דילוג לתוכן העיקרי

ברכות השחר: תגובה או דרך העולם?

קובץ טקסט

א. הקדמה: סדר התפילה

בסדרת שיעורים זו ננסה להבין את החלקים השונים המרכיבים את סדר התפילה. מצד אחד, זהו הטקסט המוכר ביותר ביהדות. מצד שני, בדיוק בגלל שרוב היהודים הדתיים מתחילים לומר את התפילות לפני שהם יודעים לקרוא ואז לעולם אינם בוחנים את סדר התפילה כמבוגרים, המשמעות העמוקה יותר של המבנה והסדר של התפילה נזנחת ואינה נחקרת. סדר התפילה נבנה בתשומת לב על ידי חז"ל, והוא מורכב מחלקים שונים, המבוססים על מילוי חיובים שונים, אשר חוברו יחדיו על מנת ליצור את אותה יחידה אחת שאנו מכירים. אנו הולכים לנסות לנתח כל חלק, להבין את מטרתו ותפקידו, ולהתחיל להבהיר את משמעות הטקסט עצמו גם כן.

כאשר חז"ל מדברים על "תפילה", פעמים רבות ההתייחסות היא באופן ספציפי לתפילת עמידה. גם הרמב"ם מגדיר את החיוב להתפלל כממולא על ידי אמירת תפילת עמידה. אנו בוחנים מושג רחב יותר, סדר התפילה, הכולל חלקים שבדרך כזו או אחרת הפכו לחלק מהטקסט הנאמר יום יום, ובכך הפכו לחלק מסדר התפילה. לדוגמה, קריאת שמע, במהותה, היא חיוב נפרד מזה של תפילה, אולם חז"ל מיקמו אותה מיד לפני תפילת עמידה וחיברו את השתיים דרך העיקרון של סמיכת גאולה לתפילה. רמות שונות של אינטגרציה יביאו אותנו בחזרה אל תחילת הסידור, וכיוון שכך נתחיל את הדיון היום עם החלק הידוע בשם ברכות השחר, המתחיל בברכת "הנותן לשכווי בינה".

ב. ברכות השחר ושגרת הבוקר

המקור לברכות השחר הוא בגמרא, ברכות ס ע"ב. הגמרא מציגה רשימה של קביעות, שכל אחת מהן מתחילה בנוסח "כי (=כאשר) [האדם עושה פעולה מסוימת]", שלאחריה הוראה לומר ברכה מסוימת:

כי שמע קול תרנגולא לימא ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה כי פתח עיניה לימא ברוך פוקח עורים...כי משי אפיה לימא ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי...

למעשה, הפריט הראשון ברשימה הוא "הנכנס לישן על מטתו אומר מ"שמע ישראל" עד "והיה אם שמוע" ואומר "ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי...". ברשימה זו כלולות גם הברכות על טלית ותפילין. מצד שני, הרשימה שאנו מוצאים בסידור כוללת שלוש ברכות נוספות הלקוחות מהגמרא במנחות מ"ג ע"ב, כמו גם אחת (הנותן ליעף כח) שאין לה מקור תלמודי כלל. לעת עתה, נתעלם מאי-התאמות אלו ונבחן את הרשימה כיחידה אחת.

מלשון הגמרא נראה שברכות אלו הן תגובות לאירועים מסוימים. למעשה, רובו של הפרק במסכת ברכות אשר בו נמצאת פסקה זו עוסק במה שמכונה "ברכות הראיה", ברכות שנאמרות לאחר שהאדם היה עד לתופעה כלשהי. דוגמאות לברכות כאלו כוללות את אלו הנאמרות לאחר ראיית ברקים, פלאי טבע, יצורים לא רגילים, או כאשר אוכלים פרי חדש (פרק זה ידוע בהתאם כ"פרק הרואה"). יהיה זה טבעי לראות את ברכות השחר באותו אור. למעשה, רמב"ם (ואחרים) פוסקים שיש לומר ברכות אלו רק מיד לאחר שחווים את התופעה המסוימת המעוררת אותן, לפי הרשימה. לעמדה זו שתי השלכות הלכה למעשה. ראשית, אדם שלא חווה את התופעה – למשל, לא שמע את קריאת התרנגול – לא אומר את הברכה כלל. שנית, הברכות צריכות להיאמר פחות או יותר מיידית לאחר החוויה, ולא כקבוצה בתחילת התפילה (הלכות ברכות, ז', ד - ט). המאירי וראשונים אחרונים חולקים, ואומרים כי הברכות אינן תגובות לחוויות מסוימות, אלא נחקקו כתגובה ל"דרך העולם" (מאירי, ברכות ס ע"ב). הרמ"א הולך לפי השיטה האחרונה, וקובע כי "אין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם וכן המנהג ואין לשנות" (אורח חיים, מ"ו, ח).

ג. עמדת הרמב"ם

במבט ראשון, נראה כי רמב"ם מתייחס לברכות השחר כשייכות לקטגוריה הכללית של ברכות הראיה. למעשה, ברכות אלו הן עיקר עיסוקו של פרק הרואה. אם ברכות השחר אכן נחשבות ברכות הראיה, הן אינן חלק מהתפילה היומית, על אף שבמהלך הטבעי של הדברים הצורך לאמרן מתעורר בכל בוקר. באופן עקרוני, ההבדל היחיד בין "הנותן לשכווי בינה" לבין "עושה מעשה בראשית" (הברכה הנאמרת בעת ראיית ברקים) הוא שהתרנגול קורא בכל בוקר והברק הוא פחות שכיח. במושגים הלכתיים, גורם החיוב ("מחייב") לדעת הרמב"ם הוא ההתרחשות, המאורע. מדעת המאירי, מצד שני, עולה כי היום הוא המחייב. יום חדש מחייב את האדם לומר סדרה של ברכות, ובהתאם לכך יש לנו הצדקה לראות את ברכות השחר כתחילת התפילה, או ליתר דיוק כתחילת "סדר התפילה" - הסידור.

אני חושב, עם זאת, כי זוהי הצגה מטעה של דעת הרמב"ם. אמנם נכון כי רמב"ם פוסק כי לא ניתן לומר ברכה מבלי שיתרחש האירוע המסוים המעורר אותה. אך ההקשר של ברכות אלו שונה מהותית מזה של ברכות הראיה הרגילות.

ראשית, התבוננו במערכת הסיווג של רמב"ם. יש חלק נפרד במשנה תורה לרמב"ם המכונה "הלכות ברכות", בו הרמב"ם לא רק מאגד את ההלכות הכלליות של הברכות, אלא גם מונה את הברכות הנאמרות על אירועים שונים. לאחר שהוא מפרט את דיני ברכת המזון, הרמב"ם מתחיל את הפרק העשירי של הלכות ברכות באמרו:

ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה תיקנו חכמים דרך שבח והודיה להקב"ה...ואלו הן הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים...מברך ברוך אתה.. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו ואם ראהו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך אתה ה' מחיה המתים...שמע שמועה טובה מברך ברוך אתה... הטוב והמטיב שמע שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת.

 (הלכות ברכות, י', א - ג).

תיאור זה ממשיך לאורך עשרים ושש הלכות, ומסתיים כך:

כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבא ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כחו וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח.

(שם, כו).

הרמב"ם מונה כאן עשרות ברכות, ומכונן בבהירות את האופי והטון של הלכות ברכות. הלכות תפילה, מצד שני, עוסקות לא בברכות אלא בתפילה. בכך שיצר שני חלקים נפרדים, הרמב"ם יוצר הבחנה ברורה בין תפילה וברכות כלליות. אף על פי כן, ברכות השחר נמצאות בחלק של הלכות תפילה ולא בהלכות ברכות. זה מצביע על כך שלמרות הקשר לאירועים מסוימים, ברכות אלו הן חלק מהתפילה היומית ולא רק תגובה למאורע.

שנית, רמב"ם עצמו מבהיר נקודה זו במפורש. פרק ז' בהלכות תפילה, המונה ברכות אלו, מגיע לאחר דיון מקיף בתפילת העמידה, ופותח: "שתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום אלו הן...". הרמב"ם ממשיך ומונה את ברכות השחר, תוך ציטוט הגמרא בברכות ס ע"ב. ברכות אלו הן הרחבה של החיוב להתפלל שלוש תפילות ביום ובאופן בסיסי הן חלק מאותו תהליך. יתרה מכך, ברכות אלו נועדו להיות נאמרות באופן יומיומי, "בכל יום". ברור כי רמב"ם רואה את ברכות השחר כחלק בלתי נפרד מהחיוב להתפלל, ולא כחלק מהחיוב "ויתן הודיה על מה שעבר ויודה וישבח כפי כחו".

נקודה זו צריכה להיות ברור מאליו גם מן ההקשר של ברכות אלו. ברכות הראיה הרגילות הן תגובה למאורעות בלתי רגילים ואף יוצאים מגדר הרגיל - מאורעות הפוגעים בשגרת החיים היומיומית, ובשל כך מצריכים תגובה מיוחדת. מאורעות טבע מדהימים, בשורות טובות במיוחד, הזדמנויות של פעם בשנה - כל אלו מצריכים את האדם להביע את תגובתו באופן המכיר בנוכחות ה'. אין זה מפתיע כי ההלכה בדרך כלל מגבילה את השכיחות של ברכות אלו. הברכה על ראית "הים הגדול", לדוגמה, אינה נאמרת אם האדם כבר אמר אותה בתוך שלושים הימים האחרונים. הסיבה לכך היא שברכות אלו הן תגובות, והן מבוססות על הנוכחות הטבעית של תגובה רגשית במתבונן. מאורעות ברכות השחר - כאשר אדם פוקח את עיניו, מותח את גפיו, מתלבש, מכסה את ראשו, עומד, מהדק את חגורתו וכו' - הם כולם, למעשה, טריוויאליים. הם לא רק בלתי-רגילים; הם תמצית ההרגל. הם פשוט ההתרחשויות היומיומיות המלוות את תהליך ההתעוררות. יתרה מכך, הם טריוויאליים במובן נוסף. חז"ל פירקו את תהליך התחלת היום לצעדים קטנטנים, כאלו שבדרך כלל לא דורשים תשומת לב נפרדת. שימת לב לאור (שמיעת התרנגול), פתיחת העיניים, הנחת הרגליים על הקרקע, עמידה, התלבשות, כיסוי הראש, הידוק החגורה - כל אלו מקבלים יחס של מאורעות נפרדים המפיקים תגובות נפרדות בצורה של ברכות נפרדות. בסטנדרטים של הלכות ברכות, כל האירועים האלו לא מצדיקים ברכה, בטח שלא כל אחד מהם אחד אחרי השני.

נראה ברור כי לפי רמב"ם, המוקד האמיתי של ברכות השחר הוא שהן אמורות להיאמר בכל יום, בדיוק באותו אופן שאמורים להגיד את תפילת העמידה בכל יום. הצורך במאורעות ספציפיים שנקבע על ידי רמב"ם לא צריך להיות מובן כ"מחייב" של ברכות אלו אלא רק כתנאי. מובן כי כל אחד ממאורעות אלו יתרחש במהלך נורמלי של היום, והברכות מתייחסות אל מאורעות אלו. אם חסר מאורע, אזי לא ניתן לומר את הברכה, כיוון שהיא חסרת משמעות. אולם הנקודה אינה להגיב למאורע מסוים, אלא להתחיל את היום עם הכרה נאותה במקומו של האדם בעולם ובמקרים והאפשרויות של הקיום האנושי. כיוון שכך, מטרתם של חז"ל אינה לומר לנו איך להגיב לחוויה אנושית מרשימה, אלא להיפך, להסב את תשומת ליבנו לפן של הקיום האנושי שהיינו מתעלמים ממנו אחרת. המאורע בפועל הוא חשוב מכיוון שהמטרה של ברכות אלו היא להכריח אותנו לשים לב לאירועים אלו, לשים לב לדקויות של מה זה אומר להתחיל להיות חי ופעיל בבוקר. איננו מגיבים למאורע; אנו מתמקדים במאורע ומציבים אותו בהקשר של כוח היצירה של הקב"ה. חז"ל פירקו את תהליך הקימה בבוקר לצעדים זעירים כדי להכריח אותנו להבין כמה מדהים התהליך, וכמה הרבה עושה ה' כדי לאפשר לנו להתחיל את היום. החלוקה הקיצונית והמוגזמת של תהליך ההתעוררות היא בדיוק הנקודה כאן - חז"ל מכריחים אותנו לתת תשומת לב מדוקדקת למה שאחרת היינו מתעלמים ממנו לחלוטין. למעשה, לרוב השלבים הללו לא היינו שמים לב כלל בדיוק בגלל שבקושי היינו ערים כאשר הם התרחשו.

ההלכה המקובלת כיום היא לומר את ברכות השחר כקבוצה, פעמים רבות רק לאחר שמתחילה התפילה בבית הכנסת. אף על פי כן, אני חושב כי הנקודה של רמב"ם נכונה גם לפי המנהג שלנו. האמת היא כי רמב"ם הולך לפי נוסח הטקסט בגמרא - "כי שמע קול תרנגולא לימא ברוך... כי פתח עיניה לימא ברוך...". פסיקתם של המאירי ואחרים, שהיא הבסיס למנהג המודרני, אינה מפרידה את הברכה מהמאורע, אלא רק מרשה לאדם להתייחס ל"דרך העולם" הכללית במקום למאורע ספציפי אותו הוא חווה. זה אפשרי משום שהברכה אינה תגובה למאורע (מה שהיה מצריך חוויה אישית של המאורע), אלא הנחיות כיצד להעריך את המאורע, ובסופו של דבר, כיצד להעריך ולחוות את היותו של האדם ער, ובהרחבה, חי.

למנהג של אמירת ברכות השחר ביחד, כסדרה, בבית הכנסת, יש לדעתי בכל זאת אפקט שלילי, בדיוק מכיוון שהוא מונע את תשומת הלב לצעד האינדיבידואלי אליו מתייחסת כל ברכה. כל מה שיש לי להציע בתגובה הוא לומר את הברכות לאט, תוך התענגות על הפלא של כל שלב ושלב בתהליך של ההפיכה לפעיל בעולם, שהיא מטרתם העליונה של חז"ל בתקנם ברכות אלו.

ד. סיכום

הרעיון הבסיסי של ברכות אלו הוא שחז"ל ראו את המעבר הבנאלי משינה לערות כטרנספורמציה כמעט ניסית מאינרציה לפעילות; זהו באופן בסיסי מעבר ממוות לחיים. באופן טבעי אף אחד לא ישים לב למעבר זה מכיוון שהוא מתרחש בכל יום, ויתרה מכך, משום שהוא מקדים את ההכרה ואינו חלק ממנה. המצב ההתחלתי לפני התהליך - שינה - הוא מחוסר הכרה, והאדם אינו מתחיל להיות מודע לתנאי החיים עד שהוא ער ופעיל. חז"ל מנסים למשוך אותנו אחורה בזמן, להכריח אותנו לשים לב לרגע הראשון בו ניצתים יום חדש וחיים חדשים, ולעשות זאת בתנועה איטית, צעד אחד בכל פעם. משום שאכן, אף חוויה לאורך היום אינה יכולה להשתוות לחוויה של היכולת להתחיל יום חדש, לקום ולהיות שותף פעיל בחיים.[1]

 


[1]   שלושת הברכות "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אישה", אינן מתאימות למסגרת זאת שבנינו, ולמעשה אינן נמצאות במסכת ברכות. גם הרמב"ם מונה אותן בנפרד. ברכות אלו מצריכות דיון נפרד.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)