בבא קמא | דף קיז | הריגת מוֹסֵר
הגמרא בסוגייתנו מספרת שרב כהנא הרג ישראל שרצה למסור ממון חברו לגויים. הרמב"ם (חובל ומזיק ח, י) והשולחן ערוך (חושן משפט שפח, י) כתבו שמותר להרוג מוסר בזמן הזה:
"ומתרין בו ואומרים לו 'אל תמסור', אם העיז פניו ואמר 'לא כי, אלא אמסרנו' – מצוה להורגו, וכל הקודם להרגו זכה".
וכתב הגר"א (ס"ק סה) שהמקור לצורך בהתראה הוא בסוגייתנו, המספרת שרב התרה במוסר: "לא תחוי ולא תחוי".
ספר החינוך (מצווה רל"ז) מדייק מלשון הרמב"ם שאין להרוג את המוסר קודם שקיבל עליו את ההתראה ואמר "אף על פי כן", וכדאמר המוסר בסוגייתנו "מחוינא ומחוינא". אבל החינוך עצמו חלק על הרמב"ם וכתב שאין צורך שהמוסר יקבל עליו את ההתראה.
ונראה שנחלקו בגדר דין מוסר. לדעת הרמב"ם, מוסר הוא כשאר חייבי מיתה (מחייבי מיתות דרבנן, למיגדר מילתא), אלא שהמתתו נמסרה ליד כל אדם כדי למנוע נזק; ומאחר שהוא כשאר חייבי מיתה, צריך שיקבל עליו התראה. ספר החינוך, לעומת זאת, הבין שמוסר מומת מדין רודף, וההתראה היא רק אמצעי לבלום אותו מבלי להמיתו, כפי שאסור להרוג רודף שניתן להצילו באחד מאבריו; אך אם ההתראה לא הועילה – אין צורך שיקבלנה עליו.
ושמא יש לחלק בעניין זה בין שני סוגי מוסרים. הרמב"ם (שם הי"א) כותב שאם המוסר כבר הספיק למסור ממון חברו, אין להורגו; אך אם הוחזק למסור ממונם של ישראל פעמים רבות, מותר להורגו אף לאחר שמסר. אפשר אפוא לטעון (אף שלא משמע כן מלשון הרמב"ם שם) שהמוסר פעם אחת אינו נידון אלא כרודף, ולאחר שמסר, שוב אין היתר להורגו; אך מי שהוחזק למסור – חל עליו שֵׁם מוסר, והוא כשאר חייבי מיתות בית דין. אם כנים הדברים, נמצא שהמוסר צריך לקבל עליו התראה דווקא לאחר המסירה, אך קודם שמסר אפשר להורגו אף ללא קבלת התראה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)