בעניין נטיעה לרבים בערלה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בעניין נטיעה לרבים בערלה / הרב אהרן ליכטנשטיין

המשנה במסכת ערלה בפרק א' במשנה ב' מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בעניין נטיעה לרבים:

"הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים - חַיָּב; רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַנָּכְרִי שֶׁנָּטַע, וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע, וְהַנּוֹטֵעַ בַּסְּפִינָה, וְהָעוֹלֶה מֵאֵלָיו - חַיָּב בָּעָרְלָה."

המשנה מחלקת בין נוטע לרבים לבין נוטע ברשות הרבים. נוטע ברשות הרבים הוא אדם הנוטע לצרכיו הפרטיים, אך הנטיעה נעשית ברשות הרבים.

נטיעה לרבים

בפשטות נראה שהמחלוקת במשנה עוסקת באדם שנוטע ברשותו לצורכי הרבים.

הגמרא במסכת פסחים בדף כ"ג ע"א עוסקת במחלוקת זו. רש"י שם בדיבור המתחיל 'לרבים' מסביר:

"לצורך רבים - כגון באמצע הדרך לכל עובר."

מדברי רש"י משמע שנטיעה לרבים היא נטיעה שנעשית ברשות הרבים לצורכי הרבים. התוספות בדיבור המתחיל 'נטוע לרבים' חולקים:

"ברשות היחיד לצורך רבים, ולא כמו שפירש הקונטרס באמצע הדרך, דקתני במסכת ערלה (פ"א מ"ב): 'הנוטע לרבים - חייב, ורבי יהודה פוטר', והדר קתני: 'הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע והגזלן כו''. מדקתני בתרי בבי, שמע מינה תרי מילי נינהו."

המאירי מסביר שמדובר על אדם שנטע בקצה שדהו, ועל כן השטח הוא של היחיד, אך הפירות נתונים לצורכי הרבים.

סברת המחלוקת והיקפה

במשנה אין התייחסות להסבר המחלוקת, ובנוסף לכך, משמע שלא קיימת הגבלה על היקף המחלוקת.

במקומות שונים שומעים אנו מספר הסברים למחלוקת זו. הגמרא בפסחים שהזכרנו לעיל תולה מחלוקת זו בהסבר הפסוקים. התורה בחומש ויקרא בפרק י"ט אומרת:

"וְכִי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ - שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל."

בגמרא בפסחים מובא:

"לכדתניא: 'לכם' - לרבות את הנטוע לרבים, רבי יהודה אומר: להוציא את הנטוע לרבים. מאי טעמא דתנא קמא? דכתיב 'ונטעתם' - ליחיד משמע, לרבים לא משמע, כתב רחמנא 'לכם' - להביא את הנטוע לרבים. ורבי יהודה: 'ונטעתם' - משמע בין לרבים בין ליחיד, ו'לכם' - בין יחיד בין רבים משמע, הוי רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט."

בירושלמי בערלה משמע שבסיס המחלוקת שונה:

"נטעו לרבים חייב רבי יודה פוטר. מחלפא שיטתין דרבנין; תמן אינון אמרין: ירושלם וחוצה לארץ אין מיטמאין בנגעין, והכא אינון אמרין הכין? תמן 'ובא אשר לו הבית' - פרט לירושלם, שהיא לכל השבטים; ברם הכא - 'ונטעתם' מכל מקום. מחלפה שיטתיה דרבי יודה; תמן הוא אומר: אני לא שמעתי אלא בית המקדש, והכא הוא אמר הכין? תמן הוא אמר אני לא שמעתי אלא בית המקדש - שמועה אמרה, ברם הכא - גרמיה אמר."

הירושלמי מקשה על מחלוקת רבי יהודה וחכמים ממחלוקת אחרת בין רבי יהודה לחכמים. חכמים סוברים שאין דין נגעי בתים בירושלים, ואילו רבי יהודה חולק. טענת הירושלמי היא שעקרון המחלוקת זהה, אך הדעות של חכמים ורבי יהודה הפוכות מדעותיהם במחלוקת על נטיעה לרבים. חכמים סוברים שבירושלים, בה אין קניין פרטי על בתים, שהרי ירושלים לא התחלקה לשבטים, אין דין נגעי בתים. הירושלמי מניח שכמו שהם סוברים שדין נגעי בתים אינו נוהג בקניין שאיננו פרטי, כך הם אמורים לסבור שדין ערלה אינו נוהג בנטיעה לרבים. על שאלה זו עונה הירושלמי שעניין הקניין הפרטי רלוונטי רק לגבי נגעי בתים, ואיננו רלוונטי לדיני ערלה, משום שנאמר "ונטעתם" - מכל מקום.

קושיה דומה מקשה הירושלמי על שיטת רבי יהודה. רבי יהודה סובר שבבתי ירושלים קיים דין נגעי בתים, ועל כן מקשה הירושלמי מדעתו שאין דין ערלה בנטיעה לרבים. הירושלמי מתרץ שרבי יהודה אמר את מה ששמע ולא את דעתו, כאשר דעתו מובעת במחלוקתו לגבי נטיעה לרבים.

הגמרא במגילה בדף כ"ו ע"א מביאה את המחלוקת בנגעי בתים, אך שם הבנת המחלוקת שונה מהבנתה בירושלמי:

"'בבית ארץ אחוזתכם' - אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין ירושלים מיטמא בנגעים. אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד... במאי קמיפלגי? תנא קמא סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, ורבי יהודה סבר נתחלקה ירושלים לשבטים."

לדברי הבבלי, מחלוקת רבי יהודה וחכמים קשורה לשאלה האם נתחלקה ירושלים לשבטים או לא. לפי הבנה זו, אין שום קשר בין מחלוקת זו לבין מחלוקתם לגבי נטיעה לרבים. הירושלמי, המשווה בין המחלוקות, ודאי אינו מבין מחלוקת זו כהבנת הבבלי.

אמנם, ה"אור זרוע" מסביר שמחלוקת רבי יהודה וחכמים בעניין נטיעה לרבים היא דווקא במקום כמו ירושלים, שלא התחלקה לשבטים. על פי הבנה זו אין הבדל בין הבנת הירושלמי להבנת הבבלי, אך מפשטות הירושלמי לא משמע כדברי ה"אור זרוע".

בכל אופן, בתלמוד הירושלמי משמע שנטיעה לרבים נעשית במקום ששייך לרבים, אך לא ברשות הרבים ממש. ירושלים אמנם לא נתחלקה לרבים, אך ברור שמבחינה פונקציונלית קיימת גם בירושלים חלוקה ברורה בין רשות היחיד לרשות הרבים. לעומת זאת, בגמרא בפסחים משמע שנטיעה לרבים היא נטיעה ברשות היחיד המיועדת לצורכי הרבים. בעל ה"משנה אחרונה" על המשנה יוצא מהבנה זו, ומתחבט בשאלה היכן מצינו שבדיני מאכלות אסורות קיים הבדל בין מאכל שיועד לרבים לבין מאכל שיועד ליחיד. הוא נוטה לפרש שנטיעה לרבים היא מעין נטיעה משותפת (וההבדל אינו בייעוד הנטיעה אלא בבעלות עליה), אך נשאר בצריך עיון.

נטיעה העולה מאליה

הן בירושלמי והן בתוספתא בפרק א' בהלכה ב' מובאת דעה נוספת:

"הנוטע לרבים - חייב, ורבי יהודה פוטר. רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו: הנוטע לרבים - חייב בערלה, העולה לרבים - פטור מן הערלה."

רבי שמעון בן אלעזר סובר שאם נטיעה עולה מאליה לצורך הרבים - היא פטורה מערלה.

מה פירוש הביטוי "עולה לרבים"? כיצד פירות יכולים להיות מיועדים לרבים אם האילן עלה מאליו? שאלה זו הטרידה את הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בפרק י':

"הנוטע ברשות הרבים או בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד... - חייבין בערלה וברבעי."

הרמב"ם מסביר שהחלוקה נובעת ממקום הגדילה.

שאלה נוספת העולה מדין זה היא לגבי השילוב של 'עולה מאליו' ו'רבים' הפוטר מערלה: אם הנטיעה עולה מאליה ליחיד - היא חייבת בערלה, ואם היא ניטעה לרבים - היא חייבת בערלה. כיצד, אפוא, ייתכן שהשילוב בין שני הגורמים הללו - נטיעה שעלתה מאליה לרבים - לפתע תיפטר מערלה?

חיזוק לשאלה זו ניתן להביא מהגמרא בפסחים ומהירושלמי, שדרשו את המילה "ונטעתם" - "מכל מקום", כלומר - חיוב ערלה קיים הן בנטיעה לרבים והן בנטיעה ליחיד. לכאורה, משמעות הלימוד היא שאין כלל הבדל בין ייעוד ליחיד לבין ייעוד לרבים. מדוע, אפוא, נטיעה שעלתה מאליה לרבים - פטורה מערלה?

על כן, נראה שלדעת רבי שמעון בן אלעזר קיימים שני מחייבים שונים בערלה. מחייב אחד הוא עצם הנטיעה, ומחייב שני הוא המציאות של אילן מאכל. ביחס למחייב הראשון, אין הבחנה בין רבים ליחיד: הלימוד המרבה נטיעה לרבים הוא מהמילה "ונטעתם", והוא קשור למחייב הראשון. המחייב השני הוא מסלול נפרד, וייתכן שלגביו קיים הבדל בין אילן המיועד לרבים לבין אילן המיועד ליחיד.

מהי הנפקא מינה בין שני המחייבים? התשובה ברורה: נטיעה העולה מאליה. בנטיעה כזו לא שייך המחייב הראשון, שהרי היא לא ניטעה, אך שייך המחייב השני. כך ניתן להסביר מדוע לרבי שמעון בן אלעזר קיימת חלוקה בין יחיד לרבים דווקא בנטיעה העולה מאליה - שכן רק בה שייך המחייב השני בלבד.

את שיטת תנא קמא, החולק על רבי שמעון בן אלעזר, ניתן להסביר בשני אופנים: אפשרות אחת היא לומר שלדעתו קיים מחייב אחד בלבד לחיוב ערלה, וממילא אין הבחנה בין נטיעה לרבים לבין נטיעה ליחיד; אפשרות שנייה היא לומר שהוא מסכים עם רבי שמעון בן אלעזר שקיימים שני מחייבים, אך לדידו הלימוד המרבה נטיעה לרבים מוסב על שניהם.

האם קיימים מקרים נוספים בהם באים לידי ביטוי שני המחייבים בערלה?

הירושלמי בערלה בהלכה א' עוסק בגפן שעלתה מאליה:

"רבי יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק: גפן שעלת במקום חורשין - פטורה מן הערלה. אמר ר' יוסי: אפילו נטעה. והתנינן 'העולה מאליו חייב בערלה'? תמן - בשנטעה במקום ישוב, ברם הכא - שנטעה במקום חורשין. אמר רבי ליעזר: הדא דתימר כשאינה עושה כדי טפילתה, אבל אם היתה עושה כדי טפילתה - חייבת."

מדברי הירושלמי עולה שכאשר אדם נטע גפן במקום טרשים - היא פטורה מערלה. כמו כן, לדעת רבי יוסי אין הבדל בין גפן שניטעה ע"י אדם לבין גפן שגדלה מאליה.

להלכה, הרמב"ם אינו פוסק כרבי יוסי (פרק י' הלכה ו'):

"העולה מאליו במקום טרשים - פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב - פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפולו - חייב בערלה."

הרמב"ם סובר שבמקרה שהגפן עלתה מאליה בשדה טרשים - היא פטורה מערלה, ואם האדם נטע גפן בשדה טרשים - יש להבחין בין מקרה שבו האדם מעוניין להמשיך ולטפל בה, שאז היא חייבת בערלה, לבין מקרה שבו האדם אינו מתכונן להמשיך ולגדל אותה, שאז היא פטורה. מכל מקום, משמע מהרמב"ם שאם הגפן עלתה מאליה - אין חילוק בין גפן שמתעתדים לטפל בה לבין גפן שאין כוונה לטפל בה, ובכל אופן היא פטורה מערלה. את ההבחנה בין גפן שעלתה מאליה לבין גפן שניטעה ע"י אדם ניתן להסביר ע"פ שני המחייבים שהעלינו לעיל.

מקום נוסף בו אנו מוצאים חילוק דומה הוא דין עציץ שאינו נקוב. הירושלמי קובע שעציץ שאינו נקוב חייב בערלה (בדומה לעציץ נקוב), מפני שהשורשים מפעפעים. כלומר, לגבי ערלה אין הבדל בין עציץ נקוב לבין עציץ שאיננו נקוב. אם כן, לכאורה, לעניין תרומות ומעשרות הדין אמור להיות זהה, אך לא מצאנו דין דומה בתרומות ומעשרות. ייתכן להסביר שהדין הזה ייחודי דווקא לערלה, וייתכן אף לומר שקיימת חלוקה בין נטיעה שניטעה ע"י אדם לבין נטיעה שעלתה מאליה. מצד מעשה הנטיעה - נטיעה בעציץ שאינו נקוב נחשבת לנטיעה, כיוון שהשורשים מפעפעים; אך מצד עצם מציאות האילן - ייתכן שאילן בעציץ שאיננו נקוב לא נחשב אילן, כי הוא אינו מחובר לקרקע. לכן, אין עליו חיוב תרומות ומעשרות (כי הוא אינו נחשב אילן) אך יש עליו חיוב ערלה (כי שייך בו המחייב הראשון - מעשה הנטיעה).

דוגמא נוספת היא אילן שנטעו בתוך הבית. הירושלמי אומר שאילן כזה חייב בערלה אך פטור ממעשר, כיוון שהכתוב תלה את חיוב המעשר בשדה דווקא (שנאמר "שדך"). ייתכן שאף במקרה זה נסביר שנטיעת אילן בבית נחשבת לנטיעה, אך אילן כזה אינו נחשב לאילן, שכן 'אילן' הוא רק אילן הגדל בשדה.

שיטת הרמב"ם

רבים התחבטו בהבנת פסיקת הרמב"ם בפרק י' בהלכה ד':

"הנוטע לרבים בתוך שדהו - חייב בערלה, שנאמר 'ונטעתם' - אפילו לרבים. במה דברים אמורים? בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ פטור."

הרמב"ם מחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ונחלקו האחרונים כיצד להסביר חילוק זה. בעל ה"מנחת חינוך", ה"חזון איש" ועוד אחרונים הבינו שהחילוק הוא במישור הפסיקה למעשה, והוא בנוי על הכלל המופיע במסכת ברכות בדף ל"ו, שכל המקל בארץ - הלכה כמותו בחוץ לארץ. לעומתם, המבי"ט, הב"ח ואחרונים נוספים הבינו שהחילוק בדברי הרמב"ם הוא עקרוני, ואינו נובע רק מכללי הפסיקה. המקור לחיוב המיוחד בארץ ישראל נובע לדעתם מהפסוק הקובע "כי תבואו אל הארץ", והרי הריבוי המיוחד לנטיעה לרבים נלמד מהפסוקים. לעומת זאת, המקור לחיוב ערלה בחו"ל הוא הלכה למשה מסיני או מדרבנן, ולכן החידושים הנלמדים מייתורי הפסוקים אינם חלים על חוץ לארץ.

דין זה ברמב"ם מעלה את השאלה מהו מעמד הערלה בחו"ל. לאחר שההלכה קבעה שעצי חו"ל חייבים בערלה - האם ערלת חוץ לארץ היא ערוץ נפרד של ערלה, או שמא אין לחלק בין ערלת הארץ לבין ערלת ארץ ישראל? לשאלה זו קיימות מספר נפקא מינות. למשל, ר' חיים מביא חקירה זו כהסבר למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם קיים דין נטע רבעי בחוץ לארץ. אם ערלת חו"ל היא ערוץ נפרד של חיוב ערלה - אזי אין בה דין נטע רבעי, אך אם אין הבדל בין ערלת ארץ ישראל לבין ערלת חוץ לארץ - לא צריך להיות הבדל גם בהמשך הדרך, בדיני נטע רבעי.

ייתכן שניתן להציע הסבר שונה לדברי הרמב"ם, על פי הבנת דין נוטע לרבים. מהי הבעייתיות המיוחדת של נטיעה לרבים? ניתן להבין שהבעייתיות נובעת מכך שהנטיעה אמורה להיות קניין היחיד. כך ניתן להבין מהירושלמי, המקשר בין קניין פרטי לבין דיני הערלה. על פי הבנה זו, הלימוד המיוחד מהפסוק מחדש שחיוב הערלה קיים גם בנטיעה לרבים, כיוון שאף הרבים נחשבים לאוסף של יחידים, ואין הבדל בין קניין הרבים לבין קניין היחיד.

אמנם, ניתן להבין דין זה באופן שונה לגמרי. גזירת הכתוב מהמילה "ונטעתם" מחדשת שרבים חייבים בערלה מצד היותם רבים, ולא מצד היותם אוסף של יחידים. אם נאמר כך, קיים מקום לחלק בין חו"ל לארץ ישראל. ארץ ישראל נתחלקה לשבטים, וקיימת בה בעלות פרטית, אך עדיין נותרה בה זיקה ציבורית וכללית של כלל האומה לארצה. חלוקת ארץ ישראל לשבטים יצרה אפשרות לקניין פרטי על קרקעות בארץ, אך לא שללה את בעלות הרבים על הארץ. כמובן שבעלות הרבים הזו אינה שייכת לחו"ל, הן משום שהקניין בכל קרקע שם הוא פרטי בלבד, והן משום שאין מושג של 'רבים' ו'קהל' כיחידה אורגנית בחו"ל. ממילא, הלימוד המיוחד המרבה נטיעה לרבים לערלה חל רק בארץ ישראל, אך לא בחו"ל.

אמנם, בדברי הרמב"ם הסבר זה לא 'חלק', משום שהוא מתבטא בלשון "אפילו לרבים" - משמע שיסוד חיוב הערלה בנטיעות ליחיד ולרבים הוא זהה; אך עדיין דרך זו אפשרית להסבר שיטת הרמב"ם.