפי תבואות השור (והרא"ש וריטב"א), החובה חלה גם על כל הנוכחים בחתונה. הרב צבי שכטר (בעקבי הצאן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 271) מעיר שעל הנוכחים לבחור את הרב על פי הקריטריונים שהוזכרו לעיל.
בעוד שמן הראוי שאנשים ישמרו על שקט ויקשיבו לטקס האירוסין, לפי הרמב"ם אין זו חובה הלכתית מכיוון שאינם חלק מן הברכה. עם זאת, לפי תבואות השור (ואחרים) עליהם להקשיב ולצאת ידי חובה.
מנהגנו שהרב הוא המברך מתאים לסברה שזוהי אינה ברכת המצוות. עם זאת, אנו מברכים לפני הקידושין, אף שלפי הריטב"א עדיף לברך אחרי האירוע (בדומה לקידוש). הריטב"א סמך את ידיו על  המנהג כשטען שמאחר שהברכה נאמרת בזמן ביצוע המצווה היא נתקנה בדומה לכל ברכות המצוות, ולכן אין לבטל את המנהג.
 
 
 
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)