בענין חיוב סומא בנר חנוכה – חלק ג'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בשיעורים הקדומים נדונה שאלת אופי פטור סומא ממצות – אם היא מדין הקלה או מדין חסרון דעת.

יתכן ששאלה זו אף תלויה במחלוקת אחרת. בברייתא, הן בסוגיא בהחובל (פז.) והן בירושלמי (סוטה פ"ב ה"ה), נאמר שר' יהודה "פוטרו מכל מצות האמורות בתורה". אך לא נתבאר האם מדובר רק במצות עשה או אף באיסורי לא תעשה. והנה לשון דומה מצינו (סוכה כו.) לגבי "כל העוסקין במלאכת שמים" ש"פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר' יוסי הגלילי שהיה ר' יוסי הגלילי אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה", אף כי הדבר פשוט כביעתא בכותחא שאין העוסק במצוה מותר באיסורים. וכן שנינו לגבי אונן "ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה" (ברכות יח.), ואף על פי כן קבע ה"חכם צבי" (סי' א') "דודאי בעונשין ואזהרות לא שני בין אונן לאחר".[1] ואם כן הוא הדין לגבי סומא ניתן לומר שלא פטרו ר' יהודה אלא ממצות עשה אך לא מלאוין. וכן באמת קבעו ר' אליהו מזרחי, ה"פרי מגדים", ועוד כמה אחרונים.[2] אך מדברי רבינו ישעיה מוכח שפטורו כולל אף מצות לא תעשה. דיעויין ב"ספר המכריע" (סי' ע"ח), דלאחר שקבע כדעת רש"י (ר"ה לג.) שאסור לאשה לקיים מצות עשה שהזמן גרמא מפני שהיא עוברת בכך על בל תוסיף, כתב: "ואין להביא ראיה מן הסומין דאע"ג דרבי יהודה פטר את הסומא מכל מצות האמורות בתורה מדרבנן חיובי מיחייב משום דלא עבר בבל תוסיף דהא לא מיפקד הוא בבל תוסיף". וכן משתמע מדברי רבינו פרץ בתוספותיו (ב"ק פז. ד"ה וכן) שהסביר שאשה פטורה ממ"ע שהז"ג אף מדרבנן ואילו סומא לר' יהודה חייב במצות מדרבנן "משום דעבדי בי רבנן הכירא מגוי דאי הוה מיפטר אפי' מדרבנן א"כ לא הוה ביה הכירא מגוי אבל אשה אע"ג דמיפטרא במ"ע גם מדרבנן מ"מ איכא הכירה טובה בינה לבין גויה כמו דם נידה ושאר מצות טובא". הרי שמלשונו משמע שאין סומא מוזהר באיסור נדה שאם הוזהר הלא יש בכך הכירא וכמו באשה; והוא הדין שאר איסורי לא תעשה.[3]

ובהסבר המחלוקת, יתכן שיש לתלותה באופי פטור סומא ממצות. שאם רק ניתנה לו הקלה צדדית מפאת עומס המאמץ סביר לומר ששוחרר מקיומים אך לא הותר באיסורים. ואילו אם פטורו נעוץ בחסרון דעת מסתבר שהוא מקיף כל מצות, אם כי כמובן אין הדבר מוכרח שכן יתכן שרמת הדעת הנחוצה לקיום מצות עשה היא מעבר לדרושה לזהירות מאיסורי לא תעשה.

לגופו של ענין, נראה שיש לחלק בין סומין שונים. דנה מדברי התוספות יוצא ברור שר' יהודה פטר לא רק סומא מעיקרו אלא אף פיקח שנסתמא.[4] שהרי הקשו (מגילה כד. תד"ה מי) כיצד אמר ר' יהודה שרק "כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע" – שמתוך כך משתמע שאם אי פעם ראה פורס – והלא הוא פוטר סומא מכל מצות האמורות בתורה. אך נראה שאין פטור שני הסומים זהה. דסומא מעיקרו באמת ניתן להגדיר כבעל "דעה קלישתא" היות ומן הסתם השפיעה מגבלתו על התפתחותו ואופקיו. אך פיקח שנסתמא – לפחות, אם נפגע אחרי שכושרו ואישיותו התעצבו והתייצבו – יש לראות כבן דעת לכל דבר ואין פטורו אלא מחמת המאמץ השייך, כמובן, להווה ולא לעבר.[5]

ונהדר לדידן; לאור ספק זה ניתן לדון באפשרות חיוב סומא בנר חנוכה לר' יהודה מצד אף הוא היה באותו הנס. דהנה בסוגיא (שבת כג.) מבואר שאשה מדליקה מטעם זה אך "הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום". לדעת רש"י החילוק פשוט שכן "היו באותו הנס" מתייחס להשתתפות בתהליך הנס וגרימתו, וזה נעשה על ידי נשים אך לא על ידי חש"ו. ועל כרחנו שמה שלא חייבים בנ"ח ומצות מקבילות היינו מפני שטעם זה אינו מספיק אלא כדי להפקיע פטורי הקלה דככל שמדובר במצות פרסומי ניסא הנובעת מחיוב שבח והודאה בעקבות הצלה וישועה אין להתחשב בעומס המאמץ הכרוך בה. אך פטור המעורה בחוסר דעת – מה עוד שיתכן שיש בו הפקעה מקיום המצוה ולא רק מחיובה[6] - תקף גם לגבי מצות שבח והודאה. ובכן לפי פירוש התוספות חיוב סומא בנ"ח לר' יהודה צריך להיות תלוי באופי פטורו על פי מה שנתבאר לעיל; ואם נניח שיש לחלק בין סומים בזה, הרי שסומא מעיקרו ייפטר ופיקח שנסתמא יתחייב.[7]

ברם, אם כי ודאי כך מסתבר, אין הדברים מוכרחים. דהנה, ביחס למקרא מגילה, הריב"א באמת הקשה מנשים אקטנים לפי התוספות אך תירץ אחרת: "ואם תאמר אפילו קטנים יהיו חיבין במגלה דהא כתיב טף ונשים... ויש לומר דנשים כיון דאיתנהו במצות לא תעשה ובמצות עשה שלא הזמן גרמא הטילו עליהן מצות מגלה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא כיון שהן היו באותו הנס". הרי שלא חילק מפאת גורם הדעת אלא בין פטור מקיף לפטור ממצוה מסויימת. ולפי זה, האיך שלא נפרש פטור סומא לר' יהודה, יתכן שיהיה פטור מנ"ח היות ואין לו מערכת חיוב בה יכולה מצוה זו להשתלב. לאידך גיסא, יתכן שאף אם פטור סומא ממצות מעורה בחסרון דעת ניתן לחייבו בנר חנוכה מטעם אף הוא היה באותו הנס. דודאי אף אם סוג הפטור הוא מעין דין חרש לאו בחדא מחתא מחתינהו. וצא ולמד, הרי חרש שוטה וקטן מוזכרים בכמה מקומות כשלישיה בעלת מעמד ודינים מסויימים ואף על פי כן כתב הרמב"ן שיש לחלק ביניהם ואפילו מדאורייתא. דיעויין בחידושיו על הסוגיא ביבמות (קד:) שהוזכרה לעיל שהציע פירוש אחד – בניגוד לזה שנידון לעיל – שמדובר בחרש שאינו שומע ואינו מדבר והסבירו: "ואיכא למימר אע"פ שחרש כשוטה הוא לענין מצות מ"מ יש לו מקצת כוונה בשאחרים עומדים על גביו... וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו ברמיזה דדעתא קלישתא אית ליה ומשום הכי לא מעכבא ביה אלא קריאה אבל שוטה אין כוונתו כלום לעולם". ובמישור דרבנן, הלא קיימים הבדלים בולטים שכן לחרש תיקנו קידושין ונשואין ואילו שוטה שקידש לא עשה ולא כלום. ואם כי בגמרא הוסבר חילוק זה על רקע אחר – "חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נשואין שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת לא תקינו רבנן נשואין" (יבמות קיב:) – יש להבין שהיא היא והבדל אפשרות קיום האישות נובע אף הוא משוני ברמת הדעת. וכן לגבי קניינים שנינו: "חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין" (גיטין נט.)י\ ואילו לגבי שוטה פסק הרמב"ם, "השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין מתנותיו קיימות" (פכ"ט הל' מכירה הל' ד').[8] עוד קצת משמע מלשון הרמב"ם שניתן במידה לסמוך על חרש לגבי עדות אשה שלגבי עד מפי עד כתב, "אבל אם שמע מפי שוטה או מפי קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם" (פי"ג הל' גירושין הל' ח) ואילו חרש השמיט ואף שמבחינה מעשית אפשר לשמוע ממנו מתוך הכתב.[9] אין לתמוה אם כן אם נחלק בין סומא לחרש ונאמר שאף אם שניהם פטורים ממצות מן התורה מפאת חסרון דעת מכל מקום קיים הבדל משמעותי ברמת הדעת שלהם וגם אם שניהם מוגדרים כבעלי "דעתא קלישתא". ובכן, יתכן שלגבי חיוב מדין אף הם היו באותו הנס סומא חייב אף על פי שחרש פטור.

 

[1]   לרש"י (ברכות יז:, ד"ה מי), שפירש שפטור אונן הוא מטעם עוסק במצוה, אין בדברי החכ"צ שום חידוש. אך הדברים אמורים אף לדעת התוספות (שם, ד"ה פטור) שלפטור אונן יסוד אחר, עיי"ש.

[2]   עיין סיכום הדברים ב"שדי חמד", מערכת הסמ"ך, כלל ס"ו. והנה בשד"ח שם כתב שמפורש בירושלמי סוטה (פ"ב ה"ה) שאין הבדל בין עשין ללאוין. הכוונה למה שנאמר שם שלא רק כשהבעל סומא אין משקים את הסוטה – שהרי נתמעט מ"ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים" – אלא אף כשהאשה סומה ומטעם ר' יהודה, כשבעל "קרבן העדה" פירש: "אתיא כר"י כפוטר הסומא מכל מצות האמורות בתורה אפילו ממצוות לא תעשה לכך אינה שותה". לדעתו, כנראה שאינה שותה מפני שאינה מוזהרת על הזנות. אך אין פירוש זה מוכרח – ולדעת הסוברים שבכל מקרה סומא ודאי חייב בשבע מצות בני נח (עיין בשד"ח שם), הרי הוא מופרך. ויותר נראה לפרש שהיא אמנם מוזהרת על הזנות אך פטורה מהשתתפות בתהליך פרשת סוטה והשקאתה. אך זה רק ניתן לומר אם נניח שהשתייה מתחייבת כמצוה ולא כחיוב מעין חיובי בית דין. ויש לעיין בדבר.

[3]   עין ב"ערך השלחן", סי' נ"ג ס"ה שדחה את שתי הראיות; אך דבריו נראים דחוקים למדי.

[4]   כך נראה פשוט שהחכמים חייבו את שניהם ומדאורייתא. אך ר' יעקב עמדין פקפק בדבר: "דילמא עד כאן לא פליגי אלא בפתוח ונסתמא כיון שהוי בר חיובא במילתיה קאי וחייב אבל בסומא מעיקרו אפי' רבנן מודו דפטור מכל המצות" ("שו"ת שאילת יעבץ", סי' ע"ה), אך הסברו, "כיון דהוי בר חיובא במילתיה קאי", נראה קשה במישור דאורייתא – אם כבר באנו לחלק, יותר נראה לבנות על גורם רמת הדעת – ואת ראיותיו ניתן לדחות, יעו"ש.

[5]   עיין תוס' מגילה יט:, ד"ה ורבי (בסוף דבריהם) שאף הם כנראה חילקו בין סומא מעיקרו לפיתח ונסתמא אך על רקע שונה לחלוטין. התוספות שם הקשו למה אין קטן מוציא אחרים אפילו במצוה דרבנן מטעם תרי דרבנן ואילו סומא מוציא, ועל זה תירצו: "וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן". החילוק איננו מתייחס לדעת אלא לאופי החיוב מדרבנן. לתירוץ זה, לא מספר הגורמים מדרבנן כשלעצמו הוא הקובע אלא איכות החיוב; ולכן הסבירו בסומא שכבר נתחייב המשיכו חכמים את חיובו והתעלמו מפטורו ואילו בקטן היה עליהם לחדש חיוב. אי לכך, איכות חיוב הסומא היה כשל מחוייב מדאורייתא ואילו של קטן נחותה הימנה ולכן זה מוציא וזה אינו מוציא אחרים.

[6]   לגבי נקודה זו, יש כמובן מקום לדון בשלושת האישים בנפרד ולחלק ביניהם, ואכמ"ל.

[7]   יש להסתפק במקביל בחובת סומא בתפלה לר' יהודה אם נבין, כפשטות לשון הגירסא שלפנינו (ברכות כ:) והירושלמי שם (ברכות פ"ב ה"ג), שאשה חייבת ברחמי אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ולא כדעת הרמב"ם (פ"א הל' תפלה ה"ב) שפסק שאשה חייבת משום שרחמי הם מ"ע שלא הז"ג. דאף כאן פטורו בבחינת הקלה, סביר להניח שאינו תקף; אך אם הוא נעוץ בקלישות דעת יתכן שסומא פטור אף אם אשה פטורה. ועיין תוספתא ברכות (פ"ג הל' ט"ז) שהובא דין סומא בתפלה כסתם ברייתא. אך יתכן שאמנם פליג ר' יהודה ובר מן דין לא מדובר שם בחיובו אלא בקיום תפלה אם בא להתפלל.

[8]   אך עיין ב"שיטה מקובצת" על כתובות כ., שם הובאו דברי הר"י מיגש ותלמידי רבינו יונה שקבעו שאף שוטה קונה ומוכר מדרבנן.

[9]   עיין ב"ערוך השולחן", אה"ע סי' י"ז ס' ע"ד דאולי חרש גמור יהיה כשר לעדות אשה על ידי בדיקה כאילם אך היסס להקל למעשה.