בעניין הפרשה מן היפה בתרומות ומעשרות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בעניין הפרשה מן היפה בתרומות ומעשרות / הרב אהרן ליכטנשטיין

אחת ההלכות הקשורות להפרשת תרומות ומעשרות היא חיוב הפרשה מן המובחר. דין זה מופיע במשנה במסכת תרומות בפרק ב' במשנה ד':

"כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כּהֵן - תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה, וְכל מָקוֹם שֶׁאֵין כּהֵן - תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַיֵּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה."

תנא קמא סובר שבמקום שאין כהן - יש לתרום מן המתקיים, כלומר מפירות שיחזיקו מעמד עד שיגיעו ליעדן. רבי יהודה חולק וסובר שבכל מקרה חובה לתרום מן היפה.

מקור הדין והיקפו

במשנה אין מוזכר מקור הדין, וכן לא מופיעה התייחסות להיקף הדין - האם הוא שייך דווקא בתרומה, או גם בתחומים אחרים.

הפרשת מעשרות מן היפה

שאלה זו לא נידונה בגמרא, אך הרמב"ם מתייחס לדין זה. בהלכות תרומות בפרק ה' בהלכה א' פוסק הרמב"ם:

"אין תורמין אלא מן היפה, שנאמר: 'בהרימכם את חלבו ממנו'. ואם אין שם כהן - תורם מן המתקיים, אע"פ שיש שם יפה שאינו מתקיים. כיצד? תורם תאנים על הגרוגרות, ובמקום שאין שם כהן - תורם גרוגרות על התאנים..."

ובהלכות מעשר בפרק א' בהלכה י"ג קובע הרמב"ם:

"אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר: 'בהרימכם את חלבו ממנו, ונחשב לכם כתבואת גורן וכתבואת יקב' - כשם שמעשר שמפרישים הלוים מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישים ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב שבו."

הרמב"ם סובר, אם כן, שדין זה שייך הן בתרומה והן במעשר. מקור הדין מופיע בפרשת קרח בחומש במדבר בפרק י"ח בפסוק כ"ט, ביחס לתרומת מעשר:

"מִכּל מַתְּנתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ, וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב:"

לפי הרמב"ם, מקור זה רלוונטי לדיני תרומות ולדיני מעשרות. בפירוש המשניות, הרמב"ם מסביר שהמילה "חלבו" פירושה הטוב והיפה שבו.

כדאי לשים לב שהרמב"ם מדגיש את הדמיון שבין תרומות למעשרות בדין הפרשה מן המובחר, למרות שבהלכות מעשרות בפרק א' בהלכה ז' כבר הזכיר הרמב"ם את הדמיון הכללי שבין תרומות למעשרות:

"כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה, כך במעשר אין מעשרין מזה על זה. וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה, כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות. וכל שהוא פטור מן התרומה - פטור מן המעשר. וכל התורם - מְעשר. כל שאמרנו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, כך אם עשרו מעשרותיהן מעשרות. וכל שאין תרומתו תרומה, כך אין מעשרותיהן מעשרות."

למרות השוואה כללית זו, מדגיש הרמב"ם בנפרד את הדמיון בין שני הדינים בחובת ההפרשה מן המובחר.

ה"שולחן ערוך" הביא דין זה לגבי מעשר, ומדברי הגר"א שם משמע שהרמב"ם השווה בין תרומות לבין מעשרות על בסיס ההשוואה הכללית שבין שניהם. אמנם, כפי שראינו, קשה להסביר כך את דברי הרמב"ם, שהרי הוא מביא לימוד מיוחד לדין ההפרשה מן המובחר, ונראה שאלמלא לימוד זה - חובת ההפרשה מן המובחר הייתה חלה רק על תרומות, ולא על מעשרות.

ההלכה הזו ברמב"ם מופיעה בהלכות מעשר, הלכות העוסקות בדיני מעשר ראשון. מה הדין לגבי שאר המעשרות? הרמב"ם בהלכות מעשר שני בפרק א' בהלכה י"ב פוסק:

"כל הפטור ממעשר ראשון - פטור מן השני ומן העני, וכל שחייב בראשון - חייב בשניהם. וכל התורם מוציא מעשר, וכל שאינו תורם אינו מוציא מעשר זה. כל מי שאם תרם תרומתו תרומה, כך אם עישר מעשר זה הרי הוא מעשר. וכל מי שאין תרומתו תרומה, כך אם הוציא מעשר זה אינו מעשר."

מהלכה זו לא ברור האם חובת ההפרשה מן המובחר כלולה בהשוואה בין דיני המעשרות השונים. ה"מנחת חינוך" מסתפק בשאלה זו, ומציע לחלק בין מעשר ראשון לבין מעשר שני.

על מנת לבחון נקודה זו, עלינו לעיין בשאלה מהו מקור הדין וממה הוא יונק. הספרי על הפסוקים שהבאנו לעיל אומר:

"'ואמרת אליהם, בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב' - הרי זה אזהרה לבית דין, שלא יהיו תורמים אותו אלא מן המחובר."

גרסה זו קשה להבנה: כיצד פסוק זה מהווה אזהרה לבית דין, ומה הקשר לתרומה מן המחובר. לגר"א יש גרסה אחרת בספרי:

"'ואמרת אליהם, בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואת יקב' - הרי זה אזהרה לבית דין של לוים, שלא יהיו תורמים אותו אלא מן המובחר:"

לפי גרסה זו, פסוק זה מהווה מקור לחובת ההפרשה מן המובחר.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן בספר המצוות טוען שהרמב"ם השמיט שתי מצוות הקשורות להפרשה מן המובחר - מצוַת עשה ומצוַת לא תעשה. מצוַת העשה היא המצווה התשיעית ברשימת מצוות העשה ש"שכח הרמב"ם":

"שנצטוינו בהפרישנו תרומה שנפריש אותה מן היפה או מן השווה, לא מן הרע על היפה. והוא שנאמר 'מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה', מכל חלבו את מקדשו ממנו'... ובראשון שלתמורה אמרו, במה שהיו דנין ב'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עבד - לא מהני': 'והרי תורם מן הרע על היפה, דכתיב 'מכל חלבו את מקדשו ממנו', ותנן 'אין תורמין מן הרע על היפה, ואם תרם - תרומתו תרומה'?', והשיבו: 'שאני התם, דגלי רחמנא דתהוי תרומה'."

הרמב"ן מביא את הגמרא בתמורה, המקשה על הכלל ש"כל מה שאמרה התורה שלא לעשות - אם עשה, אינו מועיל": והלא חייבים להפריש מן המובחר, אך אם תרם מן הפירות הרעים - יצא בדיעבד? הגמרא שם מתרצת שקיים לימוד מיוחד שבמקרה כזה יוצאים ידי חובה בדיעבד, ורק בגלל לימוד זה - תרומתו תרומה. ממשיך הרמב"ן ואומר:

"והרי זה דבר ברור כי 'והרמותם ממנו תרומת ה' מכל חלבו' היא צוואה לתרום מן היפה, לא מן הרע. אם כן, הוא ודאי מצווה באה בחשבון המצוות."

מדברי הרמב"ן נראה שקיימים שני מרכיבים למצווה זו: חובה להפריש מן המובחר, ואיסור להפריש מן הרע על היפה (איסור הנחשב למצוַת עשה - מעין לאו הבא מכלל עשה). לא ברור מדבריו היכן מצוי המוקד של מצוַת העשה - במצווה החיובית להפריש מן הטוב, או במצווה השלילית שלא להפריש מן הרע. ייתכן ששאלה זו תלויה בגרסת הרמב"ן. בגרסה שלפנינו מדבר הרמב"ן על 'הפרשה מן היפה', אך יש גרסה בה הוא מדבר על 'הפרשה מן היפה ומן השווה'. 'שווה' הוא בינוני - דרגה שבין יפה לבין רע. ייתכן שאדם המפריש מן השווה על היפה אינו עובר על האיסור, שכן אינו מפריש מן הרע על היפה, אך מאידך הוא גם אינו מקיים את מצוַת העשה - להפריש מן המובחר. לכן, אם המוקד בדברי הרמב"ן מצוי על חובת ההפרשה מן היפה - יש לגרוס "לתרום מן היפה" (כבגרסתנו), אך אם המוקד הוא איסור ההפרשה מן הרע - ניתן לגרוס גם "לתרום מן היפה או מן השווה".

במצווה השביעית מרשימת מצוות ה'לא תעשה' ששכח הרמב"ם, כותב הרמב"ן:

"שנמנעו הלוויים שירימו מן המעשר הניתן להם תרומת מעשר מן הרע שבו, אבל ירימו ביפה או בשווה..."

כפי שראינו, המקור היסודי לחובת התרומה מן היפה אכן מצוי בפסוקים הדנים בתרומת מעשר; אולם מדוע במצוַת העשה עסק הרמב"ן בתרומה, ואילו בלאו הוא מתמקד דווקא בתרומת המעשר? האם לאו זה חל לדעת הרמב"ן גם על שאר המעשרות, פרט לתרומת מעשר? אולי הרמב"ן מבחין לעניין זה בין תרומת מעשר לבין תרומה גדולה?

ביחס למצוַת העשה, קשה לטעון שמצווה זו חלה רק על תרומה ולא על תרומת מעשר, שהרי גם תרומת המעשר היא סוג של תרומה, ולא ייתכן שמצווה הכלולה בדיני התרומות לא תחול על תרומת מעשר. מאידך, לגבי הלאו - ייתכן בהחלט שלדעת הרמב"ן הוא חל רק על תרומת מעשר, ואינו חל על שאר התרומות[1].

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם במניין המצוות אינו מונה מצוַת עשה או מצוַת לא תעשה להפריש מן המובחר. אמנם, מהגמרא בתמורה שהביא הרמב"ן משמע באופן ברור שקיים איסור להפריש מן הרע על היפה (שהרי הגמרא שם מכנה איסור זה "כל דאמר רחמנא לא תעביד"), אך כנראה הרמב"ם הבין באופן אחר את מסקנת הגמרא שם:

"אמר לך רבא: שאני התם, כרבי אילעא, דא"ר אילעא: מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה? שנאמר: 'ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו', אם אינו קדוש, נשיאות חטא למה? מיכן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה."

ייתכן שהרמב"ם הבין שלמסקנת הגמרא, תרומה מן הרע על היפה היא תרומה כיוון שאין איסור נפרד לעשות זאת. אדם שאינו תורם מן היפה מקיים את המצווה באופן חלקי, משום שאחד מדיני המצווה הוא לתרום מן היפה.

אמנם, תירוץ זה מופיע בגמרא רק לשיטת רבא, הסובר ש"כל מה שאסרה תורה, אם עשה - לא מועיל". לשיטת אביי, ש"כל מה שאסרה תורה, אם עשה - מועיל", הגמרא מתרצת תירוץ אחר:

"ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא 'ולא תשאו עליו חטא', הווה אמינא הכי אמר רחמנא: עביד מצוה מן המובחר, ואי לא עביד - חוטא לא מיקרי, קמ"ל."

ברור שלמסקנת הגמרא לדעת אביי, יש איסור מפורש מהפסוק "ולא תשאו עליו חטא", שלא לתרום מן הרע על היפה.

בין תרומות למעשרות

אם אכן קיים איסור לתרום מן הרע על היפה, יש מקום לבחון מהי מהות האיסור, ומתוך כך לדון בשאלה האם הוא חל גם על שאר התרומות והמעשרות. בהבנת חובת התרומה מן היפה, ניתן להציע שתי הבנות עיקריות:

1. מוקד הדין הוא עצם ההפרשה. התורה קבעה כיצד צריך להפריש תרומות.

2. המוקד הוא התוצאה. התורה קובעת שהפירות המופרשים צריכים להיות מן היפה.

ייתכן שנקודה זו עומדת בבסיס מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים, שהבאנו במשנה בתחילת השיעור - האם תמיד צריך להפריש מן היפה, או שמא לעיתים (כשאין כוהנים) יש להפריש מן המשומר. לדעת חכמים, המוקד נעוץ בתוצאת ההפרשה - התורה מצווה שמקבל התרומה יקבל פירות מן המובחר. על כן, כאשר אדם נמצא רחוק מהכהן - עליו להפריש מן המתקיים. לעומת זאת, רבי יהודה סובר שהמוקד הוא עצם ההפרשה, ולכן תמיד חובה להפריש מן היפה.

על פי הבנה זו, ניתן לחלק בין תרומה לבין מעשר, וכך להבין מדוע הרמב"ם לא השתמש בהשוואה הכללית בין שניהם כדי להחיל את חובת ההפרשה מן היפה גם על מעשרות. מפסוקי התורה נראה שיש הבחנה בין אופי מצוַת התרומה לבין אופי מצוַת המעשר. במצוַת המעשר מדגישה התורה את תוצאת ההפרשה; את המטרה לפרנס את הלויים:

"וַאֲכַלְתֶּם אתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם, כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבדַתְכֶם בְּאהֶל מוֹעֵד."

המעשר מהווה את משכורתם של בני לוי.

לעומת זאת, נראה שבמצוַת הפרשת התרומה המוקד שונה לגמרי. מדאורייתא, חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ועל כן קשה להניח שתוצאת ההפרשה משמעותית באופן כלשהו. התרומה נקראת "ראשית", והמוקד שלה נעוץ בעצם ההפרשה. לפני שאדם בא ליהנות מתבואתו, הוא חייב להפריש את ראשיתה לה', בדומה להקדשת הבכור ולהבאת הביכורים.

על כן, ייתכן היה לטעון שחובת ההפרשה מן היפה מתמקדת במעשה ההפרשה (כדעת רבי יהודה), ולכן היא חלה על תרומה בלבד. במעשר, כיוון שהמוקד איננו במעשה אלא בתוצאה, היה מקום לטעון שאין חשיבות להפרשה מן היפה דווקא.

ייתכן שנותר שריד להבחנה זו גם להלכה, ואופי חובת ההפרשה מן היפה שונה בתרומות ובמעשרות. ייתכן שבתרומות - מוקד החובה נעוץ במעשה, ואילו במעשרות - המוקד נעוץ בתוצאה. לפי דרך זו, ייתכן שגם רבי יהודה יודה לחכמים שהמפריש מעשרות (בניגוד לתרומה) במקום שאין בו כהן צריך להפריש מן המשתמר.

ראוי לציין שלפי ההבחנה בין תרומה לבין מעשרות, ניתן להבין מדוע הרמב"ן הזכיר את הלאו דווקא ביחס לתרומת מעשר. כנראה שלדעתו תרומת מעשר היא ייחודית בכך שיש בה צירוף של שני הגורמים שעליהם דברנו - "ראשית לה'" מצד אחד, ושכר עבודה לכוהנים מצד שני - ולכן הלאו חל רק עליה.

טעם הדין

מדוע צריך לתרום דווקא מן היפה? נראה שמעבר לפסוק שהזכרנו ("מכל חלבו"), ניתן להוסיף שני מימדים לחיוב זה.

1. הפרשה בעין יפה

כידוע, יש חובה להפריש תרומות ומעשרות בעין יפה. באופן בסיסי, חובה זו נוגעת לכמות ההפרשה, כפי שכותב הרמב"ם בתחילת פרק ג':

"תרומה גדולה - אין לה שיעור מן התורה, שנאמר: 'ראשית דגנך' - כל שהוא, אפילו חטה אחת פוטרת הכרי. ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים."

נראה מדברי הרמב"ם שחכמים לא תיקנו ממש שיעור לתרומה הגדולה, אלא קבעו מה ראוי להיות השיעור לכתחילה. נדמה שהרמב"ם הבין שקביעה זו של חז"ל נובעת מהחובה להפריש בעין יפה. ייתכן להציע שחובה זו אינה נוגעת רק להיבט הכמותי אלא אף להיבט האיכותי - להפרשה מן היפה, ואם כך לפנינו מקור נוסף לחובה זו.

2. "תמים יהיה לרצון"

מימד אפשרי נוסף לחובת ההפרשה מן היפה מופיע ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח. שם בפרק א' בהלכה א' הוא פוסק:

"מצוַת עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין, שנאמר: 'תמים יהיה לרצון' - זו מצוַת עשה."

ובסוף הלכות איסורי מזבח קובע הרמב"ם:

"ומאחר שכולן כשרין למנחות, למה נמנו? כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה [=הבינוני] והפחוּת, שהרוצה לזכות עצמו - יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה: 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו', והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה - יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רָעֵב - יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כִּסָּה ערום - יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר - יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר: 'כל חלב לה' וגו''."

מפורש ברמב"ם שקיים דין כללי, לפיו כאשר אדם נותן משהו לשם ה' - חובה עליו לתיתו מן המובחר.

מהם הדברים הכלולים בנתינה "לשם הא-ל הטוב", שצריכים להיות מן המובחר? מסברא, ניתן לחלק לעניין זה בין תרומה לבין מעשר. בתרומה קיים מימד של קדושה, ולכן בהחלט ניתן להכניס אותה תחת הכותרת "לשם הא-ל הטוב". לגבי מעשר, אם נתעלם ממעמדה של תרומת המעשר, הוא נחשב לשכר ללוויים חלף עבודתם, ואין בו מימד של קדושה.

אמנם, כפי שראינו, מקור הדין להפריש מן היפה עוסק דווקא בתרומת המעשר - התרומה שנותן הלוי ממעשרותיו. האם ניתן להרחיב דין זה גם למעשרות? כדי לענות על שאלה זו, יש לבחון בנפרד כל אחד מהמעשרות:

מעשר ראשון - שני ייחודים יש למעשר ראשון, שבגללם ייתכן שחובת ההפרשה מן היפה חלה גם עליו: ראשית - מעורבת בו תרומת מעשר, שעתידה להתקדש; ושנית - אף הוא נתפס תחת הכותרת "כל חלב לה'".

מעשר שני - לגבי מעשר שני, המצב מסובך יותר. סביר שההכרעה אם הוא נחשב מתנה לקב"ה תלויה במחלוקת האם מעשר שני הוא ממון גבוה או ממון הדיוט.

מעשר עני - לגבי מעשר עני, נראה באופן פשוט שהוא אינו דבר המוקדש לה'. אמנם, ניתן לפקפק בכך על פי דברי הרמב"ם לעיל, המתייחס אף לצדקה כאל ממון המוקדש לה'.

מהו "יפה"?

ההלכה היא שצרך להפריש מן היפה, אך מהי ההגדרה של 'יפה'? אם נשווה חובה זו לחובת הבאת הקרבן מן המובחר, הרי שהרמב"ם בהלכות איסורי מזבח מפרט דינים רבים הכלולים בחובת "תמים יהיה לרצון". בהלכות הקרבנות ברור שההגדרה אינה יחסית אלא מוחלטת; האם יש הגדרה דומה גם לתרומות ומעשרות?

הרמב"ם בהלכות ביכורים פוסק בפרק ה' בהלכה ט"ו:

"הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחילה, שאין בעיסה 'רע' ו'יפה' כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה."

מדברי הרמב"ם - אמנם, ביחס ל'טוב' ו'רע' בתוך עיסה אחת, ולא בין שתי עיסות שונות - משמע שההגדרה היא יחסית, ואין הגדרה אובייקטיבית ל'יפה'.

נדמה, שאם הדין בנוי על הפסוק "חלבו ממנו" - אזי ה'טוב' הוא יחסי ("ממנו"), אך אם מוקד הדין נעוץ בגישת האדם להפרשה - ייתכן שההגדרה היא אובייקטיבית. בהלכות איסורי מזבח, הרמב"ם נשען על הפסוק "כל חלב לה'", והבין ממנו שההגדרה היא אובייקטיבית.

ייתכן כמובן שבתרומה קיימים שני דינים: מצד הדין המיוחד של "חלבו ממנו" - ה'יפה' נקבע על בסיס השוואתי ויחסי; אך מצד הדין הכללי, הקשור לכל הפרשות הקדשים, ה'יפה' נקבע על בסיס מוחלט ואובייקטיבי. ממילא, איסור ההפרשה מן הרע על היפה (שהוא דין ספציפי בתרומה) יחול רק על הדין הראשון, ויאסור להפריש מיבול רע על יבול יפה ממנו. על הדין השני, האובייקטיבי, לא יחול לפי דרך זו איסור ההפרשה מן הרע.



[1] ראוי לציין שחלוקה דומה בין תרומה לבין תרומת מעשר מופיעה חלקית גם בספר המצוות לרמב"ם: במצווה קכ"ט הוא עוסק בתרומת מעשר, ובפירוט הדינים הוא כותב שיש להפריש מן המובחר: "וכבר באר הכתוב שזה המעשר ילקח מן הטוב שבו ומן היפה ממנו, והוא אמרו 'מכל חלבו את מקדשו ממנו'". הרמב"ם אינו מזכיר דין זה בספר המצוות בפירוט המצוות העוסקות בתרומה.