בבא קמא | דף טו | תשלומי חצי נזק

הגמרא בסוגייתנו מביאה את אחת המחלוקות היסודיות בהבנת החיוב על נזקי קרן תמה:

"אתמר: פלגא נזקא – רב פפא אמר ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא".

הגמרא מסבירה שלדעת רב פפא ההנחה הפשוטה היא ששוורים נוגחים, ולפיכך חייבים בעליהם לשומרם, ואם לא נהגו כן – עליהם לשלם; ואילו לדעת רב הונא אין דרכם של שוורים לנגוח, ומעיקר הדין פטורים בעליהם משמירתם. כמובן, שתי הדעות מעוררות קושי: לדעת רב פפא המזיק חייב לשלם את כל הנזק – ומדוע הוא נפטר ממחציתו, ולדעת רב הונא אין המזיק חייב דבר – ומדוע יחויב אפילו במחצית הנזק?

הגמרא עצמה נתנה דעתה על שאלות אלו. בדעת רב פפא הסבירה הגמרא ש"רחמנא הוא דחס עליה", כלומר התורה הפחיתה את חיובו של המזיק. הרא"ש (בתוספותיו לכתובות מא ע"א) הבין את הדברים כפשוטם: לעיתים בחרה התורה לרחם על מזיקים. בדרך זו הסביר הרא"ש גם פטורים אחרים בעולם הנזיקין, כגון הפטור מנזקי שן ורגל ברשות הרבים.

אלא שהבנה זו קשה ביותר: הרי רחמים על המזיק הם פגיעה בניזק! ואכן, בשיטה מקובצת על סוגייתנו הובאה דעת רבנו ישראל, שדחה את ההבנה הרואה בהפחתת התשלום רחמים גרידא. מדברי רבנו ישראל עולה שלדעת רב פפא האחריות לנזק מפוצלת: המזיק אומנם אשם, שכן היה עליו לשמור את שורו, אבל אשמתו איננה מלאה, שהרי סוף סוף נזק של קרן איננו שכיח. התורה לא סתם ריחמה על המזיק, אלא הכירה בעובדה שאשמתו אינה מלאה ולכן לא חייבה אותו במלוא הנזק.

מסתבר שעל עיקרון דומה מבוססת גם עמדתו של רב הונא. לדעתו, המזיק אכן אינו אחראי לנזק, שכן בדרך כלל שוורים אינם נוגחים. ואולם סוף סוף ממונו הזיק, ואי אפשר לומר שהוא מנותק לחלוטין מכל מה שאירע. לפיכך חידשה התורה שיש לקנוס אותו והטילה עליו חלק מן התשלומים.

לדברי רב פפא ולדברי רב הונא יש אפוא יסוד דומה: שניהם מדברים על חלוקת האחריות והטלת מחצית התשלומים על המזיק. אפשר שזו הסיבה לכך שהגמרא הביאה את מחלוקתם בביאור דברי המשנה "הניזק והמזיק בתשלומים". המשמעות הפשוטה של היגד זה היא שהאחריות לנזק מפוצלת, וממילא מתפצלים גם התשלומים בין המזיק והניזק: המזיק אחראי באופן חלקי, ולכן הוא משלם מחצית מהנזק, ואת המחצית השנייה מפסיד הניזק, ובכך נוטל אף הוא כביכול חלק בתשלומים.