בעניין נענועי לולב בהלל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
 
לא פעם אנו נתקלים בשאלה מה יעשה אדם שניצבת בפניו הבחירה בין אמירת הלל בציבור בלא לולב, לבין אמירת הלל ביחידות עם נענועי ארבעת המינים?
כדי להכריע בשאלה זו, יש צורך לדון בשלוש שאלות מרכזיות:
  1. מהו מעמדו של נענוע הלולב בכלל, ושל הנענוע בהלל בפרט?
  2. מהו היתרון של אמירת הלל בציבור לעומת אמירתו ביחיד?
  3. כאשר נוצרת התנגשות בין שתי ההלכות שהזכרנו - נענועים והלל בציבור - כיצד עלינו להכריע ביניהם?
א
לגבי השאלה הראשונה ניתן להעלות שני כיוונים מרכזיים:
  1. הנענוע הוא מנהג שתקנו חכמים, ואיננו חלק ממצוות לולב[2].
  2. הנענוע הוא חלק ממצוות לולב: כתוספת על הנטילה עצמה, או ממש כחלק מהגדרת הנטילה, כלומר: נטילה שלמה מוגדרת על ידי לקיחה ונענוע גם יחד.
במסכת סוכה (מד ע"ב) מסביר רש"י שחביטת הערבה בהושענא רבה מהווה קיום של חובת נענוע הערבה. דברים אלו מחזקים את ההבנה שנענוע הוא חלק מהגדרת הלקיחה, שאם לא כן, מה טעם יש בנענוע ערבה?
המשנה בסוכה (מב ע"ב) אומרת שקטן היודע לנענע חייב בלולב, בהמשך משווה הגמרא בין נענוע לולב ללבישת טלית, לגבי מועד חינוך הקטן. מהשוואה זו ניתן להסיק שכמו שבטלית - אנו דנים לגבי מעשה המצווה, כלומר: הלבישה, גם בלולב זהו דיון לגבי מעשה המצווה - הנענוע!
על פי שני מקורות אלו נראה כי חובת הנענוע היא חלק מהחיוב במצוות הלולב וחלק מהגדרת הלקיחה. אך עדיין יש מקום לדון אם הנענוע הוא חלק מחובת נטילת לולב ברובד דאורייתא או ברובד דרבנן.
המשנה בסוכה (כט ע"ב) אומרת, שלולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר. בגמרא מבואר שהכוונה ללולב שיש בו שלושה טפחים ועוד טפח בכדי לנענע בו. מהלכה זו עולה בבירור, שהנענוע הוא חלק מהותי מהמצווה - שכן שיעור המצווה נקבע על פי יכולת הנענוע! משיעור המצווה ניתן לכאורה להוכיח שהנענוע חיוני ברובד דאורייתא - שכן שיעורי המצוות הם מהתורה[3].
הגמרא בפסחים (ז ע"ב) אומרת,
"העושה לולב לעצמו - מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו, אומר: ...על נטילת לולב ...דבעידנא דאגבהה נפק ביה".
ושואלים הראשונים: אם כן, כיצד מברך אחרי ההגבהה, והרי בעינן עובר לעשייתן? ועונים שם התוספות:
"ואומר רבנו יצחק: אף על גב דנפק - אכתי עוסק במצווה, שצריך לנענע בקריאת ההלל".        (שם ד"ה בעידנא)
מדברי התוספות לא ברור האם זוהי הרחבה של המצווה (ולכן למרות שכעת הוא רק מגביה - כיוון שמאוחר יותר הוא ינענע את הלולב זה נחשב עובר לעשייתן) והחידוש הוא שהנענוע הוא חלק מהמצווה, או שמא זוהי הרחבה של מעשי האדם, שלמרות שכעת  הוא רק מגביה - כיוון שהוא עתיד בקרוב לנענע את הלולב, אנו מגדירים את האדם כמקיים עובר לעשייתן (על פי הסבר זה אין אנו מוכרחים להגדיר את  הנענוע כחלק אינטגרלי ממצוות הלולב אלא ניתן לראותו כהמשך העיסוק במצווה בלבד). התוספות בסוכה (לט ע"א) דוחים את התירוץ הנ"ל, כיון שלדעתם נענוע הוא רק "מכשירי מצווה"[4], ואיננו מעכב. לא ברור האם לדעתם הנענוע הוא חלק מהמצווה אך איננו מעכב, או שהנענוע הוא מנהג עצמאי ואינו חלק מהמצווה ועל כן אין הוא מעכב[5].
בעל המאור, לעומת זאת, מגדיר את הנענוע כ"שיירי מצווה"[6]. וכך כותב גם רבנו תם בספר הישר (סימן ת"ו) ומביא דעה שחובת הנענועים היא לעיכובא[7], ובכל מקרה הוא מבין כי חובה זו היא חלק מהמצווה עצמה.
 
*
 
גם אם נניח, כפי שעולה מרוב המקורות, שנענוע הוא חלק מקיום המצווה, יש מקום לדון מדוע יש צורך לנענע דווקא בהלל.
ניתן לומר שעקרונית אין הכרח לנענע בהלל, כפי שעולה מהגמרא בברכות (ל ע"א) לגבי אדם היוצא לדרך:
"נותנים לו לולב ומנענע".
שם מדובר לכאורה על נענוע בלא אמירת הלל. גם המאירי בסוכה אכן מבין שעיקר הנענוע הוא בשעת הברכה, ובשעת ההלל - הנענוע נספח לשמחת ההלל.
בעל העיטור, לעומתו, מבין שהדין המקורי של נטילת לולב הוא נענוע בהלל, ורק בדיעבד התירה הגמרא לנענע שלא בהלל (כשיוצא לדרך).
נראה כי יש לתלות את מחלוקתם בחקירה האם הנענוע בהלל הוא דין בהלל או שמא הוא חלק מקיום מצוות נטילת לולב[8].
המאירי אומר בפירוש, שהנענוע נועד להתעוררות שמחה, וכמעט ברור שמדובר בשמחת ההלל[9]; ואילו הרמב"ם[10] בהלכות לולב (פ"ז ה"ט) כותב את דין הנענועים במסגרת הגדרות מצוות הלולב, ואם כן, הנענוע בהלל - לשיטתו - הוא חלק ממצוות לולב.
 
ב             
עתה עלינו לעבור לשאלה השניה - מעמד הלל בציבור. וכאן תיתכנה שתי הבנות:
  1. העדיפות של הלל בציבור היא משום - "ברוב עם הדרת מלך", וזהו דין צדדי שאינו קשור דווקא לאמירת ההלל.
  2. קיום מצוות הלל ברבים שונה מהותית מאמירת הלל ביחידות.
המשנה בערכין מזכירה ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל. משמע מכאן, שיש מקום לאמירת הלל ביחידות. אך בספר המנהיג מובא בשם בעל הלכות גדולות, ש'יחיד' במשנה פירושו: 'מנין של מיעוט האומה', ופירוש: 'רבים' - כלל ישראל. לפי הסבר זה כלל לא ניתן לומר הלל ביחידות!
דעת בעל הלכות גדולות היא קיצונית ולא נתקבלה להלכה, אולם מהסוגיות השונות, ומהרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג הלכות יב-יג), משמע שהדרך הנכונה לומר את ההלל היא כפי שנאמר במצרים - אחד אומר וכל העם עונים, וכמובן שדרך זו אפשרית רק בציבור[11].
 
ג
כעת נחזור לשאלה בה פתחנו. אם נסביר כי הנענוע איננו חלק ממצוות לולב, או שאפילו אם הוא חלק ממצוות לולב - ניתן לבצעו בשעת הנטילה ולא בזמן ההלל - ברור שנעדיף הלל בציבור על פני הלל ביחידות עם לולב. אך אם טעם אמירת הלל בציבור הוא רק משום "ברוב עם הדרת מלך", ונענוע לולב הוא קיום מצוות נטילת לולב - נענוע הלולב ביחידות עדיף על  על אמירת ההלל בציבור.
דא עקא, לפי רוב המקורות שהבאנו, מסתמן קו שלפיו גם הנענוע הוא חלק ממצוות לולב, וגם קיום הלל ברבים שונה מהותית מאמירתו ביחיד; כעת עלינו להכריע איזו הלכה תידחה מפני האחרת, במצב בו לא ניתן לקיים את שתיהן.
כאן אנו נזקקים למחלוקת הרמב"ם והמאירי שהובאה לעיל. אם הנענוע בהלל הוא חלק מדיני הלל, כפי שמסביר המאירי - יש לנו התנגשות בין שני דינים במצוות הלל עצמה: אמירה ברבים, ושמחה על ידי לולב - וזוהי הכרעה שנתקשה בה. לעומת זאת, אם נפרש כרמב"ם, שהנענוע בהלל הוא קיום במצוות לולב - יש לנו התנגשות בין שתי מצוות שונות, לולב מצד אחד והלל מצד שני.
כדי לפתור בעיה זו, עלינו להשתמש בשני כללים מרכזיים בהכרעה בין מצוות:
  1. תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.
  2. ככל שמצווה יותר קדושה וחשובה - היא קודמת.
ברור שמצוות הלל תדירה ממצוות לולב, אולם מן המשניות בזבחים על תדיר ושאינו תדיר, עולה שכלל זה פועל רק במצוות שבאותה רמת חשיבות.
ביום הראשון של חג הסוכות, בו נטילת לולב היא מדאורייתא - בוודאי עדיפה מצוות לולב על הלל, שכן מצוות לולב היא מן התורה ואמירת הלל היא מדרבנן[12], ואם כן, יש לומר הלל ביחידות אך לנענע בו את הלולב. יתכן שגם בשאר הימים יש ללולב עדיפות מכיון שיש למצווה זו יסוד מן התורה, בעוד שהלל כולו מדרבנן[13].
יוצא כאמור, שלפי ניתוח קר ישנה עדיפות מסויימת למצוות לולב (לפי רוב השיטות). אמנם, מבחינת רגשית ישנה בעיה לעזוב את ציבור המתפללים בהלל, מה גם שהראינו שהיתרון של הלולב אינו חד משמעי. לפיכך, יראה כל אחד לקנות ארבעה מינים, או להשתתף עם חבירו. כמו כן ניתן לפתור את הבעיה כאשר יש אפשרות להעביר את ארבעת המינים בזריזות, כך ששני אנשים יוכלו לנענע כל פעם עם הציבור.
 
 
כל הזכויות שמורות  2002  לישיבת הר עציון
***************************************
 
 

*המאמר הופיע לראשונה בגיליון 253 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.
[1] השיעור הועבר בשבת פרשת נצבים-וילך, תודתנו נתונה למוטי ספראי שסיכם את השיעור.
[2] בעל העטור, לדוגמא, משווה את הנענוע לבדיקת חמץ - שאינה חלק מהותי מהמצווה שהיא הביעור.
 
[3] אמנם ניתן לחלק, ולומר שהאופציה לנענע חייבת להתקיים מהתורה, אולם החובה לנענע בפועל - היא מדרבנן. וכך אומר בעל העיטור ולא מצאנו שום ראשון שחלק עליו.
[4] יתכן שנפלה טעות סופר בתוספות וצריך לגרוס "משיירי" ולא "מכשירי" וכפי דברי שאר הראשונים על סדר הגמרא.
[5] לכאורה, מהביטוי "מכשירי מצווה" עולה שזהו חלק חיצוני למצווה, שכן הגמרא משתמשת בביטוי זה לגבי קטיפת הלולב מהעץ - שלב שולי לכל הדעות.
[6] מהגמרא במנחות (צג ע"ב) משמע ש"שיירי מצווה" הינם חלק מן המצווה. שכן הגמרא אומרת שם ביחס לסמיכה - שאף היא מ"שיירי מצווה" - שאם לא סמך - נחשב כאילו 'כיפר ולא כיפר', ואין הקרבן אלא כפרה בדיעבד.
[7] הדבר תלוי, לדעתו, במחלוקת בגמרא בזבחים - אם שיירי הדם בקרבן מעכבין או לא, וכך יסבירו גם אותן דעות  לגבי חובת הנענועים.
[8] כך ניתן גם לדון בדברי התוספות שמסבירים, שהנענוע הוא קיום של - "אז ירננו עצי היער". מדברי התוספות לא ברור האם זה קיום ב"עצי היער", כלומר חלק ממצוות לולב, או שזה חלק ממצוות ההלל.
[9] אם כי, יתכן שאף במצוות לולב יש עניין של "ושמחת לפני ה'", וייתכן שלכך התכוון המאירי.
[10] שכמותו סובר כנראה גם בעל העיטור.
[11] עדיין יתכן שאם אין ציבור - ישנה דרך אלטרנטיבית, אך מהמקורות משמע שדרך זו פוגמת באמירת ההלל בשלמותו.
[12] לפי הרמב"ם, אך כעל הלכות גדולות חולק על כך וסובר שחובת ההלל היא מן התורה.
[13] נקודה זו תלויה בהבנת אופי תקנת רבן יוחנן בן זכאי בנטילת לולב כל שבעה - האם זוהי הרחבה של המקדש אל הגבולין, כזכר למקדש - ואז התקנה היא דרבנן ואין לה עדיפות על פני ההלל, או שזו הרחבה של היום הראשון אל כל הימים - ואז המצווה ביסודה היא מהתורה.