דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | דף טז | ברוך ה' יום יום

מתוך דיון הלכתי ומחשבתי בענייני עונג שבת ויום טוב הובאה בגמרא (טז ע"א) מחלוקת מפורסמת בין בית שמאי לבית הלל:

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר 'זו לשבת', מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'.
תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום".

מהי המחלוקת שבין הלל לשמאי?

רש"י על אתר מפרש:

"לשם שמים – בוטח שתזדמן לו נאה לשבת".

כלומר, הסיבה שבגללה הלל לא נהג כדעת בית שמאי הייתה מידת הביטחון שלו – הוא סמך על הקב"ה שיזמין לו את צורכי השבת גם אם לא יעשה השתדלות לשם כך מתחילת השבוע. כך עולה גם מלשון הפיוט הנאמר בשבת בבוקר לפני הקידוש – "אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי", היינו שהסברה לנהוג כדעת הלל היא מצד נשיאת העיניים אל ההרים, המרמזת להמשך הפרק – "עזרי מעם ה'". זוהי התחושה העולה גם מן הפסוק השלם שציטטו בית הלל (תהלים סח, כ): "ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה".

אולם הבנתו של רש"י נתקלת בכמה קשיים בקריאת הברייתות. הקושי המרכזי הוא באמירה "שכל מעשיו לשם שמים", אמירה שאין בה שום רמז למידת הביטחון (ועיין בשיטה מקובצת שנדחק בעניין זה). בנוסף, הציטוט מן הפסוק מתייחס לחלק הפחות חשוב בו, שהרי עיקר המסר של מידת הביטחון מובע במילים "יום יום יעמֹס לנו", ולא במילים "ברוך ה'".

נקודה נוספת העולה מתוך פירוש זה היא שלכאורה אין כל יתרון בשיטת בית הלל על פני שיטת בית שמאי. האפשרות לאכול כדברי בית הלל היא רק היתר הנובע ממידת הביטחון, אך ברור שלכתחילה עדיף לנהוג כשמאי, וכן הביא השפת אמת כאן בשם כמה פוסקים:

"כתב באור זרוע בדיני ערב שבת... דמצוה לעשות כבית שמאי, והביא ראיה מעובדא דגמ' דשבת בההיא קצב שהפריש הנאה לשבת ושילם לו הקדוש ברוך הוא שכר טוב ע"ש ובמגן אברהם. ונראה דגם לבית הלל צריך לעשות כן, רק דלבית שמאי אסור לאכול בחול כל שאין לו כזה לשבת, ולבית הלל כשצריך לו מותר".

אמנם, אפשר להבין את דברי בית הלל באופן אחר לחלוטין, לאור הדרך שבה הבינה הגמרא (ברכות מ ע"א) את הפסוק "ברוך ה' יום יום":

"אמר קרא 'ברוך ה' יום יום' – וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו".

הגמרא דורשת את חלקו הראשון של הפסוק במנותק מחלקו השני, ולומדת שבכל יום ויום יש לברך את הקב"ה על השפע המיוחד המגיע באותו היום (מהרש"א שם). אם נבין כך גם את תפקידו של פסוק זה בסוגייתנו, ניתן לומר שעמדת בית הלל נושאת גוון שונה לחלוטין מזה שכתב רש"י. לפי דברינו יוצא שלדעת בית שמאי יש אופן אחד של עבודת ה' לאורך כל ימות השבוע, והוא השאיפה לקדושת השבת. לעומת זאת, לדעת בית הלל המפגש עם הקב"ה נוצר בכל יום באופן שונה, ואפשר להתחבר לקדושה זו ולאכול לשם שמים גם בלי ההתקשרות לקדושת השבת.

דברים ברוח זו כתב גם החתם סופר בסוגייתנו (ד"ה ב"ש):

"בית שמאי אומרים מחד בשבתיך לשבתיך. לומר שיזכור כל ימיו לעולם הבא, יום שֶׁכֻּלּוֹ שבת, ובית הלל סבירא להו ברוך ה' יום יום, דיפה שעה אחת לצדיקים בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא... 
ואי נמי יש לומר דהלל כל מעשיו לשם שמיים, ויש לומר שגם אכילתו והנאת גופו ביום חול היה קודש וקרבן לה', ואם כן מצוה שבא לידך אל יחמיצנה לשמור על שבת כי גם היום מצוה בבהמה שמינה".

נראה שהבנה זו יכולה לקשר את המחלוקת למחלוקתם העקרונית של בית שמאי ובית הלל (חגיגה יב ע"א) אם שמים נבראו תחילה או ארץ נבראה תחילה: לדעת בית שמאי ההצדקה היחידה שקיימת לקיומה של הארץ היא נוכחותם של השמים, ולכן ברור שהם נבראו תחילה, ואילו לדעת בית הלל לארץ יש קיום עצמאי והיא נבראה תחילה, ומתוך כך אפשר להגיע בסוף גם אל השמים.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)