בעניין "הוכח תוכיח את עמיתך"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

א.         עיקר הדין

 "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, יז).  רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן ועוד מפרשים, מבינים את הפסוק כמקשה אחת- החלק השני ממשיך את החלק הראשון.  אם יש ריב בין אנשים אל תשנא בלב, אלא הוכח את חברך על מעשיו. כך לא יהיה חטא, ויהיה שלום.

 הרמב"ן מסביר שהאדם צריך לכפר לזולת ולראות את החטא כשלו, וכך ייפול המחסום ויהיה שלום. אבן עזרא, לעומתו, מסביר את המילים 'לא תשא עליו חטא' כך: החטא עלול להיות שלך אם תשנא אותו ותחשוד בו לשווא, ולכן הוכיחו, ברר ולבן אתו את הנושא. אם באמת הוא עשה עוול- לדעת רמב"ן יש לחסל את התקרית, ואילו לדעת אבן עזרא ייתכן שאין כזה צורך. אפשר גם להסביר שצריך לבער את המריבה כדי שיהיה שלום או כדי שחברך לא יחטא.

 נראה שהגמרא בערכין ט"ז: הבינה את מבנה הפסוק אחרת מהפרשנים. לדעתה הוכח תוכיח במנותק מ'לא תשנא': אם הנך רואה שאדם מתנהג לא בסדר, גם אם התנהגות זו אינה כלפיך, עליך להוכיחו-  "מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: 'הוכח תוכיח' וכו' ". הגמרא בברכות (ל"א.) מעירה לגבי הוכחת עלי את חנה ('עד מתי תשתכרין'): "אמר רבי אלעזר:מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו".

 התוספות בברכות מסיקים מכאן ש'הוכח תוכיח' חל רק על איסורי דאורייתא, ושמחנה ועלי לומדים גם על איסורי דרבנן.  ניתן היה לומר אחרת מהתוספות- שהוכח תוכיח נאמר גם על איסורי דרבנן כיוון שהמחויבות לשמוע לחכמים היא מדאורייתא, ושמחנה לומדים שגם במקום שאין איסור כלל, אלא רק דבר שאינו הגון- התנהגות בלתי הולמת- גם כאן צריך להוכיחו. שהרי עלי חשב שחנה שיכורה, ואין איסור מפורש להשתכר. ולכן תוכחת כזו אינה כלול בפסוק הוכח תוכיח,  אלא נלמדת מפרשת עלי וחנה.

 בברכות מופיע הביטוי 'דבר שאינו הגון' ובערכין- 'דבר מגונה'. ייתכן שמפרשת עלי וחנה לומדים שגם דבר שאינו הגון כלול במילים הוכח תוכיח- ואולי זוהי כוונת התוספות שם בברכות, שגם זה כלול במילים הוכח תוכיח מדאורייתא (ואילולא חנה ועלי לא היינו יודעים זאת).

 הרמב"ם מביא את שני ההסברים שניתנו לעיל:

בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ו' הוא מדבר על הוכח תוכיח במישור היחסים בין אנשים:  'למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני'. ובהלכה ז' שם הוא מדבר על 'חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה', שגם אותו יש להוכיח. בפשטות דבריו שגם אם אין איסור במעשיו אלא שהולך הוא בדרך שאינה טובה זה כלול מדאורייתא במצוות 'הוכח תוכיח'.

 ב.         כיצד יש להוכיח

 הברייתא בערכין קובעת: בתנאי שלא ישתנו פניו. רש"י מצמצם זאת "שיוכיחנו ברבים להלבין פניו"- משמע מרש"י שביחידות אפילו אם יתבייש יש להוכיחו.  מהרמב"ם בהלכות דעות שם ה"ח, לא ברור האם אסור הוא בכלל להכלים או שצריך להתחיל בדרכי נועם ורק אם זה לא עוזר אפשר לעבור לשיטות קיצוניות יותר כגון הכלמה. מכל מקום, מפשטות הברייתא לא משמע כרש"י אלא משמע שגם ביחידות אסור להכלימו- "מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים".

 האם אדם יכול לוותר לחברו? הרמב"ם בהלכה ט' אומר שאם אין משטמה הרי זו מידת חסידות, אך לכאורה אין זה כל כך פשוט, שהרי ברמב"ם מופיעים (כאמור) שני העניינים- 'הוכח' ביחסים אנושיים, ו'הוכח' מצד חינוך הזולת. לגבי ראשון ויתור הנו אולי מידת חסידות, אך מצד חינוך הרי עדיין יש עניין לחנכו, ונראה שלכן הרמב"ם צמצם זאת רק למקרה ש"החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת"- שאז הגורם החינוכי לא יעזור.

 בהלכה ח' הרמב"ם מחלק בין ענייני שמים לבין דברים שבין אדם לחברו- ומכאן ניתן לכאורה להוכיח שבמישור של בן אדם לחברו אסור לבזותו ולהכלימו ברבים וכו', ואילו בדברי שמים ייתכן שצריך לכתחילה בסתר, אך אחר כך ברבים, ויש עברות הדורשות דווקא מחאה ציבורית, כדי להודיע לכולם שזהו איסור. וכדברי הרמב"ם "כמו שעשו כל הנביאים בישראל", ויש להניח שהנביאים הוכיחו לכתחילה גם ברבים.

 מהי מגמת ההוכחה:       א)         שיחזור בתשובה- מצד הפרט.

                                    ב)         הצבת האמת אפילו אם הדברים לא יתוקנו.

ג)          הממד הציבורי- הודעת האמת ברבים כדי שידעו שהדבר אסור.

 לשון הרמב"ם "מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו". מה הדין אם המגמות סותרות, או שמדובר באדם שוודאי לא יתקן דרכיו- האם מותר להכלימו?  שתי גמרות מטפלות בשאלה זו:

א)         יבמות ס"ה:- "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה וכו' ".

ב)         ערכין ט"ז:- "עד היכן תוכחה?  רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה".

בשיטה מקובצת בבבא מציעא ל"א. יש דעה שמדובר כאן לא במוכח אלא במוכיח- שמותר למוכיח להכותו ולקללו. אך מפשטות הגמרא משמע שזה נאמר על המוכח- עד שהמוכח יכה או יקלל את המוכיח (כך גם משמע מהמשך הגמרא משאול ויהונתן שם, שיהונתן הוכיח את שאול ושאול הכהו).

לכאורה הגמרות סותרות שהרי ביבמות מפורש שאסור לומר דבר שאינו נשמע ואילו בערכין אפילו עד שיכהו, והמכה הלוא ודאי אינו רוצה לשמוע?

נראה שיש לקשר זאת למטרת התוכחה: אם המטרה היא לתקן את אותו אדם- אם הוא לא ישמע לכאורה אין מקום להוכחה. אך אם המטרה היא הצבת האמת ומחאה לשם שמים יש להוכיחו אפילו אם לא ישמע.