בעניין הטפת דם ברית

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בעניין הטפת דם ברית* / הרב אהרן ליכטנשטיין

המשמעות המעשית של הטפת דם ברית נוגעת בשני תחומים, אשר ניגע בהם בהמשך המאמר:

1. במילה רגילה - באילו מקרים יש צורך בהטפה.

2. לגבי אנשים שמלו אך מילתם לא נעשתה כראוי.

א - מי חייב בהטפת דם

הגמרא בשבת קלד ע"ב מביאה ברייתא:

"תנו רבנן: 'ערלתו' - ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ספק דוחה את השבת… ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם, ובית הלל אומרים: אינו צריך. אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה הוא. על מה נחלקו? על גר שנתגייר כשהוא מהול. שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית"[1].

משתמע מרבי שמעון בן אלעזר כי ברמה העקרונית אין הבדל בין תינוק שנולד מהול לבין גר שנתגייר מהול, אלא שבנולד מהול יש חשש שמא יש לו ערלה כבושה - סמויה, ולכן מלים אותו. ואילו בגר שנתגייר מהול - אין חשש כזה.

להלכה, נחלקו בגמרא (קלה ע"א) רב ושמואל כיצד לפסוק: רב פסק כתנא קמא (שמחלוקתם של בית שמאי ובית הלל היא לגבי קטן שנולד מהול) ושמואל פסק כרבי שמעון בן אלעזר (שכל המחלוקת היא לגבי גר מהול שנתגייר). ומספרת הגמרא על רב אדא בר אהבה שמל את בנו שנולד מהול ואף גרם לו להיות 'כרות שפכה'. הגמרא מבינה כי הוא פעל בניגוד לכל השיטות כיוון שמל בשבת, וכל הצורך בהטפת דם ברית הוא מהחשש לערלה כבושה, וחשש זה אינו דוחה שבת. הגמרא מתרצת, כי הוא סבר בדעת שמואל שתינוק שנולד מהול - יש לו וודאי ערלה כבושה, ואין זה ספק. הגמרא אף מביאה מקור לכך מן הברייתא:

"רבי אלעזר הקפר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול - שצריך להטיף ממנו דם ברית. על מה נחלקו? לחלל עליו את השבת: בית שמאי אומרים: מחללין עליו את השבת; ובית הלל אומרים: אין מחללין עליו את השבת". (שבת קלה ע"א)

הגמרא, אם כן, דנה בשתי שאלות נפרדות:

1. האם צריך הטפת דם ברית בתינוק או גר הנימולים.

2. האם הטפה זו דוחה שבת.

מהגמרא משמע כי חשיבותה של ההטפה היא מצד הערלה הכבושה, והשאלה האם מחללים עליה את השבת תלויה בשאלה האם יש רק חשש לערלה כבושה או שזה מצב ודאי.

לכאורה, ניתן היה לטעון כי ההטפה מתפקדת כמילה - לגבי אדם שנולד או התגייר ללא ערלה. ממסקנת הגמרא עולה כי אין מקבלים סברה זו, ואולם, נראה כי זוהי סברתם של בית שמאי שלא מחלקים בין גר לתינוק - שבשניהם ההטפה היא במקום מילה, ולכן היא דוחה שבת.

בשיטות הראשונים אנו מוצאים ארבע גישות:

1. תוספות פוסקים כתנא קמא שאין צריך הטפה כלל.

2. הרי"ף פוסק ששניהם (גר מהול וקטן שנולד מהול) צריכים הטפת דם ברית, וכן פסק גם הרמב"ם.

3. בעל המאור ורבנו חננאל פוסקים כשמואל - שקטן מהול צריך הטפה אך גר מהול אינו צריך.

4. השאילתות ו'בעל הלכות גדולות' פוסקים ההיפך - גר מהול צריך הטפה, אך תינוק אינו צריך הטפה.

ברור שמחשש לערלה כבושה אי אפשר להגיע לפסיקת השאילתות. את הבנתם ניתן להסביר בכך שגר שנתגייר צריך הטפה מהטעם שהוזכר לעיל, שההטפה באה במקום המילה. אך קטן שנולד מהול - לא היה כלול מעולם בפרשת מילה (והריהו כבת), ולכן הוא פטור ממילה. התוספות[2] מביאים את הר"ש משאנץ הכותב אף הוא כבעל הלכות גדולות.

ניתן, אמנם, לחלוק על סברה זו ולומר כי גר מהול שנתגייר - כבר עבר מילה, ואין משמעות להטפת דם מגופו - מאיבר זה או אחר, ולגבי קטן שנולד מהול - ניתן לומר כי לא היה כלול כלל במצוות המילה, והריהו כבת. נראה שהמחלוקת בין ארבע השיטות נסבה סביב סברות אלו.

נפקא מינה מעניינת מובאת ברא"ש[3] - מה דינו של גוי שנולד מהול ונתגייר. לפי שיטת השאילתות שהסברנו לעיל, גוי כזה הוא ישות שאינה צריכה מילה, ולכן ייפטר מהטפת דם ברית. אך ניתן גם להבין שמילה, כאשר היא באה להחיל גרות - היא דורשת בכל אופן הטפת דם ברית, אך מילה של תינוקות - להכניסם בבריתו של אברהם אבינו - אינה דורשת בהכרח הטפה, ואם התינוק מהול אין הוא זקוק להטפת דם ברית. אם נבין כך הרי שגם גוי שנולד מהול ובא להתגייר - צריך הטפת דם.

ב - דחיית שבת מפני הטפת דם

לגבי דחיית שבת מפני הטפת הדם - ראינו כי הגמרא הבינה כי שאלה זו תלויה בשאלה האם ערלה כבושה היא ודאי או ספק. בהקשר זה ניתן לחשוב על שתי הבנות:

א. אם נבין שההטפה היא במקום מילה - ניתן להבין מדוע היא דוחה את השבת, גם אם ישנו רק חשש לערלה כבושה.

ב. ניתן להבין כי ההטפה היא במקום הסרת הערלה, אך אינה בכלל "וביום השמיני יימול בשר ערלתו", ולכן אינה דוחה את השבת.

ננסה להסביר את האפשרות השניה בדרך אחרת, על פי הגמרא ביבמות עא ע"א:

"אמר רבי יצחק אמר מר: רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: 'איש איש' - לרבות את הערל… אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד והוא מהול, וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית".

כלומר: לדעת רבי עקיבא תינוק שנולד מהול צריך הטפת דם ברית ואי הטפה זו מונעת ממנו לאכול קרבן פסח. ניתן להבין על פי זה כי התינוק אסור בקרבן פסח כיוון שיש לו ערלה כבושה, אך הגיוני יותר להבין כי ההטפה מחליפה ברית בתינוק שנולד מהול, ותינוק שלא הטיפו את דמו - נחשב בכלל "וכל ערל לא יאכל בו"[4].

לגבי שבת, נבוא ונדון האם האלמנט הדוחה שבת הוא המילה, או עקירת שם 'ערל'. הגמרא בשבת קלג ע"א כותבת כי המל רשאי לחזור על הציצין שאינם מעכבים את המילה כל זמן שהוא עסוק במילה. רש"י שם הבין כי הגמרא עוסקת במילה בשבת, והגמרא מחדשת כי אסור לחלל את השבת על חיתוך הציצין שאינם מעכבין את המילה - כלומר: ציצין שגם בלעדיהם האדם נחשב לנימול. העיטור חולק עליו ומבין שמדובר ביום חול ולא בשבת.

מסברה, ניתן להסביר את מחלוקתם ולומר כי שם 'ערל' פוקע מהנימול כאשר נתגלתה כבר רוב העטרה, ולדעת העיטור היות והתינוק כבר אינו ערל - אין היתר לחזור על ציצין שאינם מעכבין את המילה אם כבר סיים המוהל את עיסוקו במילה. לשיטתו, מה שדוחה את השבת הוא לא מצוות המילה, אלא הפקעת שם 'ערל' מהילד. לרש"י, לעומת זאת, דווקא מצוות המילה היא זו המתירה חילול שבת, ולכן כל עוד המוהל עוסק במצווה - מותר לו לחזור על הציצין, שאמנם אינם מעכבין אך הם חלק ממצוות המילה.

אם נבין כרש"י, שמילה דוחה שבת, ואם נבין שהטפת דם הברית באה במקום המילה, במקרים מסויימים - גם ההטפה תדחה את השבת אפילו אם אין חשש של ערלה כבושה.

ג - ברכה על הטפת הדם

הראשונים דנים בשאלת הברכה על הטפת דם ברית. הרמב"ן כותב שאין מברכים על הטפת דם קטן, אך מברכים על הטפת דם גר. הוא מנמק את שיטתו ואומר כי גר אינו כקטן, שצריך להטפה מחשש לערלה כבושה, אלא זוהי מילתו.

הר"ן בשם רבנו יונה כותב שיש לברך גם על הטפת דם גר וגם על הטפת דם קטן. אמנם בתינוק הטפת הדם היא רק מספק של ערלה כבושה, אך לדעתו מברכים גם על ספק שכזה.

הגאון רבנו חיים מבריסק[5] שואל, מדוע לדעת הרמב"ם אין הטפת הדם אצל תינוק צריכה ברכה, הרי היא במקום מילה! כתשובה לכך ניתן לחשוב על חילוק בין מילה - שהיא פעולת מצווה, לבין הטפה - שאינה פעולת מצווה אלא רק פעולה הבאה להשיג מטרת מצווה, ולפיכך אין מברכים עליה.

להלכה, פוסק השו"ע[6] כי יש להטיף דם ברית הן מקטן, הן מגר שנתגייר מהול אך הוא פוסק כרמב"ם שאין לברך על כך. הרמ"א בסימן רסב מביא עוד מקרים בהם צריכים הטפת דם:

1. עבר ומל בלילה - צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית.

2. המל תוך שמונה ימים - אינו צריכים הטפה. הש"ך במקום חולק עליו וסובר שהן המל בלילה, הן המל ביום תוך שמונה ימים - צריכים הטפה, וכך פוסק גם ערוך השולחן. הגאון רבנו חיים מבריסק הציע תירוץ לשיטת הרמ"א, שעקרונית צריכים הטפת דם בשני המקרים, אך כיוון שהטפת דם ברית תוך שמונה כשרה - אותו אחד המל תוך שמונה אינו יוצא ידי חובתו מצד המילה אלא מצד הטפת הדם שבוצעה. אך המל בלילה - אינו יוצא ידי חובה מצד מילה או מצד הטפת הדם. כפי שהבאנו לעיל את שיטת הרמב"ם - הוא אינו סבור כך, שכן לדעתו הטפה צריכה להיות דווקא ביום השמיני - בדיוק כמו הברית עצמה.

בסימן רסב פוסק הרמ"א שגוי שמל - יש לחזור ולהטיף את דמו. אם נבין כגר"ח - שהטפה מועילה תוך שמונה - נצטרך להבין שהטפה היא במקום מילה, אך בעלת אופי שונה.



* השיעור הועבר לתלמידי הישיבה בשנת תשנ"ט וסוכם על ידי יצחק ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] ברייתא זו מופיעה במקביל גם בירושלמי, בתוספתא, במדרש רבה ובתורת כהנים בפרשת תזריע.

[2] שבת קלה ע"א ד"ה לא נחלקו.

[3] שבת פרק יט סימן ה.

[4] הרמב"ם פסק בניגוד לשיטת רבי עקיבא (הלכות תרומות פרק ז, הי"א), וכתב שהנולד מהול אוכל בתרומה. משמע מדבריו כי ההטפה נחוצה במקום מילה, אך היא אינה מעכבת אכילה בתרומה. ייתכן כי לדעת הרמב"ם יש לחלק בין דין קרבן פסח - בו יש ציווי של "גם תושב ושכיר לא יאכל בו", לבין דין תרומה בה רק ערל ממש אסור באכילתה.

[5] בחידושיו על הש"ס בסטנסיל.

[6] יורה דעה סימן רסה סעיף ג.