בעניין צדקה בארץ ישראל ובחו"ל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

כידוע מסתיימת פרשת הצדקה שבפרשת ראה (דברים, ט"ו י"א) במילים "פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך, לאביונך בארצך". והעיר הרמב"ן: "ועתה אמר לי כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה כי טעם בארצך כטעם כל מושבותיכם בארץ ובחוצה לארץ". ביאור דבריו, שכנראה תמה על הזכרת הארץ ביחס למצות צדקה שודאי נוהגת בכל מקום, ולכן פירש שכאן אין "בארצך" מתייחס לארץ ישראל אלא למגורי ישראל בכל אתר ואתר.[1] יעויין ברבנו בחיי שהרחיב את הדיבור בנידון, ואחר שנתקשה בהבנת מיון "בארצך" בפסוק, הציע שני דברים:

א) על דרך דברי הרמב"ן, המפורסמים[2], שאף קיום חובות הגוף בחוץ-לארץ מיועד להכשרת קיום מצוות בארץ, בבחינת 'הציבי לך ציונים', מבואר שיסוד זה מודגם כאן: "יורה שעיקר הצדקה אינו אלא בארץ אע"פ שהיא חובת הגוף בכל מקום והוא הדין לכל שאר המצוות שעיקר חיובן בארץ כי כן הזכיר בתחילת הפרשה, "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ לפי שהמצוות כולן משפט אלקי הארץ".

ב) לחילופין, העלה שסוף הפסוק מתקשר עם הבטחת הברכה לנותן צדקה שבשלהי הפסוק הקודם, וזאת, על רקע מצות שמיטת קרקע שאינה נוהגת אלא בארץ: "או יהיה באור מלת 'בארצך' אפילו בארצך...וטעם הפרשה הישמר לך שלא תאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ואם אני צריך להשמיט מעותי או קרקעותי בארץ איך אתן שם צדקה, נמצא שאני מפסיד בכל צד. ועל כן אמר: ולא ירא בלבבך בתתו לו כי בגלל הדבר הזה וגו'. על כן אנכי מצוך לאמר שתפתח ידך לעניך, לאביונך אפילו בארצך שאתה שמט שם את שלך בין שמיטת קרקעות בין שמיטת כספים שם אני מזהירך על הצדקה כי השי"ת יברכך על זה ויוסיף על שלך וכל שכן שאתה צריך לתת צדקה בחוצה לארץ שאין שם שמיטת קרקעות ולמדנו מזה כי כשהזכיר 'בארצך' לא בא למעט חוצה לארץ שאם היתה הכוונה בארץ דווקא היה מזכיר הכתוב 'כי תבואו אל הארץ' או 'בבואכם אל הארץ' כעניין שמצינו במצוות התלויות בארץ".

השוני בין הפירושים ברור, אך שניהם מנוגדים לרמב"ן, שכן לדעתו המילה 'בארצך' אינה מצטמצמת כלל לארץ-ישראל, ברמה המילולית, ואילו לשתי הדעות ברבנו בחיי, הארץ המוזכרת הינה אמנם ארץ ישראל אלא שממנה ניתן להקיש לחוץ לארץ. ברם, שלשת ההבנות צריכות עיון. לרמב"ן קשה, התינח "בארצך" המופיע בסוף הפרשה, אך בפתיחתה הרי נאמר במפורש, "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נתך לך":[3] וכאן, ברור שהכוונה היא לארץ ישראל. מעין זה, קשה על הפירוש השני ברבנו בחיי, שדייק מהשמטת איזכור ביאה לארץ בפסוק. הרי במקום שנאמר, "בשעריך אשר ה' אלקיך נתן לך", לא גרע מציון ביאה לארץ, שכן הכוונה היא לארץ ישראל, וכמבואר בשלהי פרק קמא במכות לגבי מינוי שופטים[4] ואם כן, נאמר אף כאן שהמדובר בארץ ישראל דווקא. ועל הפירוש הראשון של רבנו בחיי קשה – מעבר לתהיות שמעוררת עצם שיטת הרמב"ן, שלא כאן המקום לדון בהן – מפני מה הודגם, ולו בעקיפין, יסוד הציבי לך ציונים לגבי קיום מצוות בחו"ל דווקא לגבי צדקה?

יעויין ב"פירוש הטור הארוך" על אתר, שמבלי להזכיר את קודמיו, העיר "תמיה למה אמר בארצך שאין זה מצוה התלויה בארץ, וכן בראש הפרשה באחד שעריך בארצך, ואפשר שבא להקדים עניי ארץ ישראל, כמו שדרשו הפסוק "את עני עמך להקדים ענייך לעניי עיר אחרת". והנה מה שציין הטור כמקור אפשרי לדין הקדמה הוא מה שנאמר בסוגיה באיזהו מלך (ב"מ עא.) לגבי מצות הלואה, ביחס לפסוק, "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך". אלא ששם לא הוזכרה ארץ בפסוק ולכן אין שם אלא הקבלה הנוגעת ליסוד קדימה בכלל.

ברם, לאמיתו של דבר, הקדימה המוצעת בדבריו מופיעה להדיא בספרי ביחס לצדקה – לא בסוף הפרשה אלא בראשיתה: "באחד שעריך - יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך – יושבי הארץ קודמים ליושבי חו"ל". הרי מבואר, ראשית, שבארצך אמנם מתייחס לארץ ישראל, כפשוטו, וזה דלא כרמב"ן, אלא אם כן נניח שלדעתו יש לחלק בין ראשית הפרשה לסופה. שנית, מפורש כברור לגבי חובות הגוף, שהמצווה נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, ואין לחלק ביניהם אלא לעניין קדימה.

הדברים, אם כן, פשוטים וברורים ולכאורה אין לנו צורך בדיון. עם זאת, נראה שיש כאן מקום להתגדר, שכן עלינו לדון בטיב ושורש הקדימה, ומתוך כך, אף לעמוד על זיקת עיקר המצוה לארץ ישראל.

אשר לעצם הקדימה, דברי הספרי הובאו בסמ"ג (מ"ע קס"ב) ונפסקו להלכה בשו"ע (יו"ד רנא: ג) אך יעויין ברמב"ם (פ"ז הל' מתנות עניים הל' י"ג) שכתב: "עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת שנאמר: "לאחיך, לעניך ולאביונך בארצך". הרי שקבע סולם הקדימה בצדקה, אשר מקורו בספרי והתעלם מעדיפות תושבי א"י על בני חו"ל. ההשמטה אומרת דרשני, וכבר דנו בה כמה אחרונים[5].

הנראה בזה כי הנה דנו קדמוני האחרונים בעניין בן ארץ ישראל שאינו עני עירך לעומת עני עירך שהוא בן חו"ל, מי קודם. ויעויין בק"ח (יו"ד, סי' רנ"א) שכתב: ""ונראה דבשניהם מעיר אחרת קאמר דיושבי א"י קודמין ליושבי חו"ל, אבל עניי עירו בחו"ל פשיטא דקודמין לעניי עיר אחרת אפילו הם מא"י[6] ובעקבותיו הלך גם הש"ך (יו"ד רנ"א: ו) ויש לעיין דלכאורה אפשר להעלות ממש מעין שאלה זו לגבי התנגשות שתי קדימות אחרות: האם יש להעדיף קרוב שאינו בן עיר על פני עניי עירך שאינם קרובים, או להיפך. ויעויין ב"עמק הנציב" על הספרי שם שכתב מסברא דיליה, ולאור דיוק מתנא דבי אליהו "משמע שבני משפחתו קודמים אפילו אם הם דרים בעיר אחרת).

ברור שכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם שקבע החלטית "עני שהוא קרובו קודם לכל אדם", עוד טרם בנה סלם הקדימה, וודאי שכך מתקבל על הדעת. עם זאת, יש לתהות למה לא זכה הנושא לידון, במקביל לשאלת עניי עירך לעומת תושבי א"י, שאף אותה ראה הב"ח כפשוטה, ואף על פי כן העלה אותה לליבון.

ונראה שהתשובה פשוטה, והיא נעוצה בשוני הבסיסי שבין קדימת קרובים ועניי העיר מכאן, ועניי ארץ ישראל מכאן. דלגבי אחיך וענייך יסוד הקדימה הינו זיקת העני לנותן, המחויבות הנובעת מכך. הדבר נכון לגבי קרובים כשכנים, באופן שכל עימות ביניהם נוגע לדרגות שונות של אותה תופעה. בעימות כזה, ברור שהחובה לגבי קרובים, המוסיפה על "הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו", מימד של, "ומבשרך לא תתעלם", גוברת. ואף שמקרא צווח ואומר (משלי כז:י) "טוב שכן קרוב מאח רחוק", הדברים אמורים לגבי תועלת - ואף היא, כמשתמע בפסוק ובמפרשים, בנסיבות ייחודיות. ואילו ברמת המחויבות הקשורה בזיקה קיומית, שמעבר להתחברות קיומית ותוצאותיה, ודאי שקרבת משפחה מחייבת יותר, ולא היה צורך להעלות את הנושא לדיון.  קדימת עניי הארץ לעומת עמיתיהם בחו"ל, מאידך, אינה צריכה להתפרש כמושרשת בזיקתם לתורמים, שכן יתכן שזיקה זו מותנית בזהות התורמים, ושעיקר זיקתו, חיבורו וקשריו של תורם מחו"ל הינם דווקא לחבר מרעיו במקום.

קדימת עניי ארץ ישראל בנויה, אם כך, על ערכם ומעמדם, אם מפאת היות כל אחד כשלעצמו מבני עלייה בגין דירתו בארץ ואם מפאת היותו חלק מציבור עליו נאמר (הוריות ג') "הני, הוא דאיקרי קהל". ויעיין בשו"ת "חתם סופר" (יו"ד, ס' לג-ד) שדן בהרבה בשאלת מתן עדיפות לתושבי ירושלים לעומת תושבי שאר הארץ, והעמיד במוקד הדיון שאלה אחת ויחידה, והיא: האם תושבי עיר הקודש נחשבים ל"בעלי מעשה" יותר משאר בני א"י, ומתוך כך הרחיב את הדיון בעניין קדושת ירושלים בזמן הזה, האם מעלין לה אף לאחר החורבן וכו'.

 

המשך השיעור יישלח בשבוע הבא.

 

* הודפס לראשונה ב"שערי שמואל: ספר זכרון לשמואל קלוגהפט ז"ל" (עורך: יצחק אלפסי), בת-ים, תש"ס, עמ' 22-29.

[1] יש להשוות, לדוגמא, דברי הרמב"ם (פ"י הל' שמיטה ויובל הל' י') "ומעבירין שופר בכל גבול ישראל", אף שבפסוק נאמר "בכל ארצכם", לפי הבנת ה"מנחת חינוך" (מצווה של"א( שתוקעים אף בחו"ל, ודלא כדעת ה"אור שמח", על אתר.

יש לציין גם את דברי הנצי"ב ב"העמק דבר", בפירוש "אביונך בארצך": "במקום שאתה דר ויודע איך להתנהג בם".

[2] עיין בדבריו, בראשית כו: ה', ויקרא יח: כה, ודברים יא: יח.

[3] אמנם גם לגבי "בארצך", הפירוש הרווח הינו שהכוונה לארץ ישראל. עיין, לדוגמא, לגברי בכורים, בבא בתרא פא. "אשר תביא מארצך ההיא למעוטי חוצה לארץ".

[4] עיין מכות ז'. וברמב"ם, פ"א מהל' סנהדרין הל' ב'.

[5] עיין כמצויין ב"ספר המפתח" במהדורת ר' פרנקל על אתר.

[6] בהמשך דבריו, ציטט הב"ח את דברי רב יוסף (ב"מ עא.) לגבי קדימת עניי עירך. ברם, הוכחה זו אגב, יש להעיר כי קדימת קרובים ועניי עירך ביחס להלוואה אף היא הושמטה ברמב"ם, אם כי אין עוררין עליה בגמרא, והיא נפסקה להלכה בשו"ע חו"מ צז: א.