בעניין צדקה בארץ ישראל ובחו"ל – חלק ב'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בשיעור הקודם ראינו שקדימת עניי א"י הינה ברצף אחר לגמרי מזו של קרובים ועניי העיר. קדימת עניי ארץ ישראל בנויה על ערכם ומעמדם, ואילו עניי העיר בנויה על זיקת העני לנותן.

ובכן, סד"א שהיות ומדובר בעימות שבין שתי מערכות נפרדות, שאולי מעמד וחשיבות המקבל תכריע את הכף. וזה מה שראו הב"ח והש"ך (שראינו בשיעור הקודם) צורך להבהיר שלא כך פני הדברים, ושגורם הזיקה גובר על רמת המקבל – אם, וזה נושא לדיון נפרד מקיף, מפני שכללית יש להעדיף מערכת זו על פני חברתה, ואם מפני שבמקרה דנן המשקל הספציפי של מעשה ישיבת ארץ ישראל אין בו כדי לגבור על זיקת התורם למקבל, אף כי יתכן שמעשים אחרים אמנם יקנו עדיפות לבעליהם.

והשתא דאתינן להכי, נראה שניתן להרחיק לכת צעד נוסף והציע שקדימת בני א"י אינה קשורה לא בזיקתם לנותן ולא בהיותם בעלי מעשים אלא בהיבט שלישי. בהקדמת הדברים יש לעמוד על הנמקת מצות צדקה בפרשה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצווך לאמור פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאביונך בארץ".

לכאורה הטעם תמוה, מה פשר שכיחות ותדירות ההופעה לחובה להתייחס אליה? וכי ניתן להתעלם מסבלם של קשי יום אם רק נתקלים בהם לפרקים? ופק חזי שבפרשה המקבילה ב'בהר' (ויקרא כה, לה) רק נאמר, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ללא כל התייחסות להיקף והתמדת התמוטטות האחים. ועוין בספרי על אתר שכנראה עמד על הקושי, שכן מבואר שם: "על כן אנכי מצוך לאמור... עצה טובה אני נותן לך לטובתך". ופירש הנצי"ב: "כיון דקאי על כי לא יחדל ואם הוא מצווה מה טעם היא זו שלא יחדל לכן היא מצווה, ואם היה נחדל לעתיד לא היה מצווה ליתן שעת שיהיו עניים אלא עצה טובה היא" ובביאור הדבר נראה שלא מדובר כאן בעצה הטובה לנותן כשלעצמו, אלא בעצה בעלת ממדים הרבה יותר נרחבים אשר יש בהם כדי להעניק לנתינת הצדקה פן יסודי מעבר לקשור בפרשת כי ימוך אחיך. דנראה פשוט שבפרשה ב'בהר' מוקד המצווה כל כולו הוא מצב המך והצורך לספק לו את חסרונו החיוב והקיום מצטמצמים למישור הפרט, זה של המקבל. אין הצדקה נוגעת במרחב הנותן ואינה מיועדת להניב לו תועלת כלשהי, לא ישירה ולא עקיפה. בפרשת ראה, לעומת זה, אף על פי שאף בה עומד אחיך האביון במרכז, צרתו האישית מזדקרת על רקע כללי, ממוקמת באחד שעריך בארצך, וכחלק מתופעה ארוכת טווח ורחבת היקף. ההתמודדות עם העוני אינה מוגבלת לחיזור אחרי פיתרון למצוקה אישית – אם כי הפן האישי מודגש ומורגש, ואף כאן אביון מוחשי ולא מושג מופשט לנגד עינינו – אלא אתגר ציבורי, כחלק ממאמץ לעצב ולתקן חברה שלמה. ומכאן, שאף שודאי התמודדות זו אף היא מצווה מחייבת, מכל מקום מתן שכרה בצידה , אף זה שמורעף בחסדי שמים כתשואה על קיומה – "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" – ואם המהנה בעקיפין את כלל האוכלוסיה, מפני שבריאותה, יציבותה, ותנופתה המוסרית של המדינה מטיבה על כל תושביה: "עצה אני נותן לך לטובתך". ובזה מובנת תשובת הספרי לשאלתו הסמויה. לו היה אביון חדל מן הארץ, ולא היה עוני אלא תופעה הנקרית, עתים קיימת ועתים נעלמת, ודאי שעדיין היתה שומה עלינו לפרוס לחם לרעב ולכסות ערומים, אך חובה זו היתה נובעת מפרשת וכי ימוך אחיך, ורק מחייבת את הנדרש בגינה. מחייב הפרשה ב'ראה', על כל הפרטים שהתחדשו בה, נעוץ בעובדה שמדובר במציאות קבועה, אשר במסגרתה נתינת צדקה אינה מתאפיינת אך ורק כסיוע לאומללים אלא כמאבק על צביונה של חברה. וזה מה שנימק הכתוב: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", ופתיחת היד והרתיעה מאימוץ הלב שייכות לתיקון אותה ארץ "על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך", אפילו כמה פעמים, "לאחיך, לעניך ולאבינך בארצך".

ברור שהפן הציבורי של מצוות צדקה, כמענה למציאות של 'כי לא יחדל אביון', יכול להתקיים, עקרונית, בכל ארץ ובכל זמן. ניתן להבין שהזנחת פן זה הוא שורש עונשה של סדום, שכן מה שנאמר בה (יחזקאל טז, מט) "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה", אינו מתייחס לפשעי יחידים אלא לאופי המדינה כולה. ברם, כמו כן ברור שלגבי ישראל קיום זה שייך במיוחד לארץ ישראל – אם מפני ששם עצם המציאות של ציבור מוצאת את ביטוייה, והדבר אף נוגע לכמה גופי הלכות כגון ערבות, קידוש החודש, סמיכה ועוד; ואם מפני שחובות ציבור תקיפות בה ביתר עוז.

יתירה מזו, נראה שניתן להסביר שבהקשר זה נתינת צדקה, מעבר להיותה מצווה עצמאית, אף מהווה קיום בישוב א"י. ומצאתי און לי בדברי "פאת השולחן" שחלק על דברי הב"ח והש"ך וקבע שבעימות בין בן עירו לבין בן א"י יש להעדיף את תושבי הארץ. ובביאור הדבר נימק: (ב: כט) "ולי נראה דוודאי הכתוב ודתני עלה בספרי בא"י נאמרה כמ"ש כי יהיה בך אביון וכו' באחד שעריך וכו' בארצך וכו'. והיינו כל הדרים בא"י שקרוביו קודמין ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת בא"י ויושבי א"י קודמין ליושבי חו"ל היינו כשבאים עניי עיר אחרת מא"י ומחו"ל לא"י יושבי א"י קודמין... אבל לא מיירי בעניי עירו שבחו"ל דנימא דהקדים בקרא 'לבארצך', דהינו עניי א"י ומסברא לא קדמי, דבנתינתן ליושבי א"י מקיים בו מצוות להחיות עניים ולקיים ישיבת א"י". הרי שלדעתו יש קיום יישוב א"י בנתינת צדקה ליושביה, והוא הוא מוקד הפרשה ב'ראה'.

ברם, יתכן שניתן להעלות שתי הבנות בנידון. בדברי פאה"ש אפשר להבין שכוונתו פשוטה כמשמעה, שכן אלמלא התמיכה, ייתכן שיאלץ העני לעזבה או שלא יוכל להתקיים כלל. אך אפשר לפרש את הזיקה לישוב א"י על דרך אחרת. דהנה ידועים דברי הרמב"ן שמצוות ירושת וישיבת ארץ ישראל מחייבת ש"לא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". ביאור דבריו, שנצטוינו: א) על עצם האחיזה בשטח. ב) על איכות החיים, שכן השממה אינה מוגבלת למצב של אין יושב אלא תיתכן אף בהיות הארץ מאוכלסת. ובכן, אפשר במקביל לראות עיצובה החברתי של הארץ כשייך ליישובה, שכן קביעת אופייה תורם לבניינה, מעבר לעצם נוכחות כנסת ישראל במקום.

לאור דברינו, אפשר להסביר בפשטות למה הרמב"ם, בפ"ז מהל' מתנות עניים, קבע מערכת קדימויות בצדקה ביחס לקרובים ועניי עירך אך השמיט מה שמופיע בספרי במקביל שיש להקדים תושבי ארץ ישראל. הרמב"ם שם רק ציין קדימויות שהינן מדין צדקה אך קדימה שאינה אלא מפני עדיפות ארץ ישראל וקשורה בקיום יישובה איננה שייכת להלכות אלו.

היוצא מדברינו, שיש להבחין בין שתי הפרשיות העוסקות במתן צדקה לעני, זו שבתורת כהנים המקיפה עניים דבכל אתר ואתר, וזו שבמשנה תורה, המצומצמת לארץ ישראל. חלוקה זו מובנת כשלעצמה, וממקומה יש לה סימוכין שכן, כהערת ה"פאת השלחן", פרשת ראה מתמקדת בקיום מצוות בארץ; וכפי שצויין, אף ניתן להבין חלק מן המצוות המפורטות בה, חרף היותן חובות הגוף, כשייכות לקיום יישוב הארץ.  דוגמא לדבר, מצות ביעור עבודה זרה המופיעה סמוך לתחילתה. מצווה זו ודאי נוהגת אף בחו"ל, אך לא באותו היקף, שהרי להלכה פסק הרמב"ם (פ"ז הל' עבודת כוכבים הל' א') על פי הספרי, שיש לחלק ביניהם: "ובארץ ישראל מצווה לרדוף אותה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודת כוכבים שבו, שנאמר 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא', בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוץ לארץ", ובביאור הדבר, הסביר מו"ח הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, שבארץ, ביעור עבודה זרה, מעבר להיותה מצווה כשלעצמה, שייכת לתהליך יישוב הארץ ועיצובה, אשר לכן היא מוזכרת בראשית פ' 'ראה', על סף הכניסה לארץ.

ברם, עדיין יש ללבן האם, פרט לשאלת הקדימה, יש שוני במצוות צדקה בחו"ל ובארץ ישראל, ובמקביל למה שראינו לגבי ביעור עבודה זרה, או האם, הלכה למעשה, שתי הפרשיות סוף סוף חופפות לחלוטין, אף כי יש שוני בקיומים. והנה יעויין ברמב"ם, (פ"ז הל' מתנות עניים הל' א'), בעקבות דבריו ב"ספר המצוות" (מצוות עשה קצ"ה) שצירף את הפרשיות והביא את הפסוקים בחדא מחתא: "מצוות עשה ליתן הצדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותנת משגת, שנאמר 'פתח תפתח את ידך לו', ונאמר 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', ונאמר 'וחי אחיך עמך'". ברם, לולא דמסתפינא, דומני שיש מקום לבחון האם אין פרטי התכנים שבפרשיות שונים. מצד אחד, היקף הפרשה שב'בהר' נרחב יותר, שכן הוא כולל גר ותושב לצד אחיך. מאידך, יתכן שרף הדרישה ב'ראה' גבוה יותר, וזאת לפחות בשתי הלכות הנלמדות בספרי מן הפסוקים:

א) "ומנין שאם נתת פעם אחת אתה נותן לו אפילו ק' פעמים ת"ל 'נתון תתן' "

ב) "אשר יחסר לו. אפילו סוס ואפילו עבד". על פי מה שהוצע לעיל, ניתן להסיק שדינים אלו התחדשו בפרשה ב'ראה', אך רק ביחס לאוכלוסיית העניים הנידונה בה, והיא של "אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נתן לך". אך החלוקה נראית מרחיקת לכת, ולעת עתה לא מצאתי לה מקור בפסוקים. יתכן אפילו שאם גרסו את השוני שבין הפרשיות כדלעיל, שבכל זאת לא הסיקו מזה מסקנות להלכה, היות וסברו שבשורה התחתונה ילפינן חדא מחבירתה, וכפי שמצאנו לגבי 'בל יראה' ו'בל ימצא', שלהלכה שניהם נוהגים הן בבתים והן בגבולים  ובעוד מקרים דומים.

והנה ב"פאת השולחן" שם, כשבא לחדד את נחיתות בני חו"ל לגבי צדקה ואת הנקודה כי הפרשה עוסקת דווקא בבני ארץ ישראל, ציין את דברי הספרי שנזקק לילפותא מיוחדת לחייב מתן צדקה לתושבי חו"ל: "וראי' דאמר ויושבי חו"ל מנלן. "דס"ד דהתורה לא חייבה לתת צדקה ליושבי חו"ל לכן מרבה מאשר ה' אלוקיך נותן לך בכ"מ". אך כאמור, יתכן שלאחר הריבוי מתיישבים ההדורים בין הפרשיות, ועל אחת כמה וכמה בתוך אותה פרשה, באותן שכל פרטי החיוב הנאמרים בה חלים לגבי כל מי שנתרבה. ופוק חזי, שהרי בשלהי אלו מציאות (לא:) – נזקקה הגמרא לילפותא אף לגביי עניי עיר אחרת: " 'פתח תפתח' אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין, ת"ל 'פתח תפתח' מכל מקום". לגביהם, לכאורה ברור שחיובי 'אפילו מאה פעמים' ו'אשר יחסר לו' תופסים, אלא אם כן יטען הטוען שערבך ערבא צריך, ואולי אף לגביהם יש מקום לפקפק. ממילא, מה שרצה פאה"ש לקבוע שתושבי חו"ל רק נתרבו כספח לפרשה ואינם שייכים לעיקרה, ושעל סמך זה, הוצע שאולי אף היקף החיוב שונה בפרטיו – נסתר מהילפותא המקבילה לגביי עניי עיר אחרת שבסוגיה בבבא מציעא. אמנם לאור מה שהוסבר לעיל, יש מקום לחלק. אחרי הריבוי, עניי עיר אחרת כלולים בכל קיומי הפרשה, שאף בהם מתגשם יישוב א"י, ואילו תושבי חו"ל נתרבו לציווי הפרשה אך לא לכל קיומיה; ובכן, יתכן שאף פרטי הדינים שונים לגביהם. אך, בכל אופן נסתרה הוכחת "פאת השלחן".

ויעויין בפירוש "התורה והמצווה" למלבי"ם על הספרי על אתר שכתב: "וממ"ש 'בארצך' מבואר שעניי א"י קודמים, אבל ממ"ש 'אשר ה' אלוקיך נותן לך' מבואר שאפי' עניי חו"ל אם הם עניי עירך צריך אתה לתת להם". מדוייק מלשונו שאמנם יש שוני, להלכה, בין א"י לחו"ל. דבארץ ישראל חייבים אף לגבי עניי עיר אחרת, ואילו בחו"ל רק לגבי עניי עירך. וזה יכול להיות מובן היטב, לאור דברינו דלעיל, שבא"י הרי יש קיום יישובה, וזה כמובן נוהג אף לגבי תושבי עיר אחרת, ואילו בחו"ל יש רק חיוב סיוע לנזקקים מפאת עצמם, וזה יכול להיות מוגבל לאלה שיש לנותן זיקה ומחויבות כלפיהם. ואם כך, בהחלט ייתכן שאף יהיה שוני לגבי פרטי דינים אחרים, וכפי שהוצע לעיל. ברם, כאמור, ההצעה מחודשת, והדבר צריך תלמוד.