בענין חיוב סומא בנר חנוכה – חלק א'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

דין חיוב סומא בנר חנוכה לא הוזכר בגמרא ואף לא, לפי מיטב ידיעתי, על ידי רבותינו הראשונים ז"ל. גדולי הפוסקים האחרונים עסקו בנידון על סמך תשובת המהרש"ל בה העלה את השאלה, הראה פנים לכאן ולכאן, והכריעה משיקול דעתו. מהם שקיבלו את דעתו העקרונית, מהם שדחוה. ברם, שערי תשובות לא ננעלו ודומני שנשאר כאן מקום מן השמים להתגדר בו; והנני מעלה בזה את הבעיה בפני מרנן ורבנן לעיון מחדש.

ז"ל המהרש"ל שם:

שאלני סומא אחד אי חייב בנרות חנוכה או לא דיש פנים לחייבו הואיל ונרות חנוכה לא ליהנות ניתנו ואין מברכין עליהן לראותן אלא להדליק וגם ק"ל דהדלקה עושה מצוה או נימא מאחר שהוא אינו בכלל פרסום הנס שהרי אינו רואה בהן גם לאחרים אינו חייב לפרסמה ואינו דומה למה ששנינו במגילה והכי ק"ל שסומא אפילו לא ראה מאורות מימו פורס על שמע ומברך יוצר המאורות שאני התם דקאי אבריאת אורו של הקב"ה שברא בעולמו ואף הוא נהנה מן האור בעבור שאחרים רואין אותו ומוליכין אותו למקום חפצו וכן שאר תשמישין וכדאייתי שם מעשה בסומא אחד כו' אבל הני נרות שאינן ליהנות אלא לראותן לפרסם הנס והך גברא לאו בר ראות הוא לא.

תשובה אם הוא בבית שאחרים דולקים ויכול להשתתף בפרוטה ויברכו עליו הוא עדיף וכן אם יש לו אשה א"כ אשה דולקת עליו אבל אין לו אשה ויש לו בית צריך הוא להדליק ע"י סיוע של אחר ונהי שהוא לאו בר ראות הוא לא גרע ממצות ציצית דכתיב וראיתם אותו ותלוי הכל בראייה ומ"ה ממעטי כסות לילה אפ"ה סומא חייב בה מריבוי של תכסה בה כדאיתא בפ"ק דקידושין... והא התם דלא מהני ראייה לדידהו לגבי דידיה בענין ראית הציצית אפ"ה לא מיפטר מן אותה מצוה כ"ש נרות חנוכה שלא מיפטר מהן שהרי אחרים רואין אותו והוא עושה בהן מצוה פרסום לאחרים הרואין שהוא חייב בהן וא"ל שאני התם דחייב בהן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אבל מן התורה פטור מכל המצות אלא שהחכמים חייבוהו במצות כדי שלא יראה כגוי וה"ה אם יפטר מן הציצית יראה כגוי אבל הכא גבי נרות אפילו אינו מדליק אינו נראה כגוי בעבור זה... זה אינו דהא דוקא ר' יהודה הוא דסבר סומא פטור מכל המצות אבל אין הלכה כר"י כמו שכתבתי בפרק החובל וא"כ חייב מן התורה בכל המצוות וכן בציצית מכח ריבוי דאשר תכסה בה.[1]

היוצא מדבריו שלדעת רבי יהודה – הפוטר סומא מכל מצות שבתורה, לפי הברייתא השניה שבסוגיא בבבא קמא (פז.) – אין סומא חייב בנ"ח שכן הפטור העקרוני הכללי תקף ואין צורך לדחותו מטעם שלא יראה כגוי; ואילו לדעת החכמים יש מקום לספק בדבר.

ובכן, הלכה למעשה, רצוי לעקוף את הבעיה על ידי הדלקת אחרים, אך בדלית ברירה ידליק הסומא עצמו, שכן בסיסית סבור המהרש"ל, הפוסק כחכמים, שהוא בר חיובא. ויש לעמוד על שתי מסקנותיו, הן הפטור לר' יהודה והן החיוב המסוייג לחכמים.

אמנם לדעת ר' יהודה לכאורה סומא פטור מנר חנוכה כמכל המצות. אך אין הדבר ברור. דהנה בדעת ר' יהודה נחלקו הראשונים. הרשב"א כתב: "אלא נראה דלר' יהודה פטור לגמרי מכל המצות ואפילו מדרבנן וממדת חסידות בלבד חייב" (ב"ק פז.); ולדעתו אין הכי נמי יהיה פטור, אך בעלי התוספות בכמה מקומות הבינו שאף ר' יהודה מודה דחייב מדרבנן. ובביאור הדבר העלו שני נימוקים: "ואין לתמוה דסומא חייב מדרבנן ואשה פטרו לגמרי דהחמירו חכמים בסומא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כעו"ג אם היה פטור מכל המצות" (עירובין צו: תד"ה דילמא). והנה לטעם הראשון ודאי שאין סיבה לפוטרו מנ"ח לרבי יהודה יותר מאשר לרבנן, דמדרבנן מיהא חייב. אך המהרש"ל התייחס לטעם השני והציע שאם רק מחייבים אותו במצות מסויימות כשאינו מקיים מצות אחרות אינו בהכרח נראה כגוי ואם כן יכול להיפטר מהן אפילו מדרבנן. ברם, לאמיתו של דבר, נראה שאף לטעם זה יש לחייבו מדרבנן. ברם, לאמיתו של דבר, נראה שאף לטעם זה יש לחייבו מדרבנן. דהנה המהרש"ל כנראה הבין שמדובר במעין חשש למראית עין דגיות. ואמנם לשון התוספות הנ"ל הוא "שלא יראה כעו"ג"; וכן כתבו בראש השנה "שלא יראה כנכרי דאם פטרת ליה בכל מצות נמצא דאינו נוהג בתורת ישראל כלל" (לג. תד"ה הא); וכן לשון הרא"ש בתוספותיו שם ושם. אך התוספות בבבא קמא כתבו: "אבל סומא אי פטרת ליה מכל המצות אפי' מדרבנן א"כ ה"ל כמו נכרי שאינו נוהג בתורת ישראל כלל" (פז. תד"ה וכן). ומעין זה כתבו במגילה: "אבל סומא אם נפטור אותו מכל מצות אפי' מאותן שאינן אלא מדרבנן א"כ יהא חשוב כנכרי" (כ. תד"ה מי). הרי שלדבריהם כאן לא מדובר בחשש מראית עין גרידא אלא ברתיעה מן העובדה שבפועל הוא הופך להיות ולחיות כגוי אם הוא מופקע ממצות לחלוטין; והיות ואפשרות זו בלתי נסבלת חייבוהו חכמים במצות מדרבנן. וכן הובאו הדברים בשם בעלי התוספות על ידי הרמב"ן: "שאם כן אתה עושה אותו כאינו ישראל" (קידושין לא.), והרשב"א "שאלמלא כן עשיתי אינו ישראל" (ב"ק פז.). ולטעם זה ודאי לא מסתבר לומר שחייבו אותו לנהוג כמה מצות אך לא כולן. דאף דכדי להפקיע מצב שלא יהא כגוי ניתן היה להסתפק בחלקן – וכמו שאין לחוש לכך לגבי נשים, אף שהן פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדרבנן, היות והן חייבות בשאר מצות עשה – ודאי קשה להניח שהפקיעו פטורו לגבי מצוה זו אך לא לגבי מצוה אחרת דמאי חזית. ובכן, לפי ניסוח זה מסתבר שסומא חייב בנ"ח מצד חיובו מדרבנן במצות ודלא כמהרש"ל. ולא עוד אלא שיתכן שאף את לשונם בעירובין יש לפרש לאור התוספות במגילה. שהרי ברור שאין ניהוג מצות על ידי סומא בבחינת הפגת רושם גיות ותו לא, אלא בתורת קיום מלא, שהרי התוספות הסבירו שמפאת חיובו מדרבנן הוא יכול לפרוס על שמע ולהוציא את הרבים ידי חובתם; ועל כרחנו שמדובר בחיוב וקיום ממש[2]. ואם כך יקשה יותר לחלק בין מצות. דבשלמא לו היה מדובר ביצירת רושם – או הפגת הפכו – גרידא ניתן היה להבין שהסתפקו חכמים בחיוב סמלי וחלקי. אך מדובר בשינוי מעמד הסומא – וכדי שיוציא אחרים הרי צריך לשנות מעמדו – ודאי לא סביר לומר, אם כי כמובן אין זה מן הנמנע, ששינוהו ביחס לכמה מצות אך לא ביחס לכולן. והרבה יותר מסתבר שמדרבנן עקרו פטור במצות לחלוטין ושוב מתחייב בכולן – ונר חנוכה בכלל – לר' יהודה כלרבנן.

היוצא מדברינו שלשני נימוקי התוספות ניתן לחייב סומא בנר חנוכה ואפילו לר' יהודה. ברם, בר מן דין ומן דין, לכאורה יש מקום לחייבו מסיבה אחרת לגמרי ואפילו לדעת הרשב"א הסובר שר' יהודה פוטר ממצות אפילו מדרבנן. דפוק חזי הרי נשים היו צריכות להיות פטורות מנר חנוכה מצד מצות עשה שהזמן גרמא ואעפ"כ נתחייבו בו – והוא הדיון במקרא מגילה וארבע כוסות – מפני שאף הן היו באותו הנס.[3]

ובכן במקביל לזה הא ניתן לחייב סומא בנר חנוכה מאותו הטעם ואפילו לר' יהודה. ואיברא שלדעת רש"י שפירש בכל מקום שנשים היו גורם לנס – והסביר לגבי נר חנוכה, "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להביעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס" (שבת כג. ד"ה היו) – ודאי שיש לומר שפטור סומין בעינו עומד היות ולא היתה להם יד מיוחדת בנס שבגללה ראוי היה לבטלו. אך לדעת רוב הראשונים – שפירשו כפי שכתבו התוספות על סמך הירושלמי (פסחים קח: תד"ה היו): "שאף הן היו באותו ספק[4] משמע באותה סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד" (שבת כג. ד"ה היו) – לכאורה יש לחייב סומא בשלשת המצות האלה מאותה סיבה.

ברם, ניתן לפקפק בהשואה זו; והיא תלויה בהבנת יסוד דעת ר' יהודה דהנה אפשר להבין פטור סומא לדעתו באחת משתי דרכים. ניתן להסביר שהוא מעורה בנסיבות בהן ייאלץ לקיים מצות אלמלא ייפטר ובקשיים הכרוכים בכך. וכמו שמצינו לגבי חגיגה שפטרו "הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן" – ואף שודאי לא מדובר במפונק שבפועל אינו יכול בשום פנים ואופן לעלות, דאם כן פשיטא ולשם מה היה צורך למעטו מגזירת הכתוב ד"בעלותך ליראות את פני ה' מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חגר וחולה וזקן וענוג"[5], אלא בכזה שמאד קשה לו הדבר; או כפי שנפטר מי שהיה בדרך רחוקה מקרבן פסח משום "דחס רחמנא עליו"[6] ומצטער מסוכה ואפילו כשהצער אינו כרוך בישיבה עצמה אלא בקושי להגיע אליה באופן שאם יגיע ודאי יהיה לו קיום תשבו כעין תדורו;[7] הוא הדין והוא הטעם בפטור סומא לר' יהודה שאף הוא נובע מגודל המאמץ שקיום מצות ידרוש ממנו. ואף שבמקרים הנ"ל מדובר בפטורים ממצות בודדות שכל אחד מהם נלמד מגזירת הכתוב הרי מצינו פטור כללי דומה, אם כי שהיקף הרבה יותר מצומצם, בפטור נשים ממצות עשה שהזמן גרמא שכמה ראשונים נמקוהו על רקע קשיי קיום מצות אלו עבורה. שכן כתב האבודרהם ("ברכת המצות ומשפטיהם"): "והטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו ותנח מצות הבורא אוי לה מיוצרה לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה"[8]. ובכך יתכן שאף לפטור סומא לר' יהודה אופי דומה, שלאור הקושי והמאמץ חייס רחמנא עליו.

אך ניתן גם להשתית פטורו על יסוד שונה לחלוטין ולראות את ההקבלה המתאימה לא באשה אלא בחרש. דכמו שחרש, היות ויכולת תקשורתו וכושר תפקודו מוגבלים, מופקע מדעת, הן לגבי קניינים והן לגבי מצות, הוא הדין סומא שמופקע מהלכות מסויימות מפני שאינו נחשב כבן דעת גמורה לגביהם. ומה שמיעט ר' יהודה סומא, אם מעונשים ואם ממצות, אין בכך משום גזירת הכתוב גרידא או הלכתא בלא טעמא אלא שמשמעות המיעוט, והפסוק ממנו נלמד, היא שבתחומים אלה אין סומא מוגדר כבר דעת, ואף שחירש יותר מוגבל שהרי שנינו, "חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר" (תרומות פ"א מ"ב), והוא לוקה אם כך בשני חושים הרי מצינו אף מקור לכך שלפחות לגבי דינים מסויימים יכול העדר חוש אחד להפקיע שם בר דעת. דיעויין בסוגיא במצות חליצה "אמר רבא השתא דאמרת קריאה לא מיעכבא לפיכך אלם ואילמת שחלצו חליצתן כשירה תנן חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתן פסולה מ"ט לאו משום דלאו בני קרייה נינהו לאו משום דלאו בני דעה נינהו אי הכי אלם ואלמת נמי אבר רבא אלם ואלמת בני דעה נינהו ופומייהו הוא דכאיב להו" (יבמות קד:). הרי שלפי ההוא אמינא אלם ואילמת מופקעים מדעת לגבי חליצה. ולפי זה יש להניח דלאו דוקא אילם אלא כל שחסר לו חוש יסודי. וכן מפורש בחידושי הרמב"ן על אתר: "ומשום הכי אקשינן אי הכי אלם ואלמת נמי נימא דלאו בני דעה נינהו כיון דבחוש אחד אין להם דעת"[9], ומתוך כך פירש הרמב"ן, לפי מהלך אחד בסוגיא, שהחרש המוזכר כאן הוא מדבר ואינו שומע. ואף שלמסקנא נדחה טעם זה – ולכן פסק הרמב"ם, "אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו ולא עשו כלום לפי  שהחרש והחרשת אינן בני דעת" (פ"ד הל' יבום וחליצה הל' י"ג)– מכל מקום יתכן שאילם לחוד וסומא לחוד, מצות לחוד וחליצה לחוד, רבנן לחוד ורבי יהודה לחוד. ובהחלט ניתן להסביר שלר' יהודה סומא פטור ממצות מפאת חסרון דעת.

 

*מוקדש לבני יצחק ויעקב, תלמידי רב ששת ורב יוסף, המקבלים מנת חלקם באהבה ועובדים בוראם בדומיית צפייה. המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרוחה ומאפלה לאורה ותתקיים בהם תפלת נעים זמירות ישראל: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

[1]   שו"ת מהרש"ל, סי' ע"ז. הסוגיות המצוטטות הן בבא קמא פו: - פז., מגילה כד., ואילו הסוגיא העוסקת בחובת סומא בציצית אינה בקידושין אלא במנחות מג., זבחים יח:, ושבת כז:. דיון המהרש"ל בדעת ר' יהודה להלכה נמצא ב"ים של שלמה" על ב"ק, סי' כ'.

[2]   הרשב"א (ב"ק פז.) אמנם סבר שאף מי שאינו חייב ממש, ואפילו אם הוא רק חייב ומקיים ממדת חסידות, יכול להוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ק"ש דרבנן; ואם כן, לדבריו אין מכאן ראיה. אך רוב הראשונים חלקו עליו ובעלי התוספות ודאי לא קבלוה.

אשר לאפשרות שחובה הנובעת מחשש מראית עין או חשד תקבל אופי חיוב וקיום מלא, יש כמובן לדון בכמה מקבילות. אך ברור שאין זה מן הנמנע. עיין לדוגמא ב"ארחות חיים" (הלכות חנוכה, סי' י"ג), שהביא שתי דעות אם מי שמדליק בנ"ח בשני פתחים – שחיובו מפני החשד, וכמבואר, שבת כג. – מברך אף על השני.

[3]   שלשת המצות האלה מוזכרות בגמרא – שבת כג., מגילה ד., ופסחים קח:. רבינו תם ("ספר הישר", חלק התשובות, סי' ע' ס"ד) הוסיף לחייבן אף בשלש סעודות ובבציעה על שתי ככרות מטעם זה. אך ר"ת הוסיף אף טעם שני: "ועוד דמ' עשה דרבנן שוה בכל". טעם זה לכאורה צ"ע – כפי שהקשה ר' ש.פ. רוזנטהאל בהערותיו שם – שהרי הגמרא רק חייבה נשים במגילה ונ"ח מפני שהיו באותו הנס; והפוסקים שציטטו את שיטת ר"ת אמנם השמיטוהו. ונראה שר"ת רק התייחס למצוות דרבנן שנבעו במסגרת דאוריתא שנשים חיבות בה כגון שבת אך לא למצות שכל כולן דרבנן.

[4]   ירושלמי מגילה פ"ב ה"ה, אך שם לא מדובר על חובת אשה לקיים את המצוה אלא על חובת אחרים "לקרותה לפני נשים ולפני קטנים".

[5]   רמב"ם, פ"ב הל' חגיגה הל' א'. מקור הדין בסוגיא, חגיגה ד., אך רש"י פירש "מפנקי. שאין הולכין בלא מנעל". לפירושו, פטור מפנקי שונה מזקן וחולה וההקלה שבו עוד יותר בולטת מאשר לפירוש הרמב"ם.

[6]   פסחים צב:. לשון זה נאמר בגמרא לדעת רב נחמן הסובר כי בדיעבד היה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו הירצה. כך פסק הרמב"ן (פירוש עה"ת, במדבר ט: י). אך הרמב"ם (פ"ה הל' קרבן פסח הל' ג') פסק כרב ששת שלא הורצה.

[7]   אם הישיבה עצמה מלווה צער יתכן שפשוט אינה מוגדרת כישיבת סוכה מכיון שאין כאן תשבו כעין תדורו – הדבר לכאורה תלוי במחלוקת הראשונים האם יש לברך על ישיבת צער בלילה הראשון, שלדעת המחייבים על כרחנו שאף ישיבת צער שמה ישיבה אלא שמצטער נפטר ולדעת הפוטרים יתכן שאין זה בגדר פטור בעלמא אלא מפני שאין שמה ישיבה – ואם כן אינה מקבילה למקרה שלנו. אך להלכה הלא נפסק שאף הצער הכרוך בטורח פוטר אף אם הישיבה עצמה תהיה נוחה – עיין שו"ע או"חל סי' תר"מ ס"ד וב"מגן אברהם", סי' תרל"ט (בראשו) – וזה כבר דומה לנדון דידן.

[8]   ברם, יתכן מאוד שלדעת האבודרהם לא מדובר בהקלה על האשה מתוך התחשבות בנוחיותה אלא רגישות לחשיבות שלום כערך, שכן הוא מוסיף: "וגדולה מזו מצאנו שהשם הגדול נכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו". וכן מטים דברי תשובת המהר"ם חלאוה: "והטעם באלה שהן פטורות משום דרכי שלום שהאשה משועבדת לבעלה להכין לו צרכיו" (נדפס ב"שיטת הקדמונים על מסכת בבא קמא", בעריכת הרב מ.י. בלוי, עמ' שלד).

[9]   הרמב"ן מדבר כאן על "חוש אחד" כביטוי כולל אך דומני שאין הדברים תקפים לגבי מי שלוקה בחוש הריח שכן אינו חיוני לתפקוד ותקשורת כחושים האחרים; והעובדה שאין מונח מיוחד, לא בהלכה ולא בלשון הקדש בכלל, לתאר אדם כזה תוכיח.