בבא קמא | דף כז | מגבלותיו של הרוב

המשנה הראשונה של הפרק השלישי פותחת בכד ומסיימת בחבית, ורב פפא מדייק ש"היינו כד היינו חבית" – נפקא מינה למיקח וממכר. הגמרא מסבירה כי אפילו במקום שרוב האוכלוסייה מבדיל בין כד לחבית, אין השימוש באחת המילים הגדרה מחייבת של העִסקה אם יש מיעוט שאינו מבדיל ביניהן, כלומר אפילו אם המוכר אמר שהוא מוכר חבית, ובסופו של דבר הביא כלי שרוב האוכלוסייה מכנה אותו כד – יכול הוא לטעון שהוא קורא לכלי זה חבית, שכן "אין הולכין בממון אחר הרוב".

התוספות (ד"ה המניח) דנו בדבר היחס בין מסקנת הגמרא בסוגייתנו ובין מחלוקת רב ושמואל להלן (דף מ"ו):

"המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן... רב אמר: הרי זה מקח טעות – זיל בתר רובא, ורובא דאינשי לרדיא [=לחרישה] הוא דזבני. ושמואל אמר: יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך, ולא אזלינן בתר רובא. כי אזלינן בתר רובא – באיסורא, אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה".

רבנו תם טען כי במקרה שלפנינו יודה גם רב שהמוחזק (המוכר) יכול לומר למוציא שהוא מן המיעוט שאינו מבדיל בין המילים 'כד' ו'חבית'.

נראה כי חילוקו של רבנו תם מבוסס על הבדל עקרוני בין הספקות שבשני המקרים. במקרה של השור הנגחן הספק אינו מתייחס לפירוש מילותיהם של שני הצדדים אלא לתכונותיו הרצויות של השור הנקנה. רב סבור שאפשר להכריע מהן תכונות 'נורמליות' של שור באמצעות רוב: מאחר שרוב האנשים מעוניינים בשור לחרישה, הרי ששור 'סתם' הוא שור הראוי לחרישה.

במקרה של הכד והחבית, לעומת זאת, סובב הוויכוח על פירוש המילים 'כד' ו'חבית'. אלא שהמשנה, הפותחת בכד ומסיימת בחבית, קובעת שאין הבדל מהותי בין השניים. אשר על כן, מסביר רבנו תם, העובדה שרוב האנשים מכוונים באומרם 'כד' לחפץ מסוים ובאומרם 'חבית' לחפץ אחר אינה מעלה ואינה מורידה, והמוחזק רשאי לפרש את דבריו כרצונו. משל למה הדבר דומה? לאדם המוכר לחברו 'ספר', והלה גומר את העִסקה ומשלם לו, מבלי שראה באיזה ספר מדובר ומבלי שהסכימו על כך. מובן שהמוכר יכול לתת ללוקח איזה ספר שירצה, שכן כל ספר שייתן – הרי הוא בכלל 'ספר' סתם. הוא הדין בענייננו: מכיוון שהמשנה קובעת ש"היינו כד היינו חבית" יכול המוכר 'חבית' ליתן כד, ואין הלוקח יכול לטעון כנגדו מכוח השימוש של רוב האנשים במילים אלו.