דילוג לתוכן העיקרי

ברכות קריאת שמע - יוצר אור: התחדשות הבריאה

קובץ טקסט
 
 
החלק הבא של התפילה הוא קריאת שמע וברכותיה. יש מחלוקת בין המפרשים בנוגע לטבעו המדויק של הקשר בין הברכות לבין קריאת שמע, אך אין ספק כי הברכות קשורות לקריאת שמע בדרך כזו או אחרת, ויחד הן מהוות יחידה אחת. עניין זה נלמד בבירור מלשון המשנה (ברכות, י"א.): "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה". המחלוקת בראשונים נוגעת לשאלה האם הברכות הן בעלות מעמד של ברכות המצווה של מצוות קריאת שמע (בין השאר, דיון זה משפיע על ההיתר לומר את המילים "א-ל מלך נאמן" לפני קריאת שמע). עם זאת, אין שאלה כי הברכות כולן קשורות לקריאת שמע עצמה.
 
שלושת הברכות הסובבות את קריאת שמע הן בעלות מבנים ייחודיים ומעניינים. כל השלוש נראות כמקיפות נושאים שונים מעט מאלו שניתן לכאורה ללמוד מבחינת הניסוחים של הפתיחה והחתימה של כל ברכה. לדוגמה, הברכה הראשונה, יוצר אור, עוסקת בבריאת ה' את כל הטבע, אולם הפתיחה והחתימה מתייחסות באופן ספציפי לבריאת האור. הברכה השנייה מכריזה על אהבת ה' לישראל ומסתיימת במילים "הבוחר בעמו ישראל באהבה", אולם רוב הברכה עוסק בתורה. הברכה האחרונה נקראת "גאולה" ומסתיימת "גאל ישראל", אך רובה עוסק באופן ספציפי בגאולה ממצרים בעבר הרחוק. כמובן, יש קשר ברור בין הנושאים הרחבים והחתימות הספציפיות בכל אחד מהמקרים - האור ומאורות השמיים הם דוגמה מרכזית לבריאה, ניתן להבין את התורה כביטוי של אהבת ה' לישראל, והגאולה ממצרים היא הארכי-טיפוס של כל הגאולות העתידיות. אך עדיין אנו צריכים להבין בכל אחד מהמקרים, מדוע חז"ל בחרו להרחיב בנוגע לנושא מסוים הקשור לנושא הכללי כאשר ניסחו ברכות אלו.
 
הקשר הכללי של כל שלושת הברכות לקריאת שמע ברור. קריאת שמע מוגדרת על ידי חז"ל כ"קבלת עול מלכות שמים". במילים אחרות, עניינה הוא מלכות ה'. מלכות ה' באה לידי ביטוי בשני תחומים - הטבע שהוא ברא, ועם ישראל שבו בחר להיות עמו. חוקיו ומשפטיו מתבטאים בחוקי הטבע מצד אחד, ובחוקי התורה מצד שני. אלו הם ההקדמות לקבלתנו את עול מלכות שמים, כיוון שעלינו להבין מה אנו מקבלים. לבסוף, כתוצאה של היות ה' מלך על ישראל, הוא גואל את ישראל, ולכן ברכה זו באה לאחר קריאת שמע. זוהי, לדעתי, ההבנה המקובלת של היחידה של קריאת שמע וברכותיה.
 
בתוך מסגרת כללית זו, נרצה להבין את הפרטים של כל נושא ונושא ושל כל ברכה וברכה. בשיעור זה, נעסוק בברכה הראשונה, ברכת יוצר אור.
 
הברכה הראשונה היא ארוכה מאד, או כך נראה בסידורים שלנו. בחינת הברכה חושפת כי היא מורכבת משני חלקים. הראשון (כמו גם האחרון) משבח את ה' כאדון הבריאה והטבע:
 
...יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל. הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים, וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.
 
סוף הברכה מתייחס שוב לנושא זה:
 
כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת, עוֹשֶׂה חֲדָשׁוֹת, בַּעַל מִלְחָמוֹת, זוֹרֵעַ צְדָקוֹת, מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת, בּוֹרֵא רְפוּאוֹת, נוֹרָא תְהִלּוֹת, אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת, הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כָּאָמוּר, לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת.
 
החזרה על "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" נועדה בבירור להזכיר לנו את הנושא המרכזי, שהיה עשוי ללכת לאיבוד בקטע המרכזי הארוך במיוחד. חתימת הברכה היא "יוצר המאורות", המצריכה סיכום לפניה (מעין חתימה סמוך לחתימה). מעשה הבריאה הוא הכלל ובריאת השמש והירח הם הפרט של כלל זה.
 
בין שני מרכיבים אלו יש פסקה ארוכה העוסקת ב-מלאכים! החלק המרכזי של פסקה זו הוא מעין קדושה - "קדוש" ו"ברוך" - שלפניו מופיע תיאור התפילה היומית של מלאכי השרת, כולל אמירתם את הקדושה. לא נראה שיש קשר כלשהו בין נושא זה ונושא הבריאה, וכן חלק זה אינו כולל התייחסות לאור או לשמש והירח. מה הוא עושה כאן?
 
ה"קדושה" המופיעה בחלק האמצעי מציבה למעשה בעיה הלכתית. ישנו כלל ידוע כי דבר שבקדושה, כגון התפילה המכונה "קדושה", יכול להיאמר רק במניין של עשרה. פוסקים רבים, כולל רוב הגאונים וכן הרמב"ם, היו, אם כן, בדעה כי על היחיד לדלג על חלק זה של הברכה. בסידורו, ר' סעדיה גאון כתב בדיוק מהו החלק של המקור אותו צריך היחיד לומר:
 
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל.
המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
כאמור, לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו.
ברוך אתה ה', יוצר המאורות.
 
ברכה קצרה ביותר זו, ללא כל תוספת, היא בעלת נושא מוגדר היטב: ה' ברא ובורא את הכל. התוספת היחידה לציון הפשוט של העובדה כי ה' ברא את העולם היא השורה המשבח את ה' על כך שהוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". ר' סעדיה גאון עצמו היה אחד הראשונים להציע את התיאוריה של "בריאה מתמשכת", לפיה ה' פעיל בכל שניה בשימור קיומו של העולם כשם שהוא היה פעיל ברגע הראשון לפני ששת אלפים שנה. נראה שהוא מבין את השורה "ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" באופן מילולי, כאומרת שה' אכן מחדש בכל יום - בכל דקה אפילו - את מעשה הבריאה.
 
אך אפילו ללא תיאוריה פילוסופית מסוימת זו, השורה בבירור אומרת כי ה' מעורב מקרוב בסדרי הטבע, ומחדש אותם בפנינו. לאור העובדה כי הדוגמה הקונקרטית היחידה המובאת בגרסה קצרה זו היא כי ה' מביא אור לעולם, אני חושב כי מה שמודגש כאן הוא המחזוריות של סדרי הטבע, זריחת השמש בכל בוקר. לפיכך, ה"חידוש" מתייחס לטבעו המתחדש של הטבע, מחזור מתמשך של יום ולילה, של חורף וקיץ, של חיים ומוות, אליו הברכה מוסיפה, בצורה מעט מפתיעה, ממד מוסרי - טוב ורע. אפילו אם אינכם תומכים בהבנה כי יש בריאה מטאפיסית יש מאין כל בוקר, הברכה מדגישה את טבעו הדינאמי של העולם.
 
עניין זה משתקף בפתיחה של הברכה, שלא רק מציינת כי ה' ברא הכל, אלא כי הוא יצר זוגות של הפכים - אור וחושך, טוב ורע. הפסוק עליו מתבססת הפתיחה אומר למעשה, "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (ישעיהו מ"ה, ז). כפי הנראה, חכמים לא רצו שנאמר בפירוש בתפילה כי ה' בורא רע, אולי משום שחששו כי יהיה מי שלא יבין את הנקודה, כך שהחליפו את המילה רע בלשן נקיה, "בורא את הכל". אף על פי כן, המבנה הוא אותו מבנה. התופעה כי ברכה זו מגיבה אליה היא הדואליות הדינאמית של טבע הבריאה, וזה מה שממנו נובעת הקביעה כי ה' מחדש את הבריאה בכל יום.
 
ניסוח זה של הברכה הוא דרישה הלכתית. הגמרא (ברכות י"א, ע"ב) מסבירה את בחירת המילים לפתיחת הברכה כך:
 
"יוצר אור ובורא חשך"... אמר רבא: כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום.
 
כפי שהגמרא ממשיכה ומציינת, נקודה זו משתקפת גם בניסוח של הברכה המקבילה בלילה - "הגולל אור מפני חשך וחשך מפני אור".
 
הגמרא אינה מסבירה, עם זאת, מדוע יש בכך חשיבות. הכלל הרגיל בברכות השבח הוא להתייחס רק לחוויה המידית, לאירוע שממנו מתחייבת הברכה. אם זה היה נכון כאן, הרי שבבוקר היה צריך לברך את ה' עבור האור ובלילה עבור החושך. הגמרא מציינת בפירוש כי יש להתייחס לשניהם בשתי ההזדמנויות.
 
הבית יוסף מסביר כי התעקשות זו של הגמרא היא במטרה לדחות ולשלול את הדואליזם. ישנה נטייה טבעית לייחס אלוהות לצדים שונים של הטבע - אל יום ליום ואל לילה ללילה - ומה שחשוב יותר, אל הטוב ואל הרוע. חכמים התעקשו כי נילחם בנטייה זו תוך כדי עצם המעשה של ההכרה ביד ה' בכוחות הטבע בהם אנו נתקלים.
 
אני חושב כי זה נכון ללא ספק, אך התוצאה היא כי על אף שהמאורע הגורם לחיוב בברכה בבוקר הוא התגלות האור, הנושא של הברכה הוא המחזור - "גלילת" האחד בפני השני וה"חידוש" בכל יום של מעשה בראשית. זוהי בדיוק הדואליות של הטבע, המתח ואף הסתירה הטמונים בו, המעלים את הכפירה של הדואליזם. חכמים לא רק דוחים את המסקנה; הם מוצאים את הא-ל האחד, מושא הייחוד של קריאת שמע, במחזור הדינאמי של הטבע.
 
בגרסה הארוכה שלנו לברכה, אנו חוזרים על השורה העוסקת בהתחדשות הטבע, פעם אחת בהתחלה ופעם אחת בסוף הברכה, מה שבבירור מצביע על כך שזוהי הנקודה העיקרית. מדוע?
 
הסבר אפשרי אחד הוא כי ברכת שבח תמיד מתחייבת בגלל חוויה מרשימה. שבח אינו תוצאה של הבחנה שכלית בלבד; הוא נובע מהתפעלות, מתגובה רגשית לגירוי המעורר אותנו להבחין באמת שהייתה רדומה מבחינה חווייתית קודם לכן. על אף שכוחות היצירה של ה' נוכחים במלואם בעובדה שעץ עומד בגני, אינני אומר ברכה על כך, בדיוק מכיוון שמבחינה פסיכולוגית אין הדבר מדהים אותי באמיתותו. אני אומר "שכוחו וגבורתו מלא עולם" כאשר אני שומע רעם ולא כאשר אני שומע את אוושת הרוח בענפי העץ, על אף שכל אחד הבקיא במטאפיסיקה דתית יודע כי אין הבדל. כך, ניתן לטעון, חכמים ביססו את הברכה על "חילופי המשמרות" של האור והחושך, ולא על האור עצמו, כיוון שהתחדשות הטבע בכל יום היא חוויה הרבה יותר נוגעת ומרשימה, ולכן מסוגלת יותר ליצור תגובה עמוקה.
 
הסבר זה היה נכון ומספיק אם הייתה זו רק ברכת השבח. אך בהקשר זה, כברכה של קריאת שמע, ברכה המשקפת את מלכות ה' בעולם, אני חושב כי כוונת הניסוח אינה רק לעורר אותנו להכיר באמת; היא גם להתמקד בפן מסוים של אותה אמת. ישנו הבדל בין קיום הטבע, סטאטי ובלתי משתנה מאז בריאתו, לבין התמונה של הטבע הדינאמי המשתנה תמידית שאנו חווים כאשר אנו מתעוררים בבוקר, והבדל זה הוא המידיות של נוכחות ה'. הברכה אינה רק על הבריאה כשלעצמה, אלא על נוכחות ה' בתוך הבריאה, נוכחות שאנו נתקלים בה מדי יום. אין זה ה' הבורא, אלא ה' המלך, השליט, ה"גולל" את החושך ומעלה את השמש וגורם לה לזרוח עלינו כל יום, תמיד. העולם הוא השתקפות של ה', הבגד, כביכול, של ה' עצמו, דרכו אנו מבחינים בנוכחותו.
 
כאשר אנו קוראים את שמע, כאשר אנו מכריזים על מלכות ה', אין זה אישור של אמת מטאפיסית, אלא תגובה להיותנו שרויים בנוכחותו המלכותית. הדינאמיות של הטבע משקפת את כוחו של ה', או את טובו, או את נוכחותו, לפנינו - וזהו מה שאנו חווים המוביל לקבלת עול מלכות שמיים מספר דקות לאחר מכן.
 
נקודה זו מסבירה מדוע המלאכים "פלשו" לברכה זו. המלאכים כאן אינם המלאכים של התורה, שהם שליחים למלא את רצון ה' או לשאת את הודעותיו. מלאכים אלו, כפי שהם תמיד בספרות חז"ל, הם המלאכים של הכתובים או של ספר ישעיהו, צבאות ה' הנמצאים לפני ה' ו"שרים שירה". אלו הם האומרים קדושה בכל יום, וקוראים זה לזה ואומרים "קדוש קדוש קדוש". ר' יהודה בן יקר, בפירושו על התפילה, על המילים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" מצטט את הפסוק "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה, ג', כג). זהו הפסוק עליו מבסס המדרש את הקביעה כי המלאכים נבראים מחדש בכל יום על מנת לומר שיר שבח אחד, ואז מוחזרים ל"נהר של אש". מלאך הוא בריאה מחודשת ישירה של שכינת ה' באותו הרגע. ברצוני להציע כי חכמים הכניסו את הקדושה של מלאכי השרת אל ברכה זו כדוגמה לנו מה לעשות, כיצד לעשות את עצמנו אנשי שרת הנוכחים בפני המלכות האימננטית והאקטיבית של ה' (זהו, למעשה, ההיגיון ההלכתי מאחורי הדין שאנו אומרים קדושה זו ללא מנין:
 
רבינו יונה מסביר כי איננו אומרים קדושה, אלא רק מתארים כיצד המלאכים אומרים קדושה). עבור המלאכים, נוכחות ה' היא מיידית, וכיוון שכך הם משבחים ואומרים שירה וקדושה בכל יום. זוהי הגדרת קיומם. אנו צריכים לעשות את אותו הדבר - וזהו מה שנעשה אם נבחין כי "בטובו, מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית".
 
הסבר זה יכול להבהיר, לדעתי, בעיה הלכתית בגרסה שלנו של הברכה. בסוף הברכה, בדיוק לפני החתימה, מופיע סוג של בקשה - "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו מהרה לאורו". שמתם לב מן הסתם לכך שהגרסה של ר' סעדיה גאון שהובאה לעיל לא כללה שורה זו. למעשה, ר' סעדיה התנגד בחריפות לאמירתה. סיבה אחת היא שזוהי בקשה, והברכה היא ברכת השבח, ולכן אין לכלול בה בקשות. זו אינה התנגדות רצינית כל כך (על אף שהבקשה הפעם היא במיוחד מחוץ למקום בדיוק לפני החתימה, שאמורה לכלול סיכום של הנושא המרכזי של הברכה). לפעמים, בקשה יכולה להתווסף לברכת שבח (כפי שקורה בברכה הבאה, אהבה רבה). ר' סעדיה טוען, עם זאת, כי למעשה לבקשה זו אין שום קשר לנושא הברכה, שהוא הטבע. האור בברכה זו הוא אור השמש והירח, שאינו אלא סמל לסדרי הטבע באופן כללי. ה"אור חדש בציון", לעומת זאת, הוא התייחסות לגאולה, לזריחה ניסית של ה' על ציון בזמן המשיח. ר' סעדיה גאון טוען, אם כן, כי אור זה אינו שייך לברכה כלל, וודאי שלא בסיכום שלפני החתימה. מעניין לציין כי בישיבתו של ר' סעדיה גאון בסורא, המשיכו לומר שורה זו והתעלמו מתוכחתו.
 
לפי ההסבר שלנו, אני חושב כי ההכללה של שורה זו ניתנת להסבר. אם הייתה זו רק ברכת השבח על הבריאה שהתרחשה לפני ששת אלפים שנה, או אפילו על קיום עולם הטבע עכשיו, לא היה מקום לבקשה על אור ה' על ציון. אך כעת, כשאנו מבינים כי זוהי ברכה על נוכחותו המידית של ה' בטבע, על התפיסה של ה' כפי שהמלאכים תופשים אותו לפניהם, אנו יכולים להבין כיצד "אור על ציון" נכנס לברכה זו. מהו "אור ציון"? חכמים מסבירים כי זהו האור שנברא ביום הראשון של הבריאה והיה טהור מדי, קדוש מדי, כדי להיות נוכח בעולם הרגיל, ולכן נגנז והוחלף באור השמש (ביום הרביעי). אך לעתיד לבוא, בימי הגאולה המשיחית, ה' יוציא את האור מגניזתו ויחזיר אותו למקומו הראוי בעולם. ברור כי הכוונה היא לא רק לאור בהיר יותר, אלא לאור קדוש יותר. זהו ביטוי ישיר יותר, מלא יותר, של נוכחות ה' בעולם - הקדושה מבוטאת בטבע. זוהי, אם כן לא רק תפילה לשיפור עתידי; זהו ביטוי של אמת, ביטוי איך העולם צריך להיראות כבגד המכסה על שכינת ה'. אם ה' נמצא בעולם, אזי אנו צריכים לראות זאת כאור גדול הזורח בציון. אם איננו רואים אותו, זה משום שעינינו אינן ראויות. האור אינו מכובה אלא מוחבא, גנוז. המלאכים, כביכול, רואים אותו. וכך, ברכה זו, שהיא ההכרה שלנו בנוכחות ה' בעולם, מגיעה לשיאה בהכרה כי ה' נמצא בעולם, מאחורי מעטה הטבע, ואנו יכולים רק להתפלל לזכות להיות מסוגלים לראות זאת. הכן את האור - והלוואי שנהיה זכאים לראותו. זהו חלק מהבריאה בעצם; ככלות הכל, זה היה הדבר הראשון שנברא. אולם, עיננו הרגילות אינן רואות זאת. אף על פי כן, עיני האמונה שלנו יודעות ומשתוקקות לחוות זאת, כיוון שזוהי המשמעות האמיתית של הימצאות-ה'-בעולם שאנו משבחים בברכה זו. אני חווה ממש אור זה ולא רק את אור השמש - אפילו אם אני חווה זאת כהשתוקקות וכמשאלה.
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)