בעקבות אירועי עמונה

בעקבות 'אירועי עמונה'[1] 

בעקבות המאורעות בעמונה, נזכרתי באירוע מסוים שהתרחש בארה"ב שנה לפני עלייתנו ארצה, על רקע ההתנגדות הנמרצת, במיוחד בקרב קהילת הסטודנטים, למלחמת ויטנאם. בשנת 1970 התקיימה הפגנה סוערת נגד המלחמה, וכמה מאנשי המשמר הלאומי שהיו נוכחים במקום כנראה הרגישו עצמם מאוימים, איבדו את העשתונות ופתחו באש על המפגינים. ארבעה אנשים נהרגו באותו אירוע ב'קנת סטייט', שזיעזע את האומה האמריקנית כולה. נזכרתי באותם ימים כאשר הרהרנו מה היה קורה אילו מישהו מהנערים ב'עמונה' היה חלילה נהרג בעקבות התנהגות המשטרה, שהינה ביטוי לחולשה, ולא לגבורה, במיוחד כאשר היא באה מצד נושאי תפקיד ציבורי שאמורים לשמור על איפוק ושליטה מרבית.

בהזדמנויות שונות הזכרתי את העובדה שהאיסור להכות, "לא יוסיף להכותו," מופיע בתורה דווקא בפרשת שליח בית דין. לכאורה הדבר לא מובן: הרי אסור להכות כל אדם בכל עת, ומדוע האיסור מוזכר דווקא כחלק מפרשיית שליח בית דין? נראה שהתשובה היא, שדווקא כאשר אדם זוכה במעמד מיוחד מצד התפקיד המוטל עליו ישנה סכנה שהנימה האגרסיבית האישית, החיה הפראית הנמצאת בכל אחד מאתנו, תפרוץ ותתפרץ; דווקא במצב שבו אדם עושה את מעשיו מתוך רגש של שליחות, כאשר הוא מרגיש שיש גיבוי למעשיו, כאשר הוא מרגיש שהוא מייצג מערכת - דווקא שם יש צורך בהדגשת האיסור להכות 'מכה רבה'. ובאמת, כנראה שחלק מתהחושות האגרסיביות שעליהם מזהירה התורה פרצו באותו יום שחור, מר ונמהר. אותם מעשים מהווים כתם חברתי, ומשבר זה צריך לעורר אותנו עמוקות.

הדברים מפתיעים משום שהם כל כך שונים ממה שאירע במרוצת הקיץ. במהלך הקיץ חזינו כיצד, ללא כל קשר לעמדתם הפוליטית של המשתתפים, המהלך התבצע מצד שני הצדדים תוך הבנה והערכה מסוימת למחנה השני, חרף המרחק שביניהם. הושקעו מאמצים רבים שלא להיגרר לאלימות, הן מצד הממשלה והן מצד מנהיגות הציבור שנפגע ונעקר, שריסנה את הציבור ושמרה בכללית על איפוק עקרוני ומעשי. הפעם הדבר לא קרה, לא מצד זה ולא מצד זה. נראה שהשוני נובע מכך, שהפעם לשני הצדדים נדמה שמה שנמצא על כף המאזניים הוא הרבה יותר משמעותי ממה שהיה מוטל על הכף בקיץ. גם אלו מקרב הממשלה שחשבו שפינוי גוש קטיף הוא נצרך ונדרש הבינו שמדובר באנשים שהגיעו לשם בניקיון ידיים ותום לבב, בהדרכה ממשלתית, ועכשיו משלמים מחיר כבד בגלל שהנסיבות השתנו, וממילא היחס אליהם היה בהתאם; לעומת זאת, את תושבי עמונה רואה הממשלה כפורעי חוק, העושים פעולה בלתי חוקית בעליל, והחשש שלא מדובר במאורע חד פעמי אלא בשרשרת שלמה של גבעות כאלו הקפיץ אותה. מצד שני, גם הציבור שהתנגד בכח ובתוקף להריסת הבתים ב'עמונה' לא עשה זאת בקיץ משום שגוש קטיף נתפס כפריפריה, גם גיאוגרפית וגם קיומית, ואילו מה שעומד על הפרק היום הוא פינוי מאחזים הנמצאים בלב השומרון. ומכאן, שהכל התנהל בנחישות כאשר הרגישות נשארה בצד, וכל צד ניסה להוכיח יד מי על העליונה. אמנם השאלה מי ניצח במאבק היא שאלה חשובה, אולם נראה שאין מקום להסתפק לגבי יד מי יצאה ממאבק זה על התחתונה - יד המדינה והציבור כולו. אם כן, השאלה העולה בעקבות הדברים שראינו היא: רבונו של עולם - למה מחכים? שיהיו הרוגים? למה מחכים אלו ששולחים את הנערים ומשלהבים אותם עד כדי הסתה לסכן חיי חיילים על ידי זריקת בלוקים, ולמה מחכים אלו ששולחים פרשים בשביל לדכא אותם? הבעיה הזו היא בעיה לאומית, וגם מי שמנותק לחלוטין מאחד המחנות מבחינה רגשית, מפלגתית ואידיאולוגית, חייב לראות את המעשים של שני הצדדים בחומרה.

ברם, אין ספק שהציבור הדתי-לאומי צריך לראות את הדברים בחומרה יתרה; בחלק, מפני שמוסדותיו וציבורו הם הנפגעים העיקריים במאורעות, ובחלק מפני שהדבקות בשלמותה של א"י קרובים ללבו במיוחד. נדמה שדווקא משום שהדברים קרובים ללבנו במיוחד, רובצת על הציבור שלנו ועל מנהיגיו אחריות כבדה ומשמעותית עוד יותר - להתבונן ולהתמודד. לכן, אנחנו מצטערים במיוחד לשמוע מתוך הציבור שלנו ביטויים שאין בהם כדי ליישב את הקרע והשסע, אלא להחריף ולהעצים אותו. על פי הסקרים, אנו עדים בימים אלו לירידתה מהמסך של מפלגה שצברה כוחות רציניים בבחירות הקודמות. אותה מפלגה יורדת וראויה לרדת, מפני שהמסר הברור והמרכזי שלה הוא מסר של שנאה. למרבית הצער, גם חלק מהציבור שלנו סוחף ומושך אנשים ע"י מסרים של שנאה והתנתקות. כיוונים אלו לא רק מבטאים את חוסר היכולת להבין את המתרחש מנקודת המבט השניה, אלא גם את חוסר הרצון לעשות זאת. אני מציין זאת הן בהקשר לאותם צעירים שנעים על הגבעות, והן לגבי רבנים חשובים שבטוחים שמה שקרה ב'עמונה' הוא סימן משמים לכך שמגמת הממשלה היא לרסק את הציבור הציוני-דתי. אוי ואבוי לנו אם לא נדע להתרומם, חרף השעות הקשות, ולהטות כתף ושכם להבין את האחריות ההיסטורית המוטלת על כתפינו, אם צעירים ואם מבוגרים, ולנסות להביא יותר תבונה להתמודדות עם הבעיות הקימות - הם קיימות ולא תעלמנה! לצד התבונה והאיפוק המתבקשים, אנו נדרשים להבין לא רק את הצרכים והפצעים שלנו אלא גם את אלו של הצד השני; לצד התהיות לגבי מידת העוצמה והכוח שהופעלת נגד צעירים, ואין ספק שמדובר בתהיות קשות, יש לשאול את עצמנו מה חושבים ומרגישים אלו ששולחים את אותם נערים, אלו שמלבים את האש, וגם אלו תהיות קשות. אותה אש יכולה להיות אש בעירה, חלילה, או לחילופין אש בונה, בעלת ערך, קונסטרוקטיבית.

היה זה, כאמור, יום שחור וקשה, וח"ו שיהיו לנו ימים נוספים כאלו. בימים כאלו מתבקש מכולנו חשבון נפש, הפקת לקחים והסקת מסקנות. כיום, יותר מתמיד, אנו נדרשים לאחד לבבות, ויש להתחיל בלבבות של הציבור שלנו. יש לפעול ולהתפלל לימים טובים יותר, שבהם נוכל להשיג שלום השוכן בתוכנו: שלום אמיתי, שלום של הבנה, שלום מתוך רצון ויכולת לקדם את הצרכים שלנו - תוך כדי ראיית המחלוקת וצרכי הצד השני. אירועי 'עמונה' היוו, ללא ספק, מעידה; נתפלל ונפעל שאותם אירועים לא יהפכו למפולת.